העוול הגדול של ארגון ה-BDS / נ. הכט

עוול ליהודי השואה. יהודים בהפגנת BDS (צילום: All-Nite Images/cc/flickr)

עוול ליהודי השואה. יהודים בהפגנת BDS (צילום: All-Nite Images/cc/flickr)

בין עשרות הכתבות שסיקרו את ארגון ה-BDS ביממה האחרונה, שודרה כתבה בערוץ 10 על היהודים העובדים בתוך הארגון. אם לא די בכך שזהו ארגון הקורא להחרים את מדינת ישראל כלכלית מדינית תרבותית ומה לא, בתוך שורותיו מסתובבים יהודים המנהלים לא פחות – את קמפיין הדה-לגיטימציה נגד ישראל – נגד אחיהם בדם.

כפי שרבים וטובים כבר אמרו – לארגון מניעים אנטישמיים מובהקים. הרי טבח אזרחים בסוריה וטרור בלתי פוסק של דעא״ש במדינות ערב לא כל כך מעניין אותם. רק ישראל – מדינה קטנה כל כך עם צבא המקריב את חייליו, מוקפת באויבים מבית ומחוץ, ברקטות ובטילים, במנהרות טרור תחת הבתים, מצליחה להסב את תשומת ליבה.

ארגון ה -BDS פועל במסווה עם מדיניות מתוכננת הטיב לפיו המניע לפעולתו הוא ההתנהגות של מדינת ישראל כלפי הפלסטינים. הבנייה בשטחים -״בהתנחלויות״, שלילת זכויות יסוד, הפרדה ואפליה.

היהודים הנמצאים בשורות הארגון דואגים להדגיש – שאין לארגון מניעים אנטישמיים כלל, בהחלט לא מבחינתם. וכאן בדיוק נעוצה הבעיה.

חברי הארגון היהודים ושאר החברים נלחמים למעשה באותה החזית אך ממניעים שונים מבלי להיות מודעים לכך. זה יהיה נאיבי לומר שהם נאיביים, אך מהו ההסבר לכך שיהודים – שדם יהודי זורם בעורקם שונאים את עמם – בשר מבשרם? אולי כך נראית הנאורות החדשה של המאה ה-21? לא. שנאה עצמית איננה נאורות. התאבדות לא תביא הערצה. וחיבוק האויב, כשהסכין נעוצה עוד בגבך, איננה גבורה אמיתית.

מה שכן, הוא שנעשה כאן עוול גדול. עוול לשישה מיליון יהודים, ולניצולי השואה שעוד חיים איתנו היום. עוול ליהודים שבזמנם – לא יכלו לפצות פה כשהחייל הנאצי תלש את זקנם. לא יכלו למחות כשכל רכושם נלקח מהם תמורת בגדי פסים, לא יכלו לזעוק כשגילו שהעשן המיתמר מן המשרפות הוא בעצם עשן גופות אחיהם.

אם אז הם נשבעו שהשואה לא תחזור על עצמה, הרי שהיום שבועתם הופרה בידי בני עוולה הקוראים לעצמם ״נאורים״. הפעם לא בידי האויבים, אלא בידי מי שהם עצם מעצמותם.

אם אז האנטישמיות היתה פעילות גלויה ומדיניות כתובה, אז שהיום היא פעילות צבועה ומדיניות בהסוואה. אין זה משנה. התשובה לחרם האנטישמי, חייבת להיות נחרצת. והיא – בנייה בשטחים, בנייה בירושלים, בנייה בנייה ועוד בנייה. כי אם לא נבנה – ניכנע.

"העד היהודי מדבר על סבל עמו כאזהרה. הוא משמיע פעמון אזעקה במטרה למנוע הישנות הזוועות. הוא יודע שלמתים שנזנחו על ידי אלוהים ונבגדו על ידי האנושות הניצחון הגיע מאוחר מדי. אבל אין זה מאוחר עבור ילדינו, שלנו ושלכם. למען הילדים מחובתנו לגנות אנטישמיות, גזענות ואיבה." [אלי ויזל]

מי מחרים את מי?: על פוליטיקה ספורט ואפרטהייד

נשיא התאחדות הכדורגל הפלסטינית ג׳יבריל רג׳וב חזר בו מדרישתו להשעות את ישראל מהתאחדות הכדורגל העולמית פיפ״א.

ג׳יבריל רג׳וב נסוג. (צילום: רויטרס)

ג׳יבריל רג׳וב נסוג. (צילום: רויטרס)

ואולי זה המקום להעלות את הבעייתיות והאירוניה הגדולה שבפנייתו הראשונית ובדבריו בקונגרס פיפ״א.

ספורט ופוליטיקה תמיד היו שזורים זה בזה, וספרי ההסטוריה הם העדים לכך. במשך עשורים נרשמו תקריות פוליטיות על המגרש, ופניות מאישים פוליטיים במדינות שונות בנוגע להחרמת אי אילו קבוצות ספורט בעולם. דוגמה לכך היא קריאתו של הנשיא האמריקני ג׳ימי קרטר להחרמת אולימפיאדת מוסקבה בשנת 1980. זאת מכיוון שהתנגד לכניסתו של צבא האיחוד הסובייטי אל אפגניסטן. כמו כן ב -2013 התרחש מקרה דומה, בהכנות לאולימפיאדת סוצ׳י שעמד להתקיים ב- 2014, קראו מדינות שונות להחרים את המשחקים. זאת בשל חוקים אנטי דמוקרטיים שהעביר אז הממשל ברוסיה ובגלל שסיפק מקלט מדיני עבור הפליט האמריקאי אדוארד סנודן. המניעים לחרמות במקרים הללו היו פוליטיים כמו גם במקרים רבים אחרים. וזה לא מן הנמנע שבספורט לעיתים תתערב הפוליטיקה, אולם רצוי לבדוק את המניע להתערבות ואת אמיתות הדברים.

דבריו של ג׳יבריל רג׳וב ביום שישי האחרון על כך שהוא נמצא בקונגרס פיפ״א בכדי לשחק כדורגל ולא לשם מהלך פוליטי-מדיני מגוחכים למדי.

פנייתו הראשונית של מר רג׳וב להשעות את ישראל היתה בשל השתתפות קבוצות כדורגל הנמצאות מעבר לקו הירוק – כמו יישובי אריאל ואפרת, במשחקי הליגה האיזורית. קבוצות המבוססות באיזורים המוגדרים כ״התנחלויות״. המניע היה ברור: ישראל נוהגת במדיניות ״אפרטהייד״ כלפי הפלסטינים, ומתנחלת באיזורים השייכים לעם הפלסטיני.

כלומר; עוד מהלך של הפלסטינים בזירה הבינלאומית בנסיון להחרים את ישראל. אם זה לא צלח בביה״ד בהאג, אולי זה יצלח ״בבית הדין״ של פיפ״א. כמובן שארגונים מארגונים שונים הקוראים תיגר על מדינת ישראל תדיר – תמכו, והפגינו בכניסה לקונגרס פיפ״א בציריך, במטרה להחרים גם הפעם את ישראל. עשרות מפגינים עם שלטים וסיסמאות שלצערנו כבר מוכרים לנו היטיב.

הפגנה מול קונגרס פיפ״א בציריך. (צילום: EFP)

הפגנה מול קונגרס פיפ״א בציריך. (צילום: EFP)

לתבוסתם ג׳יבריל רג׳וב נסוג. לא שהסתייגותו נבעה מהכרה בטעות דרכו – אלא אך ורק בשל איומים ומהדאגה שייגרם נזק לתדמיתה של הכדורגל הפלסטיני בעולם. רג׳וב בדבריו הזכיר את השעיית דרום אפריקה מפיפ״א בשנת 1963 זאת בשל מדיניות האפרטהייד של הממשל כלפי אוכלוסיות בעלי עור כהה. רג׳וב השווה בין המקרים ואמר שישראל לא רק שמנהלת מדיניות אפרטהייד, אלא שלא כמו בדרום אפריקה שם הפכו את השחורים לעבדים, בישראל לא רוצים בקיומם של הפלסטינים כלל.

אפרטהייד – מונח שביטא את מדיניות ההפרדה והאפליה באפריקה, מנוצל שוב על ידי אותו עם שאינו מוכן להכיר במדינת ישראל, אותו עם שקורא להשמידנו. רק שהפעם עלינו דרגה. אנו לא עוד מדינת אפרטהייד אלא ארגון טרור. משום שבמדינה שלנו ערבים ויהודים חד הם. במדינה שלנו ערבים מתקבלים לעבודה בבתי חולים ובמוסדות ציבור – כמו משרד הפנים. הם עובדים בחברות הייטק, בקניונים, ובתחבורה, לומדים ומלמדים באוניברסיטה, ומגישים תוכניות בטלוויזיה. במדינה שלנו פלסטינים נכנסים ויוצאים יום יום, עובדים ומרוויחים. וגם – נאמר את זה בשקט – יש עשרות אולי מאות פלסטינים ללא אישורי שהייה העובדים בעבודות בנין – כאן במדינת ישראל.

בתוך בליל החרמות הזה, בין השעיה לתביעה, הגיע הזמן להעמיד את הדברים על אמיתתם; עם אינו יכול להיות כובש בארצו. ה״התנחלויות״ שמעבר לקו הירוק הנם חלק בלתי נפרד מגבולות הארץ שהובטחה לנו, ואין ביכולתו של שום עם או אדם לתבוע מאיתנו את אדמתנו.

ולכל הארגונים הקוראים להחרים את ישראל ובראשם ה-BDS; מדיניות האפרטהייד בה אתם כל כך נהנים להאשים את מדינת ישראל  – היא היא המדיניות בה אתם נוקטים. הקריאה להטלת חרם על קבוצת אוכלוסייה מסוימת בשל דתם וגזעם ושמירה על ארצם הינה אפליה אפרטהיידית ראויה לשמצה.

אז מי מחרים את מי?