״לחם שחור״ – דעה אחת בשבוע על: פרובוקציה

imageאפשר לומר הרבה דברים על מחאתן של העוזרות הפרלמנטריות השבוע, אבל כשעשרות נשים בוחרות להתייצב בלבוש קצר בשערי הכנסת ביום הגשום והסוער ביותר שידע החורף הזה, זו כבר פרובוקציה מתוכננת.

טענות מגוונות כמו החפצת נשים, כפייה דתית, ושוביניזם הושמעו במחאה הזו, כמו בכל פרובוקציה בה נשפכות החוצה שלל האשמות והחיצים נורים לכל עבר. אם תקשיבו טוב, תבחינו כי אלו אותם הקולות שנשמעים כשמתקיימים ארועי תרבות נפרדים לגברים ונשים במגזר הדתי, או כשראש עיריית ירושלים ניר ברקת מודיע שלא יוכל להשתתף ב׳מצעד הגאווה׳ כדי לא לפגוע ברגשות הציבור הדתי בירושלים, או כששר החינוך נפתלי בנט מעודד לימודי יהדות בבתי ספר. העיקרון הוא אחד; ליצור כמה שיותר רעש כדי שהציבור ישכח מהתוכן הענייני שקדם לפרובוקציה.

מה שכונה ״מחאת החצאיות״ לא הסתיים בשערי הכנסת, אלא גלש גם למחוזות השיימינג ברשתות החברתיות. שם דאגו פוליטיקאיות ועיתונאיות להעלות תמונות של אשת יו״ר הכנסת בלבוש קצר, כאילו כדי להוכיח את צדקת ״מחאתן״ וללעוג לאדלשטיין. חברת הכנסת שלי יחימוביץ הגדילה לעשות והעלתה תמונות של ראש ממשלת בריטניה, תרזה מיי בלבוש קצר ולא בדיוק הולם. הלייקים זרמו, והעוקבים לקחו דוגמא והעלו גם הם תמונות של פוליטיקאיות מכל רחבי העולם בלבוש חושפני. מעבר לילדותיות המגוכחת, תגובתה של יחימוביץ מבטאת החפצה נשית פר אקסלנס. הדרך בה היא וחברות כנסת אחרות בחרו לנהוג, היא היא שגורמת לזילות נשים. היועצת הפרלמנטרית של חברת הכנסת תמר זנדברג, התראיינה לתקשורת ומחתה שעל הכנסת פשוט ״לרדת״ מנושא אורך החצאית. ובכן, מעניין שמי שלא ירד מזה, היו דווקא חברות הכנסת שלא הפסיקו להצביע על ברכיים חשופות של פוליטיקאיות ברחבי העולם כאל הוכחה ניצחת לצדקת דרכן.

וכאילו לא היה די במחאתן הפרובוקטיבית, העוזרות גם התלוננו שהשפילו אותן ורמסו את כבודן. הרי מה הן חשבו? הן באו בצורה מסוימת כדי ליצור תגובה מסוימת. זה הזמן להפריך את הפיקציה שהעוזרות הפרלמנטריות לא יודעות מה הן עושות. הן יודעות בדיוק מה הן עושות. הן, וחברות הכנסת שממשיכות לטעון שקוד לבוש צנוע זה ״איראן״, ונשים הן תמיד ״הקורבן״.

אז הן חשבו שהן מלמדות את יו״ר הכנסת על ״ליברליזם״ ו״זכויות נשים״, אך בעצם לימדו את כולנו שיעור חשוב על החפצה.

 הכל בשם ההומניות / נ. הכט

ממהרים להאשים. הרצוג בעצרת ׳שלום עכשיו׳ (צילום: דרור עינב)

ממהרים להאשים. הרצוג בעצרת ׳שלום עכשיו׳ (צילום: דרור עינב)

פיגוע הטרור בבית משפחת דוואבשה הפלסטינית שהתרחש בשעות המוקדמות של יום שישי זעזע את החברה הישראלית. מדובר בפשע שנאה, בנקמת דם ברברית. מימין ומשמאל גינו את מה שכונה ״הטרור היהודי״. אלפים נהרו לעצרת ענק של ארגון ״שלום עכשיו״, כשבראשם יו״ר האופוזיציה הרצוג, חברת הכנסת גלאון, ועוד חברי כנסת ממפלגות המחנ״צ ומר״צ. על הרשתות החברתיות הועלו פוסטים חריפים כנגד המעשה הנפשע. ״דעא״ש יהודי״ קראו לזה.

אפשר להכביר במילים על חומרת המעשה, ועל חוסר האנושיות של המרצחים, אך דבר אחד יותר מכל צורם לאוזן ודורש התייחסות. הגינוי מתבקש, אך ניצול השעה בניסיון להצטייר כנאורים אינו במקומו. הכוונה היא לאנשי השמאל בישראל הקופצים על ההזדמנות לחרך ולגדף ציבור שלם. הם ממהרים לגנות כשמדובר בעוולת בני עמם, אך ממלאים פיהם מים כשהם נרצחים. כמה אירוני שהם אלו שרצים לקיים עצרות ענק, שהם אלו שלפתע מתחרטים על דחיית חוק עונש מוות למחבלים. אפשר לומר שעל השמאל לעשות חשבון נפש על ההסתה שלו כנגד ציבור המתנחלים. הסתה שגרמה נזק בלתי הפיך עד לכדי טרור ורצח.

אך השאלה היסודית כאן היא אחת; היכן הייתה החברה הפלסטינית ברצח הברברי של בני משפחת פוגל – האם גם היא קיימה עצרות מחאה והזדהות עם החברה הישראלית? מי היה שם לגנות את מליוני פשעי השנאה והטרור של פלסטינים כנגד יהודים? כשישראל כולה התאבלה על קרבנות של טרור רצחני נתעב, התגודדו בעזה כדי לשיר שירי נקמה והלל, שרפו את דגלינו בכוונתם לשבור את רוחנו עוד.

תושבי יהודה ושומרון כמו גם תושבי ירושלים ותל אביב סבלו בשנה האחרונה מפיגועי דריסה, דקירה, ותופת. כמובן שהיו גינויים מימין ומשמאל, אך מזה ועד עצרות ענק התהום הייתה פעורה.

שאלת קיומנו וזכותנו על הארץ כמו תמיד קיימת, ומתעצמת אף בזירה הבינלאומית. תדמיתה של ישראל בעיני העולם דורשת מאיתנו עוד. עוד עשייה למען שוויון והוגנות. עוד שיתוף פעולה אזורי-חברתי. נדרש מאיתנו מה שלא נדרש מאף מדינה עצמאית כיום. אך עם זאת מוטלת עלינו ועל הציבורים בתוכנו החובה לפעול מתוך כנות ומוסריות אמתית. כמו שמחובתנו לגנות, מחובתנו גם לקדש את עמנו ולזעוק את זעקתם ובד בבד לדרוש משכנינו לזעוק איתנו יחד.