הכל בשם ההומניות / נ. הכט

ממהרים להאשים. הרצוג בעצרת ׳שלום עכשיו׳ (צילום: דרור עינב)

ממהרים להאשים. הרצוג בעצרת ׳שלום עכשיו׳ (צילום: דרור עינב)

פיגוע הטרור בבית משפחת דוואבשה הפלסטינית שהתרחש בשעות המוקדמות של יום שישי זעזע את החברה הישראלית. מדובר בפשע שנאה, בנקמת דם ברברית. מימין ומשמאל גינו את מה שכונה ״הטרור היהודי״. אלפים נהרו לעצרת ענק של ארגון ״שלום עכשיו״, כשבראשם יו״ר האופוזיציה הרצוג, חברת הכנסת גלאון, ועוד חברי כנסת ממפלגות המחנ״צ ומר״צ. על הרשתות החברתיות הועלו פוסטים חריפים כנגד המעשה הנפשע. ״דעא״ש יהודי״ קראו לזה.

אפשר להכביר במילים על חומרת המעשה, ועל חוסר האנושיות של המרצחים, אך דבר אחד יותר מכל צורם לאוזן ודורש התייחסות. הגינוי מתבקש, אך ניצול השעה בניסיון להצטייר כנאורים אינו במקומו. הכוונה היא לאנשי השמאל בישראל הקופצים על ההזדמנות לחרך ולגדף ציבור שלם. הם ממהרים לגנות כשמדובר בעוולת בני עמם, אך ממלאים פיהם מים כשהם נרצחים. כמה אירוני שהם אלו שרצים לקיים עצרות ענק, שהם אלו שלפתע מתחרטים על דחיית חוק עונש מוות למחבלים. אפשר לומר שעל השמאל לעשות חשבון נפש על ההסתה שלו כנגד ציבור המתנחלים. הסתה שגרמה נזק בלתי הפיך עד לכדי טרור ורצח.

אך השאלה היסודית כאן היא אחת; היכן הייתה החברה הפלסטינית ברצח הברברי של בני משפחת פוגל – האם גם היא קיימה עצרות מחאה והזדהות עם החברה הישראלית? מי היה שם לגנות את מליוני פשעי השנאה והטרור של פלסטינים כנגד יהודים? כשישראל כולה התאבלה על קרבנות של טרור רצחני נתעב, התגודדו בעזה כדי לשיר שירי נקמה והלל, שרפו את דגלינו בכוונתם לשבור את רוחנו עוד.

תושבי יהודה ושומרון כמו גם תושבי ירושלים ותל אביב סבלו בשנה האחרונה מפיגועי דריסה, דקירה, ותופת. כמובן שהיו גינויים מימין ומשמאל, אך מזה ועד עצרות ענק התהום הייתה פעורה.

שאלת קיומנו וזכותנו על הארץ כמו תמיד קיימת, ומתעצמת אף בזירה הבינלאומית. תדמיתה של ישראל בעיני העולם דורשת מאיתנו עוד. עוד עשייה למען שוויון והוגנות. עוד שיתוף פעולה אזורי-חברתי. נדרש מאיתנו מה שלא נדרש מאף מדינה עצמאית כיום. אך עם זאת מוטלת עלינו ועל הציבורים בתוכנו החובה לפעול מתוך כנות ומוסריות אמתית. כמו שמחובתנו לגנות, מחובתנו גם לקדש את עמנו ולזעוק את זעקתם ובד בבד לדרוש משכנינו לזעוק איתנו יחד.

ענישה עצמית: על החוק ועל המכריעים / נ. הכט

נחוש. שרון גל (צילום: גיל נחושתן)

נחוש. שרון גל (צילום: גיל נחושתן)

נסיון העברת הצעת חוק עונש מוות למחבלים ודחייתו השבוע, מעלה סימני שאלה רבים בנוגע לדרכי הענישה במדינת ישראל. במיוחד כשמדובר בטרוריסטים ובמחבלים הבאים להשרות כאוס במחוזותינו.

רבים היו שרי מפלגת השלטון שהזדהו עם הצעת החוק מאשר אלו שנמנעו או התנגדו לה. הבעיה השורשית כאן היא שלא כמו בהרכבי הרוב בבית המשפט, בבית המחוקקים יש שליט ומחליט אחד – ראש הממשלה, ועל פיו ישק דבר.  אז אם הוחלט להקים וועדה – תוקם וועדה. בינתיים יכולים אלפי מחבלים ומחבלות להסתובב בחופשיות ככל אזרח מן השורה, כיון שבמדינתנו זהו ענין של שאלה בלבד – הרצחת?? גם ירשת! בן רגע הופך המחבל האסיר למשוחרר בעל זכויות לוקסוס.

מה שתמוה כאן היא העובדה שעם כל מה שעוברת ארצנו הקטנה, למרות הטרור, הרצח וההרג של אנשים חפים מפשע — עדיין לא נעשה דבר בעניין דינם של הפושעים. אם תרצו לקחת את אמריקה כדוגמא – שם חוק עונש מוות חל במתכונת רחבה, עם הגבלות מצומצמות לעומת החלת החוק במדינתנו. במדינות רבות בארה״ב חבר המושבעים איננו משנה לגופו של ענין – ולא נדרשת הסכמה פה אחד.

נבעת. נתניהו (צילום: פלאש 90)

מדינה אינה אוהבת להתגאות במספר עונשי המוות שהוצאו אל הפועל בשטחיה, אך אין מדינה אחת שתתבייש בחוק שלה ובאכיפתו במקרה הצורך, ללא אי אילו הקלות. זה לא קורה באף מדינה דמוקרטית ומפותחת. רק במדינתנו משום מה, יש פחד ממה יחשוב העולם, ממה יאמרו הגויים. הפחד הזה, ההתקפלות הזאת, הבריחה האין סופית, נובעים מליקויים משמעותיים בענפי הקהילה הממשלתית – הישראלית. זוהי אי-רציונאליות לשמה, כיון שאנו מפחדים מאותם מדינות העושות את מה שאנו מפחדים לעשות.

אכן, ההחלטה להקים וועדה שתדון בחוק המוצע, מונעת דה-פקטו מחרדה לא הגיונית. מטרת הוועדה היא לדחות את ההצעה על הסף, ולא לאפשר לחוק להכנס לספר החוקים של מדינת ישראל.

הרוב הוא הקובע – בהצבעה על החוק ובהכרעת העונש. מאז ומעולם – בזמנים עתיקים כמו גם בזמננו נעשתה ונעשית ההכרעה על פי הרוב. אין סיבה שבעידן הזה, במדינה הזו, הדברים ייעשו אחרת.

לסיכום; טוב לזכור שכשהחוק הוא חוק רפוי – הביטחון הוא רפוי וההרתעה אינה קיימת. ולכן בשעה שטרוריסטים מבלים במלונות ״בתי הכלא״, לומדים באוניברסיטה מקוונת, ומשביעים את רעבונם, יש מפקד חטיבה בצה״ל שנחקר על כך שהוא מגן על חייו ועל חיי חייליו.