״לחם שחור״ – דעה אחת בשבוע על: סטיב באנון 

imageהמינויים החדשים של טראמפ בשבועיים האחרונים גרמו לסערה לא קטנה ולויכוחים אין ספור בין הדמוקרטים לרפובליקנים בארה״ב, ובין השמאל לימין כאן בישראל. מחד, היו עובדות בשטח שהעלו חשד סביר לאנטישמיות מצד הממונה ליועץ האסטרטגי של טראמפ, סטיב באנון, ומאידך נשלפו טיעונים הזויים על התנגדותו של הממונה ליועץ לביטחון לאומי, מייקל פלין, להסכם הגרעין, כאילו היה זה חטא. למעשה, שני הצדדים במחלוקת הוסיפו עוד לבנה לחומת הצביעות שלא מפסיקה לגבוה, בייחוד, אחרי בחירתו של טראמפ.

צריך לומר שהשמאל, שלא פוסק מלגנות את מינוי סטיב באנון, מלגלג באותה נשימה על מינוי אפשרי של מייק האקבי לשגריר ארה״ב בישראל. לא בגלל שהוא חלילה אנטישמי, אלא בגלל שהוא ימני ופרו ישראלי מידי לטעמם. אחד כזה ש״יהודה ושומרון״ הם חלק בלתי נפרד מהלקסיקון שלו. כך שמומלץ כבר עכשיו, לקחת את גינויו של השמאל עם גרגיר של מלח.

מה שהשמאל נהנה בעיקר לשכוח, הוא שהמפלגה הדמוקרטית אינה נקייה מאנטישמיות ומינויים שנויים במחלוקת. עם השבעתו לנשיא ב-2009, אובמה מינה את צ׳ארלס פרימן כיו״ר מועצת המודיעין הלאומי. צ׳ארלס, או בכינויו המוכר – צ׳אס, האשים בעבר את ישראל בטבח המוני, ובטרור נגד האוכלוסייה הערבית. לאחר לחצים מצד ארגונים בקהילה היהודית ומצד רפובליקנים בכירים, צ׳אס בחר למשוך את מועמדותו מהתפקיד, אך לא לפני שתקף את ״הלובי היהודי״ בהשפעה על ממשל אובמה, ותיאר את עצמו כקורבנם — לא פחות.

אך היו גם מינויים אחרים כמו זה של מנהל מרכז התקשורת האסטרטגי ללוחמה בטרור, ראשד חוסיין. ב-2004, חוסיין הביע את תמיכתו בראש ארגון תא ג׳יהדיסטי בארה״ב, סמי אלעריאן. הוא טען שהאשמת אלעריאן וגירושו מארה״ב היא ״רדיפה ממניעים פוליטיים, הבאה לדכא חילוקי דעות״. אובמה התבטא על חוסיין כאיש אמונו ומקורבו בצוות של הבית הלבן. נכון להיום, חוסיין עדיין מחזיק בתפקידו.

הימין לעומת זאת, שנלחם בכח להצדיק את מינוי סטיב באנון, חוטא באותה הצביעות, ולמרבה האירוניה – נתפס בקלקלת התקינות הפוליטית. כשהימין מגן על טראמפ הבעייתי באופן אוטומאטי, הוא עושה בדיוק את מה שהאשים בו את השמאל במשך שמונה השנים האחרונות. כך שטיעוניו המוצדקים על צביעותו של השמאל כבר אינם מחזיקים מים.

הימין והשמאל עסוקים במלחמת שוורים, אולם צד אחד יכול עדיין להתעשת ולהציל את תדמיתו במקום להיכנע סופית לפוליטיקה שבפוליטיקלי קורקט.

מה בין העליהום על רן ברץ למינויו של ראשד חוסיין? / נ.הכט

תומך טרור נלחם בטרור? ראשד חוסיין. (צילום: מרחבי הרשת)

תומך טרור נלחם בטרור? ראשד חוסיין. (צילום: מרחבי הרשת)

המסע ההפגנתי התקשורתי נגד מינויו של רן ברץ הוא רק בראשיתו. אם ההתנגדות לגל הירש הייתה בשל מעשיו, אז שההתנגדות לברץ היא בשל אמירותיו.

ברץ כתב מילים קשות בהחלט. כמי שיהיה ראש מערך ההסברה אנו רוצים לדעת שהממונה הוא דיפלומט אמיתי, מכובד ומכבד אחרים, ולכן דבריו מצטיירים לנו כבעייתיים בעליל.

אך במקום לדבר על המהות, התקשורת והעיתונות מדברים על דיבורים. מה שמעניין ביותר הוא הביקורת הנוקבת שהשמיעו רבים על דבריו של ברץ כנגד נשיא ארה״ב אובאמה. למסתכל מן הצד זה ייראה כאילו הם עיתונאים אמריקאיים מסורים המבקשים לשמור על שמו הטוב של נשיאם. ״הסולידריות״ הזאת היא אבסורדית פעם אחר פעם. החנפנות התמידית והגוברת למנהיג הזר אינם מתקבלים באהדה בקרב הציבור הישראלי כולו. למעשה, זהו רק ניסיון להצטייר טוב, ומשמש ככלי ניגוח בממשלה ותו לא.

הרצוג מנסה להיות דיפלומט בקהילה בינלאומית נטולת דיפלומטיה ומלאת חוצפה אנטישמית. הוא קורא לבטל את המינוי לא בכדי לשמור ולהגן על ההסברה הישראלית, אלא על זו האמריקאית.

לפני כשנה הנשיא אובאמה מינה את ראשד חוסיין למנהל מרכז התקשורת האסטרטגי ללוחמה בטרור. ב-2004, ראשד – אז סטודנט צעיר השמיע את תמיכתו בסאמי אל-עריאן פרופסור מפלורידה שהואשם כראש תא ג׳יהדיסטי בארה״ב. ראשד טען שהאשמתו של אל-עריאן וגירושו מאמריקה זהו ״רדיפה ממניעים פוליטיים״ הבאה ״לדכא חילוקי דעות״. סאמי אל-עריאן קרא ״מוות לישראל״. שליחו ויועצו הקרוב של אובאמה תמך בו. אמנם בשנת 2004, אך אם זה רלוונטי במקרה של ברץ, זה בהחלט רלוונטי במקרה של ראשד חוסיין.

התקשורת התקוממה על מינויו של ברץ ודבריו הלא מבריקים, במיוחד כשמדובר בתפקיד הסברתי. מי התקומם על מינויו של ראשד חוסיין ודבריו המסוכנים, כשהיה מדובר בתפקיד הקריטי שקיבל? הרי זה אבסורדי שמי שתומך בג׳יהדיסט ממונה למי שיילחם בג׳יהד העולמי.

אובאמה היה צריך להתבייש. אולי אפילו לקבוע פגישת פיוס עם נתניהו. העיתונות האמריקאית הייתה צריכה להגן על ישראל בזמנו, ולקרוא לאובאמה לבטל את המינוי.

לאמיתו של דבר – לאחר כל זה, דבריו של ברץ על אובאמה וקרי הם די שוליים ואף הומוריסטיים.

התקשורת לעומת זאת מוכרחה לרסן את עצמה, כמו גם להתפכח ולהבין שמה שנחוץ להסברה הישראלית הלאומית איננו חנפנות לאחר, אלא תמיכה במנהיגים שלנו. עליה לזכור שבמקום בו רוצחים אופי, עתידים גם לרצוח בני אדם.