״לחם שחור״ – דעה אחת בשבוע על: ג׳ון קרי 

imageג׳ון קרי כבר לא רלוונטי. בסיומן של ארבע שנים כשר חוץ ושבועות ספורים לפני השבעת הנשיא החדש, דבריו מלאים בעיקר בהרבה אוויר חם. אולי מוטב היה להתעלם מנאומו האחרון בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אך באופן אירוני, דווקא חוסר הרלוונטיות היא זו שלא מאפשרת שלא להתקומם.

אחרי נאום בן שבעים ושתיים דקות שהוקדש כולו להפרכת מפעל ההתיישבות בישראל ולהאשמת ישראל בהכשלת השלום, עיתונאים ופוליטיקאים בשמאל הישראלי לקחו עליהם את תפקיד הסנגור. הם מיהרו להסביר לכולם שלא, הנאום של קרי לא היה אנטי ישראלי, כיון שקרי גינה טרור פלסטיני במשך שלושים שניות. הם קבעו כי נאומו היה פרו ישראלי מובהק, וכי אם מישהו חושב אחרת הוא ״מטומטם או שקרן״.

אפשר לומר הרבה דברים על נאומו של ג׳ון קרי, אך הדבר האחרון שהוא היה הוא ״פרו ישראלי״. זו לא הפעם הראשונה שקרי מטיף מוסר לישראל, וזו גם לא תהיה הפעם האחרונה בה הוא ינבא במשיחיות שאם פיתרון שתי המדינות לא יצא אל הפועל, ישראל לא תוכל להיות יהודית ודמוקרטית. הנאום של קרי אם כן ביטא בגלוי את הדו פרצופיות של ממשל אובמה. לג׳ון קרי רקורד של צביעות שיטתית בה הוא משתלח בישראל, ומצדיק את אותה השתלחות בטענה שהוא דואג לרווחתה של ישראל. הוא מגנה בתים כאילו היו פיגועי טרור, לא לפני שהוא דואג להכניס כמה מילות גינוי רפות על הטרור הפלסטיני. מטרתו פשוטה; ליצור מראית עין של תמיכה בישראל כאשר בפועל מתרחשת התנכלות אמיתית מתחת לפני השטח.

התפאורה ״הפרו ישראלית״ שיצר קרי במשך ארבע השנים האחרונות, נועדה למעשה לספק חומר לסנגוריו בשמאל. והשמאל, כמו השמאל שמאמין באבו מאזן כפרטנר לשלום, מלקק את ידיו של קרי ונהנה ליפול לתרמית הפסיכולוגית.

הדו פרצופיות של ממשל אובמה דומה להפליא לזו של ראש הרשות הפלסטינית. אבו מאזן שולח תנחומים באנגלית אחרי רצח תייר אמריקני, ובערבית מברך על כל טיפת דם בירושלים. כמו אובמה שמגנה טרור בבית בקריית ארבע, ואז מגנה בנייה בישראל; אבו מאזן טוען לעולם שהוא מתנגד לטרור אך תמונתו מתנוססת על גבי כרזות שמהללות מחבלים בחסות מפלגת הפת״ח. אחרי הכל, אובמה הזדהה עם הדו פרצופיות של אבו מאזן. אם הוא יכול להיחשב בן ברית גם כשהוא עושה דילים עם אויביה של ישראל, אבו מאזן יכול בהחלט להיות פרטנר גם כשהוא מסית נגד ישראל. העובדה שאובמה וקרי נטשו את ישראל והתנהלו מאחורי גבה בכל הקשור להסכם הגרעין עם איראן, לסכסוך הישראלי-פלסטיני, ולהחלטת מועצת הביטחון של האו״ם נגד ההתנחלויות, מוכיחה עד כמה הם ניצלו את תדמיתם ההדוק של היחסים כדי לבעוט בישראל מתחת לשטיח.

הנאום הדו פרצופי של ג׳ון קרי לא היה פרו ישראלי, אלא כזה שביטא שנאה חסרת רסן. נאום שמגנה את ההתיישבות היהודית ומציג אותה כמכשול לשלום, הוא נאום שמצדיק ומעודד טרור נגד יהודים. ג׳ון קרי כבר לא רלוונטי, אבל הביקורת נגדו רלוונטית הפעם יותר מתמיד.

״לחם שחור״ – דעה אחת בשבוע על: ״טרור בר הצדקה״ 

 

imageהמקום: קרית ארבע

הנרצחת: הלל יפה אריאל, בת 13

המחבל: מוחמד טאיירה, בן 17


ביום חמישי ישראל התעוררה לבוקר קשה של טרור. הפעם חיות האדם פגעו בפרח הצעיר, הלל אריאל.

״טרור כזה אי אפשר להצדיק״.

לא מובן מדוע דיפלומטים מסויימים, שגריר ארה״ב בישראל, דן שפירו בתוכם, מרגישים צורך לציין זאת בגינוי שלהם. וכי עלה בדעתך שפירו, שניתן להצדיק זאת? מה הכוונה לטרור ״כזה״ – כי יש טרור שיש ביכולתך להצדיק? יש חדר מצב בשגרירות האמריקאית שם דנים בסוגיית ׳טרור בר הצדקה׳?, משהו כמו; ׳במקרים מסוימים אפשר להצדיק טרור, הפעם הגענו למסקנה שאת הטרור הזה – לא ניתן להצדיק׳? וואו תודה, אבל לא תודה.

מילא שגריר ארה״ב, אבל כשאלו המנהיגים שלנו, אנשים בקרבנו, זה צורם נורא. אפילו כואב. זה אך טבעי שבעם שידע סבל ורדיפות לאורך הדורות מושרש חוסר ביטחון עמוק. הצורך הנואש להצטדק הוא חלק מהד.נ.א. שלנו. הרצון העז לרצות את העולם הוא יעד נכסף בעיני רבים מאיתנו. אנחנו מזכירים לעולם שהקמנו בית חולים שדה בהאיטי – שיאהבו אותנו, שאנחנו מטפלים בפצועים סורים – שיאהבו עוד. אבל שיכבדו אותנו, כעם היהודי בארצו ההיסטורית? ״חלילה, מי צריך כבוד?, אנו רק מבקשים סליחה שאתם לא אוהבים אותנו מספיק״.

למה, כשהדם נשפך מול עיני העולם אנו חייבים לתקוע את סם ההרגעה הזה (כן, זה אמור להרגיע אותנו) את ההצטדקות הזו (כן, אנו חייבים להראות לעולם שאנחנו תמיד בודקים, ורק אח״כ מסיקים), למה? כי דובר מחלקת המדינה האמריקאית ג׳ון קירבי מסרב לנקוט בזהותו הלאומית של המחבל? ״אנו מגנים בחריפות את פיגוע הטרור בו נדקרה ילדה בת 13 למוות, בביתה בגדה המערבית״. (*כיצד, אדון קירבי, הסכין דוקרת מעצמה? *גינוי ״חריף״ זה כשאתה לא מציין מהי זהות התוקף (טרוריסט פלסטיני), מהי זהות הנתקפת (יהודיה), ומסרב להכיר בריבונותנו בחברון?)

אנחנו מזינים את ההכחשה, ואת ההתעלמות. אנחנו מספקים להם את הסחורה שהם רוצים. מבלי משים אנו בוחרים להתאים את צעדנו לאלו של מנהיגי העולם בדברים שנוגעים לעצם קיומנו. זה מביש, אך בעיקר כואב. די עם ההצטדקות. שום טרור אינו מוצדק, ואיננו צריכים לומר זאת.

עורך ה״וול סטריט ג׳ורנל״, ברט סטפנס, ניסח זאת נכונה בהתייחסו לנאום נתניהו בקונגרס ב-2015; ״מעל הכל, מר נתניהו צריך לנאום כי ישראל איננה יכולה לצפות לתמיכה בלתי מעורערת מארה״ב אם היא מתנהגת כקליינטית ממושמעת לפטרון האמריקאי. ביטחון ישראל לא נמדד לפי האהבה כלפי ישראל אלא לפי הכבוד שרוחשים לה חבריה ואויביה כאחד. בנשיאת נאומו נתניהו דורש כבוד זה.״ המאמר המלא כאן.

ולסיום; שנזכה לימי הלל ותהילה בגאולה הקרובה.