״לחם שחור״ – דעה אחת בשבוע על: דואליות 

imageביום שישי שעבר אבו מאזן הפך לגיבור בעיני השמאל הישראלי. אמיץ, אנושי, שוחר שלום – מה לא אמרו עליו. שיבחו אותו על ׳אמיצות׳ מול הביקורת ״האדירה״ של בני עמו על השתתפותו בהלווית פרס. בוז׳י הרצוג הגדיר את בקשתו לחלוק כבוד אחרון כ״מחווה אנושית״ שאסור לסרב לה. אם רק היה אפשר, הם היו מעניקים לו פרס מפעל חיים וגם נובל לשלום. שמעון פרס לא היה מגיע לקרסולי רגליו.

מנגד, השמאל העביר ביקורת לא מועטה על חברי הכנסת הערבים שהחרימו את הלווית פרס, אך עשה הפרדה מוחלטת בין היעדרותם – להשתתפותו של אבו מאזן. הם דיברו עליהם כעל ישויות נפרדות ובלתי תלויות, למרות שבפועל הרשימה המשותפת ואבו מאזן קשורים בעבותות של אהבה. כמו תמיד, בסרט שרק חוזר על עצמו שוב ושוב, השמאל נפל למשחקו הדואלי של אבו מאזן. אבו מאזן שמוסר תנחומים באנגלית, אך בערבית מהלל את השהידים. שמכחיש כל מציאות של הסתה ׳ומצטער׳ על פיגועי טרור בראיון ישראלי, אך מברך על כל טיפת דם בירושלים כשהוא יושב ברמאללה. והשמאל ממשיך לבלוע את השקרים כאילו זו הזנה בכפייה, במקום לעשות שיעורי בית.

השתתפותו בהלווית פרס והיעדרותם של חברי הכנסת הערבים הן עוד פרק בסדרה הדואלית של אבו מאזן. מחד הוא חולק כבוד, ומאידך אנשיו מכריזים חרם. מטרתו היא להצטייר כהומני ושוחר שלום בפני מנהיגי העולם, כשבפועל הוא ממנה את חברי הרשימה המשותפת לבייביסיטר עבור הילדים הזועמים בראמללה. אבו מאזן לא היה מרשה לעצמו להשתתף בהלווית יהודי ישראלי, לולא הרווח הבינלאומי שבכך. רק לאחר תיאום מוחלט עם הרשימה המשותפת יכל היה להתפנות לעיסוקי התדמית שלו. והוא הצליח. אובמה נרתם בנאום פוליטי משופשף על ״הכיבוש הישראלי״ ועל נוכחותו המכבדת של אבו מאזן – המבשרת לדבריו, את תחילתו של תהליך השלום. בינתיים אובמה כבר הספיק למחוק את ירושלים ממפת ישראל, ולגנות בחריפות של גינוי פיגוע את בתיהם של מפוני עמונה. (שמעתם נכון, הוא גינה בתים).

בין צביעותו של אבו מאזן לצביעותו של אובמה, השמאל לא השכיל להבין את מה שהימין כבר הבין מזמן. ואולי זה בגלל שהוא פשוט מכור. מכור לויתורים שמוותרים על יהודים תמורת שלום מדומה. כי בורות היא אושר, אך התמכרות לבורות היא אושר עילאי.

״הלחם היומי״ (פוליטיקה לנבוכים) – השבוע השלישי במרץ

בארץ: ראש המוסד לשעבר מאיר דגן הלך לעולמו.

נכנעים לאיומים – עיתון הארץ גילה שישראל מנהלת מו״מ חשאי להחזרת ערים בגדה לשליטה פלסטינית – רמאללה ויריחו. לא, זה לא הסדר מדיני, אלא הסכם ביטחוני אפשרי שהגיע למבוי סתום, לאחר שהצדדים נתקלו בקשיים. היוזמה הוצעה ע״י אלוף פיקוד מרכז יואב מרדכי ומתאם הפעולות בשטחים רוני נומה, לאחר שגורמים ברשות הפלסטינית איימו להפסיק את התיאום הביטחוני אם פעולות ישראל בשטחים לא תיפסקנה.

בעולם: טרור – *מכונית תופת התפוצצה באנקרה, טורקיה וגרמה להרוגים ופצועים רבים. ארגון ה-PKK הכורדי לקח אחריות. *מחבלים פתחו באש בחוף ים תיירותי – בחוף השנהב, אל קאידה לקח אחריות.

השיגה תוצאות? – רוסיה הוציאה את כוחותיה מסוריה השבוע לאחר שהחליטה כי מטרותיה הושגו. אך את דעא״ש היא לא חיסלה.

בכנסת: החוק להגבלת שכר הבכירים (מנהלים בבנקים) אושר בועדת הכספים. החוק יגביל את שכרם של המנהלים בתאגידים פיננסיים עד תקרה של 2.5 מיליון שקלים.

בפרלמנט זר: נשיא המדינה רובי ריבלין ביקר במוסקבה ונפגש עם הנשיא פוטין. ריבלין הבהיר לפוטין שאסור שהסכם עתידי עם סוריה יחזק את איראן וחיזבאללה.

נשיאת ברזיל מינתה לשר בממשלתה את נשיא ברזיל לשעבר לולה – שהיה מעורב בפרשת שחיתות. המינוי נועד להעניק לו חסינות מפני חקירה, ולכן בית המשפט בברזיל הוציא צו מניעה למינוי כ-40 דק׳ לאחר מכן.

בארה״ב: הנשיא אובאמה בחר בשופט היהודי מריק גרלנד כמועמד להיות שופט בבית המשפט העליון – (למלא את מקומו של השופט אנטונין סקאלייה שהלך לעולמו). רוב הרפובליקנים בקונגרס מתנגדים למינוי ולא יאפשרו מינוי של שופט בקדנציה האחרונה של אובאמה – בגלל עמדותיו הליברליות, ורוצים לחכות לנשיא הבא – שהם מקווים שיהיה קונסרבטיבי. כמה מהם אמרו השבוע שהם מוכנים לבחון את מועמדותו של גרלנד.

המירוץ לנשיאות – ביום שלישי התקיימו בחירות ב-5 מדינות; פלורידה, אוהיו, מיזורי, אילינוי, וצפון קרוליינה. אצל הרפובליקנים: טראמפ ניצח בפלורידה, מיזורי, אילינוי, וצפון קרוליינה. קייסיק ניצח במדינת הבית שלו – אוהיו. קרוז לא ניצח באף מדינה, ורוביו הודיע על פרישה מן המירוץ לאחר שהפסיד במדינת הבית שלו – פלורידה. בנאומו הוא אמר: ״אנחנו אמנם בצד הנכון, אך לא בצד המנצח״ והפציר בתומכיו ובאזרחי ארה״ב שלא להכנע לכעס ולחרדה, (כפי שטראמפ עושה) והזכיר גם מגדולת הבורא בציטוט מדברי דוד המלך. (ארה״ב הפסידה מנהיג אמיתי) לנאום המלא לחצו כאן. אצל הדמוקרטים: קלינטון ניצחה בכל 5 המדינות, סנדרס באף מדינה.