״לחם שחור״ – דעה אחת בשבוע על: ג׳ון קרי 

imageג׳ון קרי כבר לא רלוונטי. בסיומן של ארבע שנים כשר חוץ ושבועות ספורים לפני השבעת הנשיא החדש, דבריו מלאים בעיקר בהרבה אוויר חם. אולי מוטב היה להתעלם מנאומו האחרון בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אך באופן אירוני, דווקא חוסר הרלוונטיות היא זו שלא מאפשרת שלא להתקומם.

אחרי נאום בן שבעים ושתיים דקות שהוקדש כולו להפרכת מפעל ההתיישבות בישראל ולהאשמת ישראל בהכשלת השלום, עיתונאים ופוליטיקאים בשמאל הישראלי לקחו עליהם את תפקיד הסנגור. הם מיהרו להסביר לכולם שלא, הנאום של קרי לא היה אנטי ישראלי, כיון שקרי גינה טרור פלסטיני במשך שלושים שניות. הם קבעו כי נאומו היה פרו ישראלי מובהק, וכי אם מישהו חושב אחרת הוא ״מטומטם או שקרן״.

אפשר לומר הרבה דברים על נאומו של ג׳ון קרי, אך הדבר האחרון שהוא היה הוא ״פרו ישראלי״. זו לא הפעם הראשונה שקרי מטיף מוסר לישראל, וזו גם לא תהיה הפעם האחרונה בה הוא ינבא במשיחיות שאם פיתרון שתי המדינות לא יצא אל הפועל, ישראל לא תוכל להיות יהודית ודמוקרטית. הנאום של קרי אם כן ביטא בגלוי את הדו פרצופיות של ממשל אובמה. לג׳ון קרי רקורד של צביעות שיטתית בה הוא משתלח בישראל, ומצדיק את אותה השתלחות בטענה שהוא דואג לרווחתה של ישראל. הוא מגנה בתים כאילו היו פיגועי טרור, לא לפני שהוא דואג להכניס כמה מילות גינוי רפות על הטרור הפלסטיני. מטרתו פשוטה; ליצור מראית עין של תמיכה בישראל כאשר בפועל מתרחשת התנכלות אמיתית מתחת לפני השטח.

התפאורה ״הפרו ישראלית״ שיצר קרי במשך ארבע השנים האחרונות, נועדה למעשה לספק חומר לסנגוריו בשמאל. והשמאל, כמו השמאל שמאמין באבו מאזן כפרטנר לשלום, מלקק את ידיו של קרי ונהנה ליפול לתרמית הפסיכולוגית.

הדו פרצופיות של ממשל אובמה דומה להפליא לזו של ראש הרשות הפלסטינית. אבו מאזן שולח תנחומים באנגלית אחרי רצח תייר אמריקני, ובערבית מברך על כל טיפת דם בירושלים. כמו אובמה שמגנה טרור בבית בקריית ארבע, ואז מגנה בנייה בישראל; אבו מאזן טוען לעולם שהוא מתנגד לטרור אך תמונתו מתנוססת על גבי כרזות שמהללות מחבלים בחסות מפלגת הפת״ח. אחרי הכל, אובמה הזדהה עם הדו פרצופיות של אבו מאזן. אם הוא יכול להיחשב בן ברית גם כשהוא עושה דילים עם אויביה של ישראל, אבו מאזן יכול בהחלט להיות פרטנר גם כשהוא מסית נגד ישראל. העובדה שאובמה וקרי נטשו את ישראל והתנהלו מאחורי גבה בכל הקשור להסכם הגרעין עם איראן, לסכסוך הישראלי-פלסטיני, ולהחלטת מועצת הביטחון של האו״ם נגד ההתנחלויות, מוכיחה עד כמה הם ניצלו את תדמיתם ההדוק של היחסים כדי לבעוט בישראל מתחת לשטיח.

הנאום הדו פרצופי של ג׳ון קרי לא היה פרו ישראלי, אלא כזה שביטא שנאה חסרת רסן. נאום שמגנה את ההתיישבות היהודית ומציג אותה כמכשול לשלום, הוא נאום שמצדיק ומעודד טרור נגד יהודים. ג׳ון קרי כבר לא רלוונטי, אבל הביקורת נגדו רלוונטית הפעם יותר מתמיד.

״לחם שחור״ – דעה אחת בשבוע על: סטיב באנון 

imageהמינויים החדשים של טראמפ בשבועיים האחרונים גרמו לסערה לא קטנה ולויכוחים אין ספור בין הדמוקרטים לרפובליקנים בארה״ב, ובין השמאל לימין כאן בישראל. מחד, היו עובדות בשטח שהעלו חשד סביר לאנטישמיות מצד הממונה ליועץ האסטרטגי של טראמפ, סטיב באנון, ומאידך נשלפו טיעונים הזויים על התנגדותו של הממונה ליועץ לביטחון לאומי, מייקל פלין, להסכם הגרעין, כאילו היה זה חטא. למעשה, שני הצדדים במחלוקת הוסיפו עוד לבנה לחומת הצביעות שלא מפסיקה לגבוה, בייחוד, אחרי בחירתו של טראמפ.

צריך לומר שהשמאל, שלא פוסק מלגנות את מינוי סטיב באנון, מלגלג באותה נשימה על מינוי אפשרי של מייק האקבי לשגריר ארה״ב בישראל. לא בגלל שהוא חלילה אנטישמי, אלא בגלל שהוא ימני ופרו ישראלי מידי לטעמם. אחד כזה ש״יהודה ושומרון״ הם חלק בלתי נפרד מהלקסיקון שלו. כך שמומלץ כבר עכשיו, לקחת את גינויו של השמאל עם גרגיר של מלח.

מה שהשמאל נהנה בעיקר לשכוח, הוא שהמפלגה הדמוקרטית אינה נקייה מאנטישמיות ומינויים שנויים במחלוקת. עם השבעתו לנשיא ב-2009, אובמה מינה את צ׳ארלס פרימן כיו״ר מועצת המודיעין הלאומי. צ׳ארלס, או בכינויו המוכר – צ׳אס, האשים בעבר את ישראל בטבח המוני, ובטרור נגד האוכלוסייה הערבית. לאחר לחצים מצד ארגונים בקהילה היהודית ומצד רפובליקנים בכירים, צ׳אס בחר למשוך את מועמדותו מהתפקיד, אך לא לפני שתקף את ״הלובי היהודי״ בהשפעה על ממשל אובמה, ותיאר את עצמו כקורבנם — לא פחות.

אך היו גם מינויים אחרים כמו זה של מנהל מרכז התקשורת האסטרטגי ללוחמה בטרור, ראשד חוסיין. ב-2004, חוסיין הביע את תמיכתו בראש ארגון תא ג׳יהדיסטי בארה״ב, סמי אלעריאן. הוא טען שהאשמת אלעריאן וגירושו מארה״ב היא ״רדיפה ממניעים פוליטיים, הבאה לדכא חילוקי דעות״. אובמה התבטא על חוסיין כאיש אמונו ומקורבו בצוות של הבית הלבן. נכון להיום, חוסיין עדיין מחזיק בתפקידו.

הימין לעומת זאת, שנלחם בכח להצדיק את מינוי סטיב באנון, חוטא באותה הצביעות, ולמרבה האירוניה – נתפס בקלקלת התקינות הפוליטית. כשהימין מגן על טראמפ הבעייתי באופן אוטומאטי, הוא עושה בדיוק את מה שהאשים בו את השמאל במשך שמונה השנים האחרונות. כך שטיעוניו המוצדקים על צביעותו של השמאל כבר אינם מחזיקים מים.

הימין והשמאל עסוקים במלחמת שוורים, אולם צד אחד יכול עדיין להתעשת ולהציל את תדמיתו במקום להיכנע סופית לפוליטיקה שבפוליטיקלי קורקט.

״לחם שחור״ – דעה אחת בשבוע על: דואליות 

imageביום שישי שעבר אבו מאזן הפך לגיבור בעיני השמאל הישראלי. אמיץ, אנושי, שוחר שלום – מה לא אמרו עליו. שיבחו אותו על ׳אמיצות׳ מול הביקורת ״האדירה״ של בני עמו על השתתפותו בהלווית פרס. בוז׳י הרצוג הגדיר את בקשתו לחלוק כבוד אחרון כ״מחווה אנושית״ שאסור לסרב לה. אם רק היה אפשר, הם היו מעניקים לו פרס מפעל חיים וגם נובל לשלום. שמעון פרס לא היה מגיע לקרסולי רגליו.

מנגד, השמאל העביר ביקורת לא מועטה על חברי הכנסת הערבים שהחרימו את הלווית פרס, אך עשה הפרדה מוחלטת בין היעדרותם – להשתתפותו של אבו מאזן. הם דיברו עליהם כעל ישויות נפרדות ובלתי תלויות, למרות שבפועל הרשימה המשותפת ואבו מאזן קשורים בעבותות של אהבה. כמו תמיד, בסרט שרק חוזר על עצמו שוב ושוב, השמאל נפל למשחקו הדואלי של אבו מאזן. אבו מאזן שמוסר תנחומים באנגלית, אך בערבית מהלל את השהידים. שמכחיש כל מציאות של הסתה ׳ומצטער׳ על פיגועי טרור בראיון ישראלי, אך מברך על כל טיפת דם בירושלים כשהוא יושב ברמאללה. והשמאל ממשיך לבלוע את השקרים כאילו זו הזנה בכפייה, במקום לעשות שיעורי בית.

השתתפותו בהלווית פרס והיעדרותם של חברי הכנסת הערבים הן עוד פרק בסדרה הדואלית של אבו מאזן. מחד הוא חולק כבוד, ומאידך אנשיו מכריזים חרם. מטרתו היא להצטייר כהומני ושוחר שלום בפני מנהיגי העולם, כשבפועל הוא ממנה את חברי הרשימה המשותפת לבייביסיטר עבור הילדים הזועמים בראמללה. אבו מאזן לא היה מרשה לעצמו להשתתף בהלווית יהודי ישראלי, לולא הרווח הבינלאומי שבכך. רק לאחר תיאום מוחלט עם הרשימה המשותפת יכל היה להתפנות לעיסוקי התדמית שלו. והוא הצליח. אובמה נרתם בנאום פוליטי משופשף על ״הכיבוש הישראלי״ ועל נוכחותו המכבדת של אבו מאזן – המבשרת לדבריו, את תחילתו של תהליך השלום. בינתיים אובמה כבר הספיק למחוק את ירושלים ממפת ישראל, ולגנות בחריפות של גינוי פיגוע את בתיהם של מפוני עמונה. (שמעתם נכון, הוא גינה בתים).

בין צביעותו של אבו מאזן לצביעותו של אובמה, השמאל לא השכיל להבין את מה שהימין כבר הבין מזמן. ואולי זה בגלל שהוא פשוט מכור. מכור לויתורים שמוותרים על יהודים תמורת שלום מדומה. כי בורות היא אושר, אך התמכרות לבורות היא אושר עילאי.

״לחם שחור״ – דעה אחת בשבוע על: פסימיות 

imageהכנסת אישרה השבוע באופן סופי את חוק העמותות – החוק שיחייב עמותות לדווח על מימון מגופים וממדינות זרות. או בקיצור; חוק השקיפות.

תוך זמן קצר צצו כל ״החרדים״ למיניהם והחלו לקנן על העוול הגדול שנעשה לדמוקרטיה הישראלית. הרצוג בכה על ״ניצני פאשיזם״, ליבני הגדילה עם דימוי עדכני של ״סכין שקורעת אותנו מבפנים״, ולכל עיתונאי היתה דעה ״נאורה״ יותר, או השוואה דרמטית יותר ממשנהו. כמו עיתונאי עיתון ׳הארץ׳, חמי שלו, שכתב (בתרגום מאנגלית); ״יהודי אמריקה היקרים: ישראל החלה לצעוד במדרון חלקלק שייגמר עם מבקרי השלטון בכלא. אבל אתם מכירים את הדקלום ״הדמוקרטיה היחידה״ וכו׳.״

האמת? מלחיץ. כל יהודי אמריקאי שלא מתעניין יותר מידי בפוליטיקה ישראלית היה נלחץ. יש בה בהודעה הזו כל מה שדרוש לסרט מתח: מדרון חלקלק, נבואת זעם, סורג ובריח. ובסיומת; אנטי קליימקס קלאסי — הכעס הזה על כך שאנו ׳כאילו׳ הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון; ״תלמדו מסוריה מה זו דמוקרטיה, הביטו על דעא״ש במדינות ערב, שאו עיניכם וראו את כל הטוב אשר באיראן״!

ובנימה רצינית; מה הסיפור עם ״יהודי אמריקה״? חשבת שאפשר לרמות את יהודי אמריקה כי את יהודי ישראל, איך נאמר, לא קל לרמות? הפנייה הזו בכלל מזלזלת באינטליגנציה של כל יהודי אמריקה; כאילו הם אינם מבינים עניין. והיא מזלזלת באינטליגנציה שלך, מר שלו; לא כל יהודי אמריקה נמצאים בצד השמאלי של המפה הפוליטית. ואולי לא הבנתי נכון. אולי אתה בכלל פונה בדבריך לגורמים בשמאל האמריקאי המממנים עמותות שמפעילות לחץ על ישראל בזירה המדינית, ומודיע להם שלא יוכלו להמשיך לחטט בדמוקרטיה הישראלית.

ומדוע בפסימיות שכזו? משפט קצר כל כך המכיל כמות ״פסימיות״ גבוהה כל כך לא נראתה במחוזותינו מאז אותו ליל בחירות אביבי ב-2015; ״גוש הימין ניצח״. הרי אתה, והשמאל כולו מכנים את נתניהו זה שנים ״פסימיסט אובססיבי״. משונה. הרי אתם הייתם אמורים להיות אופטימיים. ׳להוות תחליף׳ אופטימי לנתניהו עם חזון עוד יותר אופטימי לציבור. אז במקום להיות בפוקוס, נפלתם לבור העצבות. במקום להוכיח שאתם ״אופוזיציה לוחמת״, קרסתם אל תוך עצמכם. האמת, עשיתם את זה בסטייל; קודם תפחיד אחר כך תאשים אחר כך תקום ותלך. כמה אירוני שמי שהאשים את ביבי בפסימיות, עכשיו מהלך אימים על הציבור בנבואות זעם על ״ישראל פאשיסטית״.

ואם אתם עדיין מודאגים וחרדים ומשקשקים מפחד, אנא מכם, כתבו פוסט או שניים בפייסבוק על הדיקטטורה שלפתע משתוללת סביבכם ועל הנוסטלגיה לשנות ה-20 באירופה.

כתבו. אולי אפילו תתייגו את רה״מ. מי כמוכם יודעים כמה השימוש בחופש הביטוי עושה לכם טוב.

״לחם שחור״ – דעה אחת בשבוע על: צביעות

imageמי שעקב אחר עיתונאים בשמאל ברשתות החברתיות בשבוע האחרון, היה מבחין בה. בצביעות המדבקת הזו. היא נושמת, חיה, ובועטת. אך כדי להבחין בה, מוכרחים לחזור חודשים אחורה. הרי לכל צביעות יש תאריך ייצור.

אז לפני כשלושה חודשים, אובאמה נסע לביקור היסטורי בקובה, שם נפגש עם הדיקטטור ראול קסטרו. הם קיימו מסיבת עיתונאים בה הכחיש קסטרו את הפרות זכויות האדם בארצו, וכן  את העובדות לפיהן הוא מחזיק באסירים פוליטיים. ארה״ב הסירה את הסנקציות על קובה, והושיטה יד לשלום למשטר שלא תיקן את עולותיו או היטיב עם תושביו. קובה קיבלה הכל, ולא דרשו ממנה מאומה.

השמאל בישראל כמו בארה״ב עשה מה שהוא יודע לעשות הכי טוב — להלל ולשבח את אובאמה על ביקורו ״ההיסטורי״ ועל חידוש היחסים הדיפלומטיים עם… דיקטטור כמובן. שלושה חודשים עברו, וראש ממשלת ישראל עורך ביקור היסטורי באפריקה. על השתתפותו בטקס לזכרו של יוני נתניהו ולציון 40 שנה למבצע אנטבה, הם לעגו. הם קראו לזה ״מגלומניות״ (שיגעון גדלות) כי משום מה, כשהשכול הוא מנת חלקו של נתניהו, הוא לא שכול אמיתי. הדם – הוא קוקה קולה. על הפגישה עם 7 מנהיגים מרחבי מדינות אפריקה הם ממש הזדעזעו, ובכלל – כל ״הבידוד המדיני״ הזה לא מצא חן בעיניהם. כן, העיתונאים בשמאל שתקפו את נתניהו על פגישתו המדינית עם מנהיגים שרואים בשיתוף הפעולה עם ישראל הישג מבורך, (ולהזכירכם, בנו של שליט אוגנדה הדיקטטורי, אידי אמין, ביקש סליחה מישראל על מעשי אביו), עמדו לא מזמן על ראש הצוק והריעו לאובאמה בפגישתו עם דיקטטור עלוב מהזן הישן.

יש עיתונאים ישראליים, שמשום מה תמיד נשמעים כמו עיתונאים זרים. התייחסותם לכל הקשור למדיניותו של אובאמה היא תמיד תומכת ומכילה. אמרת אובאמה, והם מיד נדלקים. זה כמו ילד ששומע ״סוכריה״!, כמו ישראלי ששומע ״מבצע״! לרוב, התוכן הוא לא מה שמשנה, זה יכול להיות משהו מסעיר כמו; ״נתניהו הורה על פינוי תל אביב והעברתה לידי הרשות הפלסטינית״, והם במקום, ישדרו לייב את חיוכו הגדול של אובאמה.

אותם עיתונאים גם מספרים בשבחה של המועמדת הדמוקרטית לנשיאות ארה״ב, הילרי קלינטון, ובכשירותה להיות נשיאה. הם מתעלמים כמעט לחלוטין מחומרת מעשיה בפרשות המיילים ובנגאזי, (הרי אישה נשיאה זו היסטוריה, כמו ביקורו ההיסטורי של אובאמה בקובה. יהי מה, זו היסטוריה!) בשעה שהם צועקים בשם היושרה ונקיון הכפיים שנתניהו חייב להתפטר – לאור פרשיות שאינן מתקרבות בתחומן ובאופיין לאלו של פרשיות קלינטון. אני רק שאלה; האם הייתם מהללים את נתניהו ואת כשירותו כרה״מ, אם הוא היה פועל ברשלנות קיצונית בחומרים מסווגים ומפקיר בכך את ביטחון המדינה?

אם אתם תוקפים את המוסרי בשעה שאתם מהללים את הבלתי מוסרי, איבדתם כל לגיטימיות. ביקורתכם את הדרוש תיקון בבית באותה העת בה אתם מכשירים שחיתות בצד השני של האוקיינוס, היא פסולה מיסודה, ומטילה את אמינותכם בספק. זוהי צביעות בטהרתה.

תהיו גאים, עשיתם היסטוריה.