״לחם שחור״ – דעה אחת בשבוע על: ברק אובמה 

imageאומרים שאחוזי התמיכה באובמה מעולם לא היו גבוהים יותר, שהוא שובר שיאים כנשיא היוצא האהוב ביותר בהיסטוריית ארה״ב. בעיני רבים נדמה שימיו האחרונים במשרד היו ימיו הזוהרים ביותר, נאומיו – מהחוצבים ביותר, והראיונות שהוא נותן לתקשורת – מהפתוחים ביותר.

ובכל זאת, קשה שלא לחשוב על הסיבות שהובילו להערצת המנהיג האמריקאי, ועל הגורמים שהשפיעו על עלייתו המתמדת של הרייטינג. זוהי לא עוד החלפת הנהגות קונבנציונלית, אלא כזו שטלטלה את הציבור האמריקאי, ולא פחות בגלל ההנהגה היוצאת. כשמעבדים את נתוני האהדה הגבוהים לאובמה אי אפשר שלא לקחת בחשבון את דונלד טראמפ. התקשורת האמריקאית מתפעמת מהתמיכה באובמה כמו שהתפעמה מניצחונותיה של הילרי קלינטון בעימותי הבחירות, אך למעשה, היא שוב מיתממת מול העובדה שכשטראמפ נמצא במשוואה התמיכה איננה תמיכה, והניצחונות אינן נצחונות. ככלל, טראמפ אינו פרמטר. כי כשמשווים בין אובמה לאדם עם לקסיקון נמוך, התנהגות פרועה, ועבר גס, הבחירה היא ברורה. סביר להניח שבמציאות חלופית בה כל מועמד רפובליקני אחר היה נבחר, אחוזי התמיכה באובמה היו רגילות לעונה. האהדה הגוברת אליו בעקבות בחירתו של טראמפ, היא בעיקר חרפה לאובמה.

האבסורד הוא שאובמה למעשה פעל, גם אם בתת מודע, להעלאת הרייטינג שלו. מדיניותו הרופסת בשמונה השנים האחרונות יצרה קרקע פוריה, וואקום, אם תרצו, עבור תופעת הטראמפיזם. אובמה בנה חומות מלאכותיות סביב ארה״ב, וגשרים מלאכותיים בתוכה. בהיעדר יסודות, הוא הזדקק להחזיק אותם בשתי ידיו, כך שברגע עזיבתו את התפקיד, הם קורסים כמו דומינו. המלאכותיות הזו היא שהעניקה לגיטימציה להנהגה טראמפית. הנהגה, שבאופן אירוני מעניקה היום לאובמה כבוד ציבורי גדול.

העם תמך בכריזמה שלו, אך נשיא מעצמה זקוק להרבה יותר מזה. קשה להאמין שרוב העם מרוצה מיחסו הפייסני כלפי קובה ויחסו המתנצל כלפי איראן, כשאלו לא הזיזו אצבע כדי לזכות בהסרת הסנקציות, ולא הביעו שום כוונה להפסקת תוקפנותם. בסאן ברנרדינו, במועדון הפולס באורלנדו, בבתי האזרחים המופגזים בסוריה, לא מעוניינים בכריזמה. שם, היא לא מגיעה לקרסולי פרוסת הלחם.

בנאום הפרידה שלו בשיקגו, אמר הנשיא היוצא שכל שני צעדים קדימה נדמים לעיתים כצעד אחד אחורה, אך המטרה היא להתקדם תמיד. המשפט הזה מתמצת למעשה את מדיניותו של אובמה בכל מצב; גם כשהאויב מתקיף אותך, צעד לקראתו. אל תבזבז את זמנך על בניית יסודות אמת, צעד קדימה.

במקרה הזה, צעדיו של אובמה הם צעד אחד רחוק מידי. ארה״ב השסועה והטובעת בנוסטלגיה, וטראמפ כמנהיגה החדש, הם הרבה צעדים אחורה.

״הלחם היומי״ (פוליטיקה לנבוכים) – השבוע הרביעי בדצמבר

בארץ: הטרוריסט, איש חיזבאללה סמיר קונטאר חוסל במבצע ישראלי בסוריה. נסראללה מאיים בנקמה.

מערכת ההגנה הישראלית ׳שרביט קסמים׳ יצאה לדרך לאחר ניסוי יירוט מוצלח. -המערכת ממומנת על ידי ארה״ב.

סרטון חתונת הדמים; איננו מצווים להתאבד, בגלל שקומץ אחרים איבדו צלם אנוש (העיתונאי רועי שרון הביא תיעוד מחתונה בה נראים בחורים מניפים סכינים ודוקרים את תמונתו של הפעוט הערבי שנרצח עלי דוואבשה. הסרטון עורר סערה גדולה כמו גם ביקורת על מנהיגי הציונות הדתית.)

בעולם: ?Boots on the ground (פיגוע התאבדות שבוצע על ידי ׳הטאליבן׳ הרג שישה חיילים אמריקניים באפגניסטן).

כדורגל; מנכ״ל פיפ״א ספ בלאטר ונשיא אופ״א מישל פלאטיני הושעו מתפקידם ל-8 שנים עקב שחיתות.

בכנסת: מי מנסה להיאחז בכיסאו יותר? (הרצוג מודיע על דחיית הפריימריז במפלגת העבודה / נתניהו מודיע על הקדמת הפריימריז במפלגת הליכוד).

מיהו שר הפנים הבא? (השר סילבן שלום פרש מהכנסת).

בפרלמנט זר: רק סימבולי – הפרלמנט היווני אישר הכרה במדינה פלסטינית

בארה״ב: דעא״ש הם חבורת חוליגנים (אובאמה ניסה להרגיע השבוע כשאמר ׳דעא״ש לא מציב איום ממשי על ארה״ב״. המועמדת הדמוקרטית קלינטון אמרה: ״אנו נמצאים במקום שאנו צריכים להיות בכל הנוגע למלחמה בדעא״ש״). רוביו המועמד הרפובליקני מתח עליהם ביקורת: ״הציבור האמריקני לא נרגע כשהוא שומע דיבורים שאינם מחוברים למציאות… האסטרטגיה של אובאמה היא זו שהביאה את מתקפת הטרור בסאן ברנרדינו״.