העוול הגדול של ארגון ה-BDS / נ. הכט

עוול ליהודי השואה. יהודים בהפגנת BDS (צילום: All-Nite Images/cc/flickr)

עוול ליהודי השואה. יהודים בהפגנת BDS (צילום: All-Nite Images/cc/flickr)

בין עשרות הכתבות שסיקרו את ארגון ה-BDS ביממה האחרונה, שודרה כתבה בערוץ 10 על היהודים העובדים בתוך הארגון. אם לא די בכך שזהו ארגון הקורא להחרים את מדינת ישראל כלכלית מדינית תרבותית ומה לא, בתוך שורותיו מסתובבים יהודים המנהלים לא פחות – את קמפיין הדה-לגיטימציה נגד ישראל – נגד אחיהם בדם.

כפי שרבים וטובים כבר אמרו – לארגון מניעים אנטישמיים מובהקים. הרי טבח אזרחים בסוריה וטרור בלתי פוסק של דעא״ש במדינות ערב לא כל כך מעניין אותם. רק ישראל – מדינה קטנה כל כך עם צבא המקריב את חייליו, מוקפת באויבים מבית ומחוץ, ברקטות ובטילים, במנהרות טרור תחת הבתים, מצליחה להסב את תשומת ליבה.

ארגון ה -BDS פועל במסווה עם מדיניות מתוכננת הטיב לפיו המניע לפעולתו הוא ההתנהגות של מדינת ישראל כלפי הפלסטינים. הבנייה בשטחים -״בהתנחלויות״, שלילת זכויות יסוד, הפרדה ואפליה.

היהודים הנמצאים בשורות הארגון דואגים להדגיש – שאין לארגון מניעים אנטישמיים כלל, בהחלט לא מבחינתם. וכאן בדיוק נעוצה הבעיה.

חברי הארגון היהודים ושאר החברים נלחמים למעשה באותה החזית אך ממניעים שונים מבלי להיות מודעים לכך. זה יהיה נאיבי לומר שהם נאיביים, אך מהו ההסבר לכך שיהודים – שדם יהודי זורם בעורקם שונאים את עמם – בשר מבשרם? אולי כך נראית הנאורות החדשה של המאה ה-21? לא. שנאה עצמית איננה נאורות. התאבדות לא תביא הערצה. וחיבוק האויב, כשהסכין נעוצה עוד בגבך, איננה גבורה אמיתית.

מה שכן, הוא שנעשה כאן עוול גדול. עוול לשישה מיליון יהודים, ולניצולי השואה שעוד חיים איתנו היום. עוול ליהודים שבזמנם – לא יכלו לפצות פה כשהחייל הנאצי תלש את זקנם. לא יכלו למחות כשכל רכושם נלקח מהם תמורת בגדי פסים, לא יכלו לזעוק כשגילו שהעשן המיתמר מן המשרפות הוא בעצם עשן גופות אחיהם.

אם אז הם נשבעו שהשואה לא תחזור על עצמה, הרי שהיום שבועתם הופרה בידי בני עוולה הקוראים לעצמם ״נאורים״. הפעם לא בידי האויבים, אלא בידי מי שהם עצם מעצמותם.

אם אז האנטישמיות היתה פעילות גלויה ומדיניות כתובה, אז שהיום היא פעילות צבועה ומדיניות בהסוואה. אין זה משנה. התשובה לחרם האנטישמי, חייבת להיות נחרצת. והיא – בנייה בשטחים, בנייה בירושלים, בנייה בנייה ועוד בנייה. כי אם לא נבנה – ניכנע.

"העד היהודי מדבר על סבל עמו כאזהרה. הוא משמיע פעמון אזעקה במטרה למנוע הישנות הזוועות. הוא יודע שלמתים שנזנחו על ידי אלוהים ונבגדו על ידי האנושות הניצחון הגיע מאוחר מדי. אבל אין זה מאוחר עבור ילדינו, שלנו ושלכם. למען הילדים מחובתנו לגנות אנטישמיות, גזענות ואיבה." [אלי ויזל]