״חברים – אויבים״ וזכויותיהם בבית שלנו / נ. הכט

לא בבית שלי! הנשיא אובאמה. (צילום: AP/Evan Vucci)

לא בבית שלי! הנשיא אובאמה. (צילום: AP/Evan Vucci)

בסרטון מאירוע שהתקיים בבית הלבן השבוע – נראה הנשיא אובאמה הודף פעילה שקוטעת את נאומו. ״את נמצאת בבית שלי!…תתביישי לך״ צעק הנשיא בתקיפות בשעה שהוציאו אותה מן האולם.

ייתכן שזה עשה כותרות רק משום שההתרחשות המקרית איננה ״דבר יום ביומו״ בסביבתו של נשיא ארה״ב.

בשבוע שחלף ראש ממשלתנו בנימין נתניהו נאלץ להדוף כמה אויבים מביתו שלו – לא הפרטי אלא הלאומי. האויב במקרה זה לא היה אורח אלא חבר כנסת. ״על הזכויות אנחנו מגנים, את הצביעות אנחנו תוקפים״ אמר רה״מ לחברי הכנסת הערבים – ״חברים״ בבית שלו, בקונגרס שלו, הפועלים בניגוד למדיניותו. ״חברים״ הרואים את מוסריות צבאנו כרצח, ואת רציחתנו כמוסריות. ״חברים״ שהם בעצם ״מרגלים״ מבית.

הדוגמה הזו אולי משליכה על האירוניה בדברי הביקורת התמידיים של נשיא ארה״ב על ישראל. את האבסורד בניתוחו את הרטוריקה הפנים מדינית של ממשלתנו. זה לגיטימי כשלא נח לו שמטרידים אותו בביתו, אך הרבה פחות לגיטימי לדעתו כשזה קורה בבית של בעלת בריתו.

***

עיתונאים ישראליים מרבים לראיין את הנשיא האמריקני בכדי לשמוע את חוות דעתו על מדיניותו של נתניהו – הם שואלים אותו שאלות נוקבות ומרבים גם להביע הסכמה לדבריו הבעייתיים. הם כביכול מבקשים ממנו אישור לפעילות הישראלית.

ובכן, זוהי השעה להפנות שאלות נוקבות לממשל בארה״ב על הרטוריקה שלהם כלפינו – בעלת ברית נאמנה ומוסרית מאין כמותה. האם גם אובאמה נאלץ להתמודד עם אויבים מתחת לכיסאו? האם גם נדרש ממנו ללבוש ״שכפ״ץ״ בקונגרס שלו – בביתו? האם גם הוא חייב להביט ימינה ושמאלה (תרתי משמע) לפני שהוא פוצה את פיו, שמא יחרימו אותו ואת עמו מבית ומחוץ?

על משט טרור. חה״כ באסל גטאס (צילום: ארכיון וואלה)

על משט טרור. חה״כ באסל גטאס (צילום: ארכיון וואלה)

בעידן שבו השיח המתנהל הוא סביב נושא זכויות האדם וחירויות המיעוט, יש צורך להשמיע קול שפוי ומוסרי. הקול הזה בוקע מתוכנו. קול ללא מתק שפתיים – שמגנה את המושג הפרדוקסלי ״טרור הומינטרי״. שמשמיע את מה שאחרים מפחדים להשמיע – שמועצה המדברת על צבא מוסרי וארגון טרור בנשימה אחת איננה ראויה להיקרא ״מועצה לזכויות האדם״. קול שאיננו מתחסד אלא מגנה כל ניסיון פגיעה בזכות שלנו על הארץ הזאת, ששואל כעניין ואינו נבהל להשיב לאי אילו גורמים שלכאורה פועלים ״לטובתנו״.

טוב עשו חברי הכנסת השונים – שלא חזרו בם מדבריהם השבוע נגד הטרור ההולך ומתפתח בקונגרס שלנו. זהו הזמן להוצאת כל ״חבר״ אנטי ישראלי מן החברה הממשלתית בישראל. להוקעתו של כל אדם המשתמש בתעודת הזהות שלו כקרדום לחפור בו, ככלי משחית. להדחת כל מי שרואה באזרחות שלו מתן לגיטימציה לפעילות חופשית נגד מדינת ישראל וחוקיה. זה מה שמרגלים עושים בארץ עוינת, לא בארץ מגוריהם. בוודאי ובוודאי אם הם היושבים בבית המחוקקים.

הבה נרגיע את הרוחות הסובבות אותנו, לא בקבלתן אלא בהדפתן. הבה נלמד לתקוף את האויב שבביתנו ולהוציאו בכוח – אובאמה ידע לעשות זאת בביתו שלו. בעקירת גורמי השנאה נעקור את השלכותיו הרעות הצפות ועולות במדינות העולם החופשי. בכך נצהיר שאין מקום לכל טרור בבית שלנו.

שוועת האזרחים ביום ירושלים / נ. הכט

חיילים ביום שחרור ירושלים. (צילום: דן פורגס, לע״מ)

חיילים ביום שחרור ירושלים. (צילום: דן פורגס, לע״מ)

בשבוע שעבר ממש לפני השבעת הממשלה, כשעוד היינו תלויים בין קיום הטקס לבין ביטולו, פגשתי אותם – זוג אזרחים וותיקים.

האשה התעניינה, שאלה בציפייה אם היא הושבעה כבר, הממשלה. אמרתי לה שעוד לא, נראה שזה מתעכב – דחו את הטקס לשעה תשע, כי הממשלה עדיין לא הורכבה. ישנם חברי כנסת שלא מרוצים מהצעת ראש הממשלה.

״זה קורע אותי, אני לא מבינה לא אכפת להם מהמדינה שלהם?! זה הורג אותי״.. ענתה לי.

דיברנו על השרה לאזרחים וותיקים המיועדת, וניצת זיק בעיניה: ״ את יודעת השר שהיה – אורי אורבך, את יודעת מה הוא עשה בשבילנו?״ ״יום שלישי בשלייקס – ארוחות מסעדה מסובסדות, סרטי קולנוע במחירים נמוכים – בכל יום שלישי לכל האזרחים הוותיקים״. הנהנתי בהסכמה, אורבך היה שר מיוחד, שר שבאמת דאג.

כשנפרדנו, ברכתי אותם שבפעם הבאה נפגש בירושלים הבנויה – עם המנהיג האמיתי – משיחנו.

(צילום: לע״מ)

(צילום: לע״מ)

***

אז ראינו השבעה וממשלה חדשה, ראינו חגיגיות והתרגשות, שמענו נאומים חוצבי להבות. אך מי שמע את שוועת הציבור? את שוועת האזרחים הוותיקים והצעירים? אותו הציבור שמייחל ומצפה מאנשי הציבור לקחת אחריות – לדאוג בכנות. ציבור תמים כל כך שלא מבין מדוע אין אכפתיות, שבשבילם – השבעת הממשלה החדשה זהו טקס מכובד, משמעותי כל כך – שדחייתו פשוט מייסר אותם.

בשבילם – זה אומר הפשלת שרוולים, תיקון עיוותים ושחיתויות והורדת מחיר החלב בסופר שבסוף הרחוב. להם – הפרטים הקטנים הם המשמעותיים ביותר.

ביום ירושלים – היום המסמל יותר מכל את תקוות עם הנצח בבירתו הנצחית, יום שמזכיר לנו – שגם אחרי אלפיים שנות גלות – אנחנו עם ששואף מצפה ומייחל. עם שטורח בעבור אמונתו, שמוסר את נפשות בניו למען גאולתו. ביום זה עלינו ועל נבחרי ושליחי הציבור להאזין גם לשוועת העם, ולהפנים שלולא שוועתם, לולא שוועתנו, לעולם לא נוושע.