שתיקה כהודאה: על מחאת האמנים ותקות ״העמים״ / נ. הכט 

המילים נעתקו. (צילום: עידו ארז)

המילים נעתקו. (צילום: עידו ארז)

ביום שישי האחרון בכניסה לטקס פרסי התיאטרון בתל אביב עמדו שורה של אמנים כשסרטי הדבקה על פיהם ובידיהם שלטים ריקים, כאשר כוונתם היא למחות על מדיניות סתימת הפיות שלכאורה מתנהלת כלפיהם.

שרת התרבות מירי רגב נלחמה מתמיד למען שוויון הזדמנויות וחופש פעולה, אך כשאלו באים על חשבון עקרונות המדינה אין מנוס מלהשמיע קול. בעידן החרמות בו ישראל נמצאת נדרשת ומתבקשת מעורבותה של הממשלה, בהחלט אם מדובר בדברים שהם ההפך ממדיניותה.

קריאות האמנים נגד שרת התרבות – הנם עוד סוג של חרם הבא כתוצאה מהתלהטות היצרים. מן הראוי שאנשי תרבות ישמשו דוגמא לתרבותיות וינהלו שיח הולם ומתון, במקום ליפול לגל הדה-לגיטימציה המתנהל נגדנו.

רגב אמרה; ״לא יכנו את עמי, עם של בהמות ומלכחי עשב״. רגב הדגישה את שני העמים התיאורטיים שבעמנו – במדינתנו. מבלי משים היא אישרה את טענותיהם הכוזבות של האמנים. אל אף כוונותיה הטובות, נתנה במה לקיטוב והפרדה בחברה הישראלית. ולכן מוטב היה להדגיש שעמה הוא בעצם עמם. כשהם מכנים את ציבור בוחריה ״בהמות״ הם מכנים את עצמם ״שפלים, נבזים״. כשהם קוראים בלעג ״מנשקי מזוזות״ הם קוראים לעצמם ״רומסי היהדות״.

אז לאחר קריאות הבוז הגסות, החליטו האמנים לשתוק כמחאה – אך למעשה – מוטב שישתקו. השתיקה שלאחרי הסערה יכולה להיות רועמת, אך במהותם של דברים היא שקטה. למעשה השתיקה היא כהודאה.

הודאה על כך שאין מקום למסע הסתה כנגד מי שהוא חלק מהם. כנגד מי שמגן על ערכיהם היהודייים ואורח חייהם הישראלי. כנגד מי שבאמת רואה אותם כחלק אינטגרלי מהעם התרבותי היהודי או הישראלי – ואיננו מוכן לתת לו לאבד את מקומו זה.

זוהי הודאה שמשמעותה – אתה עמי ואני עמך, כי כולנו בני עם אחד – החיים בארץ אחת שהיא שלנו. ציבור האמנים חייב לשתף פעולה ולהבין שאין כאן התערבות גרידא, אלא מעורבות בריאה שתביא לתיקון עוולות ושחיתויות בעולם התרבותי. מעורבות שתשנה את התפיסה של ״הקרדום התרבותי״.

אולי זו אשליה, ואולי זו תקווה למציאות שבה אי אחדות הדעים לא תפריע לאחדות הרעים.

מחאת האתיופים או מחאת הערבים? / נ. הכט

(צילום: פלאש 90)

מחאת האתיופים, כיכר רבין (צילום: פלאש 90)

ראשון בלילה, כיכר רבין בתל אביב. כיכר מלאה, גדושה בבני העדה האתיופית שכיתתו רגליהם מרחוק ומקרוב, כדי למחות על עוול ואפליה מצד חברה שלטענתם מסרבת לקבל.

לרובנו הפגנת ליל ראשון הזכירה את הפגנת האפרו-אמריקאים בבולטימור לפני כשבוע, ולרבים מאיתנו לא נעים להשוות – אך התקריות האלימות שקדמו למחאה דומות בצורה יוצאת דופן, כמו גם  ההשתלחויות בהפגנה עצמה.

אך המעניין ביותר בכל הפרשייה הזאת, הוא לראות את השתדלותם של נציגי הערבים בהעלאת נושא אפליית ערביי ישראל על חשבון אפליית העדה האתיופית. ומעניין הוא שהאדם שדאג לכך הוא לא אחר מאשר חבר הכנסת החדש ממפלגת ״המחנה הציוני״ זוהיר בהלול, שהבהיר והדגיש פעם אחר פעם כי הוא יותר פלסטיני מאשר ציוני, כמו גם שמפלגתו איננה צריכה להיות ציונית. הצהרות אנטי- ישראליות מובהקות יוצאות מפיו של אדם ה״נלחם״ באי-השוויון.

״גם אני אתיופי״ אמר בהלול. אבל הגיע הזמן להחליט בהלול, הגיע הזמן לבחור מהי עדתך, מהי אמונתך. שמא מהיום אתה יהודי? אולי יהודי חרדי? שימוש ציני בכאבו של האחר איננו מעלה את כאב בני עמך על נס.

זאת לא הפעם הראשונה שתופסים פה טרמפ. בכלל יש כאן טרנד שלא היה הולם אף מדינה. נדמה שהחברה שלנו מאפשרת לעצמה

(צילום: גיל יוחנן)

חה״כ זוהיר בהלול (צילום: גיל יוחנן)

להסתכן בכל מחיר ולו בכדי להרוויח קצת מכאן וקצת משם – לקצר את הדרך. החל מחנופת מפלגות חרדיות למפלגות ערביות, וכלה בחנופת העדה הערבית לאתיופית בנושא האפליה. בהחלט משא ומתן בלתי אמין.

אז היתה הפגנה, ועוד נכונות לנו עוד. המטרה היא לקחת את הכעס והתסכול ולנווט אותם למקום של עשייה ופריחה, למקום של קבלת האחר והשונה, גם אם הדבר כרוך בהשקעת תקציב מכובד. על הממשלה לקחת את העניין תחת חסותה, ולדאוג לקליטה הולמת עבור בני העדה האתיופית. והחברה הערבית? שיראו קצת נאמנות קודם כל ומעל לכל לבני עמם, לעדתם שלהם.

אנו, ידנו מושטת לשוויון.