״לחם שחור״ – דעה אחת בשבוע על: הבנה

imageסערת המפכ״ל אלשיך, כמו הרבה סערות אחרות, התחילה בעיקר מהרבה רוח.

בכנס לשכת עורכי הדין בת״א נשאל מפכ״ל המשטרה, מדוע המשטרה נוהגת באלימות כלפי צעירים אתיופים. הוא השיב שלפי מחקרים, השילוב של מהגרים וצעירים יוצר רמת פשיעה גבוהה יותר סטטיסטית, ומטבע הדברים ״כאשר שוטר פוגש חשוד המוח שלו חושד בו יותר מאשר היה חושד בו אילו היה מישהו אחר״. המפכ״ל הוסיף כי זוהי בעיה המצריכה תיקון, ותטופל בהקדם.

בזה אחר זה החלו פוליטיקאים ואנשי שמאל להזדעק ולהאשים את אלשיך בגזענות. חברת הכנסת מיכל רוזין ממפלגת מר״צ הזדעזעה מכך שהוא מנסה ׳להבין׳ את הגזענות במקום להודות בה, למרות שאלשיך עשה את ההיפך בדיוק. אך מה שאולי אבסורדי ביותר הוא שמיכל רוזין וחברי מפלגתה הם אלו שמבינים גזענות. מתי בפעם באחרונה הם לא הבינו את המפגעים הפלסטינים? באיזה רגע בגל הטרור האחרון הם לא תירצו את פיגועי הטרור נגד ישראלים ב״ייאוש״, ״קיפוח כלכלי״ ותיבול של ״זה בגלל הכיבוש״? הם לא מסוגלים לגנות את הטרור והגזענות הפלסטינית באופן חד משמעי, ומבינים לליבם של המחבלים, עד שהם מסוגלים להעלות על דעתם שאחרים היו עושים כמוהם.

כשסגן הרמטכ״ל יאיר גולן זיהה תהליכים ״מעוררי חלחלה״ כאן בישראל, שהזכירו לו את שהתרחש ב״גרמניה שלפני 70, 80 ו-90 שנה״, השמאל עמד על רגליו והריע. מי שהזדעזע בזמנו מדברי גולן, זכה לשמוע הצדקה מעוותת מהשמאל, או לחילופין – התכחשות טוטאלית להשוואה שעשה. ״תקראו את כל הטקסט״ הם אמרו, ״הוא ממש לא התכוון להשוות לגרמניה הנאצית״. 

היה להם, לשמאל, כל כך קל להתעלם מהשוואה שגויה כמו זו של גולן, ׳ולהבין׳ אותו, אך הם מתקשים נורא להבין את דבריו הכנים של המפכ״ל אלשיך. הם שיבחו את גולן על אמיצות ב״זיהוי תהליכים״, אך האשימו את אלשיך בגזענות כשזיהה בעיה אמיתית ונדרש לה.

‏⁦‪‏⁦‪‬⁩ הם הסבירו לכולם שיאיר גולן לא אמר את מה שהוא באמת אמר, אך מתעקשים שהמפכ״ל אלשיך אמר את מה שהוא באמת לא אמר.

הגיע הזמן שהשמאל יהיה כנה עם עצמו — שיקרא סוף-סוף את הטקסט כולו.

״לחם שחור״ – דעה אחת בשבוע על: צביעות

imageמי שעקב אחר עיתונאים בשמאל ברשתות החברתיות בשבוע האחרון, היה מבחין בה. בצביעות המדבקת הזו. היא נושמת, חיה, ובועטת. אך כדי להבחין בה, מוכרחים לחזור חודשים אחורה. הרי לכל צביעות יש תאריך ייצור.

אז לפני כשלושה חודשים, אובאמה נסע לביקור היסטורי בקובה, שם נפגש עם הדיקטטור ראול קסטרו. הם קיימו מסיבת עיתונאים בה הכחיש קסטרו את הפרות זכויות האדם בארצו, וכן  את העובדות לפיהן הוא מחזיק באסירים פוליטיים. ארה״ב הסירה את הסנקציות על קובה, והושיטה יד לשלום למשטר שלא תיקן את עולותיו או היטיב עם תושביו. קובה קיבלה הכל, ולא דרשו ממנה מאומה.

השמאל בישראל כמו בארה״ב עשה מה שהוא יודע לעשות הכי טוב — להלל ולשבח את אובאמה על ביקורו ״ההיסטורי״ ועל חידוש היחסים הדיפלומטיים עם… דיקטטור כמובן. שלושה חודשים עברו, וראש ממשלת ישראל עורך ביקור היסטורי באפריקה. על השתתפותו בטקס לזכרו של יוני נתניהו ולציון 40 שנה למבצע אנטבה, הם לעגו. הם קראו לזה ״מגלומניות״ (שיגעון גדלות) כי משום מה, כשהשכול הוא מנת חלקו של נתניהו, הוא לא שכול אמיתי. הדם – הוא קוקה קולה. על הפגישה עם 7 מנהיגים מרחבי מדינות אפריקה הם ממש הזדעזעו, ובכלל – כל ״הבידוד המדיני״ הזה לא מצא חן בעיניהם. כן, העיתונאים בשמאל שתקפו את נתניהו על פגישתו המדינית עם מנהיגים שרואים בשיתוף הפעולה עם ישראל הישג מבורך, (ולהזכירכם, בנו של שליט אוגנדה הדיקטטורי, אידי אמין, ביקש סליחה מישראל על מעשי אביו), עמדו לא מזמן על ראש הצוק והריעו לאובאמה בפגישתו עם דיקטטור עלוב מהזן הישן.

יש עיתונאים ישראליים, שמשום מה תמיד נשמעים כמו עיתונאים זרים. התייחסותם לכל הקשור למדיניותו של אובאמה היא תמיד תומכת ומכילה. אמרת אובאמה, והם מיד נדלקים. זה כמו ילד ששומע ״סוכריה״!, כמו ישראלי ששומע ״מבצע״! לרוב, התוכן הוא לא מה שמשנה, זה יכול להיות משהו מסעיר כמו; ״נתניהו הורה על פינוי תל אביב והעברתה לידי הרשות הפלסטינית״, והם במקום, ישדרו לייב את חיוכו הגדול של אובאמה.

אותם עיתונאים גם מספרים בשבחה של המועמדת הדמוקרטית לנשיאות ארה״ב, הילרי קלינטון, ובכשירותה להיות נשיאה. הם מתעלמים כמעט לחלוטין מחומרת מעשיה בפרשות המיילים ובנגאזי, (הרי אישה נשיאה זו היסטוריה, כמו ביקורו ההיסטורי של אובאמה בקובה. יהי מה, זו היסטוריה!) בשעה שהם צועקים בשם היושרה ונקיון הכפיים שנתניהו חייב להתפטר – לאור פרשיות שאינן מתקרבות בתחומן ובאופיין לאלו של פרשיות קלינטון. אני רק שאלה; האם הייתם מהללים את נתניהו ואת כשירותו כרה״מ, אם הוא היה פועל ברשלנות קיצונית בחומרים מסווגים ומפקיר בכך את ביטחון המדינה?

אם אתם תוקפים את המוסרי בשעה שאתם מהללים את הבלתי מוסרי, איבדתם כל לגיטימיות. ביקורתכם את הדרוש תיקון בבית באותה העת בה אתם מכשירים שחיתות בצד השני של האוקיינוס, היא פסולה מיסודה, ומטילה את אמינותכם בספק. זוהי צביעות בטהרתה.

תהיו גאים, עשיתם היסטוריה.

בין דומא לתל אביב, המודים והמכחישים / נ. הכט 

מכחיש. חה״כ אוסאמה סעדי (צילום: יונתן זינדל/פלאש 90)

מכחיש. חה״כ אוסאמה סעדי (צילום: יונתן זינדל/פלאש 90)

התקשורת מילאה את רחובות ישראל בבאז אינסופי בשבועות האחרונים. מגינויים ועד עינויים, מדומא ועד תל אביב, היה אפשר לשמוע את רחשי ליבם של האנשים המתהלכים. גם בדרגים הגבוהים יותר, שמענו דיבורים וציטוטים ואמירות. הלה מתחלקים לשני סוגים; המודים והמכחישים.

בראיון עם העיתונאית דנה וייס אמר חה״כ בצלאל סמוטריץ כי הוא אינו מכנה את הפיגוע בדומא בשם ״טרור״, אך הוא מגנה פעילות אלימה זו בכל לשון.

חה״כ אוסאמה סעדי מהרשימה המשותפת אמר בערוץ הכנסת כי ׳הוא מגנה את הפיגוע בתל אביב אך לא את רצח בני הזוג הנקין׳, כיון שלדעתו הטרור ביו״ש הוא התנגדות ליגיטימית ל״כיבוש״.

יומיים לאחר הירי בפאב בתל אביב, אמר חה״כ יעקב פרי כי הפיגוע היה ״מסע קטל שנובע ממצב נפשי מסוים״. פרי, בניסיונו ״להבין״ את הטרוריסט, נתן יד למכחישי הטרור באופן חסר תקדים.

ישנם כאלה שיהנו לקפוץ על ההזדמנות לעשות השוואה בין דברי סעדי לדברי סמוטריץ, במטרה לחדד את ההקבלה בין עמנו לעמם. הם אינם מבינים כי כאן בדיוק טמון ההבדל הגדול בין המודים למכחישים. סמוטריץ׳ גינה את הפיגוע בדומא באופן נחרץ, סעדי לעומתו עשה הבחנה בין פיגוע בתל אביב לפיגוע ביהודה ושומרון. הבחנה שנועדה להצדיק את אי הגינוי. הבחנה שהיא עוד אמצעי הכחשה.

האבסורד הגדול כאן הוא שיש מי שעוזר למכחישי הטרור. חה״כ יעקב פרי אינו הראשון, וגם לא האחרון שינסה למצוא עילה אנושית לטבח נטול אנושיות. בניגוד מוחלט לאירוע בתל אביב, הפיגוע בדומא קיבל סקירה נרחבת בכל הקשור לאופן וצורת הגינוי שהושמע כנגדו. בניגוד לפיגוע בתל אביב, לאחר הפיגוע בדומא לא שמענו דברי חנינה, ולא ראינו את המצח הקמוט שמנסה ״להבין״ את ההגיון של המפגעים. כף הזכות והפריבילגיה לא ניתן לרוצחים מדומא, ״כי זו לא דרכנו״. אך רגע, שמא ״זו דרכנו״ במקרים מסוימים? זו שאלה שמוכרח כל איש ציבור לשאול את עצמו. האם זה מתפקידנו לפענח רצון חייתי ובלתי אנושי, כשהטרור מכה מחוץ וגם מבית?

והתשובה היא כמובן שלא. לא, איננו צריכים לנסות למצוא את הלוגיקה. כי פשוט אין לוגיקה.
ההסברה הישראלית נמצאת בשפל. איננו מבודדים, אך אנו בודדים מדי. בזמן שהעיתונאים צועקים גוואלד על החרמת ספר הנוגד את ערכי מדינת ישראל, ומאשימים כל החלטה שמתקבלת בבידודנו בעולם, יש מי שעדיין מדבר על רציונאל טרוריסטי. המכחישים הם אלו שהורסים את ההסברה שלנו, וגורמים לנו נזק תדמיתי.

איננו צריכים להשוות, ואיננו צריכים למצוא דמיון. וגם בתקופה שבה קומץ מבני עמנו מאבדים צלם אנוש, איננו מצווים להתאבד. כי אנו מן המודים ולא מן המכחישים.

 הכל בשם ההומניות / נ. הכט

ממהרים להאשים. הרצוג בעצרת ׳שלום עכשיו׳ (צילום: דרור עינב)

ממהרים להאשים. הרצוג בעצרת ׳שלום עכשיו׳ (צילום: דרור עינב)

פיגוע הטרור בבית משפחת דוואבשה הפלסטינית שהתרחש בשעות המוקדמות של יום שישי זעזע את החברה הישראלית. מדובר בפשע שנאה, בנקמת דם ברברית. מימין ומשמאל גינו את מה שכונה ״הטרור היהודי״. אלפים נהרו לעצרת ענק של ארגון ״שלום עכשיו״, כשבראשם יו״ר האופוזיציה הרצוג, חברת הכנסת גלאון, ועוד חברי כנסת ממפלגות המחנ״צ ומר״צ. על הרשתות החברתיות הועלו פוסטים חריפים כנגד המעשה הנפשע. ״דעא״ש יהודי״ קראו לזה.

אפשר להכביר במילים על חומרת המעשה, ועל חוסר האנושיות של המרצחים, אך דבר אחד יותר מכל צורם לאוזן ודורש התייחסות. הגינוי מתבקש, אך ניצול השעה בניסיון להצטייר כנאורים אינו במקומו. הכוונה היא לאנשי השמאל בישראל הקופצים על ההזדמנות לחרך ולגדף ציבור שלם. הם ממהרים לגנות כשמדובר בעוולת בני עמם, אך ממלאים פיהם מים כשהם נרצחים. כמה אירוני שהם אלו שרצים לקיים עצרות ענק, שהם אלו שלפתע מתחרטים על דחיית חוק עונש מוות למחבלים. אפשר לומר שעל השמאל לעשות חשבון נפש על ההסתה שלו כנגד ציבור המתנחלים. הסתה שגרמה נזק בלתי הפיך עד לכדי טרור ורצח.

אך השאלה היסודית כאן היא אחת; היכן הייתה החברה הפלסטינית ברצח הברברי של בני משפחת פוגל – האם גם היא קיימה עצרות מחאה והזדהות עם החברה הישראלית? מי היה שם לגנות את מליוני פשעי השנאה והטרור של פלסטינים כנגד יהודים? כשישראל כולה התאבלה על קרבנות של טרור רצחני נתעב, התגודדו בעזה כדי לשיר שירי נקמה והלל, שרפו את דגלינו בכוונתם לשבור את רוחנו עוד.

תושבי יהודה ושומרון כמו גם תושבי ירושלים ותל אביב סבלו בשנה האחרונה מפיגועי דריסה, דקירה, ותופת. כמובן שהיו גינויים מימין ומשמאל, אך מזה ועד עצרות ענק התהום הייתה פעורה.

שאלת קיומנו וזכותנו על הארץ כמו תמיד קיימת, ומתעצמת אף בזירה הבינלאומית. תדמיתה של ישראל בעיני העולם דורשת מאיתנו עוד. עוד עשייה למען שוויון והוגנות. עוד שיתוף פעולה אזורי-חברתי. נדרש מאיתנו מה שלא נדרש מאף מדינה עצמאית כיום. אך עם זאת מוטלת עלינו ועל הציבורים בתוכנו החובה לפעול מתוך כנות ומוסריות אמתית. כמו שמחובתנו לגנות, מחובתנו גם לקדש את עמנו ולזעוק את זעקתם ובד בבד לדרוש משכנינו לזעוק איתנו יחד.