״לחם שחור״ – דעה אחת בשבוע על: פרובוקציה

imageאפשר לומר הרבה דברים על מחאתן של העוזרות הפרלמנטריות השבוע, אבל כשעשרות נשים בוחרות להתייצב בלבוש קצר בשערי הכנסת ביום הגשום והסוער ביותר שידע החורף הזה, זו כבר פרובוקציה מתוכננת.

טענות מגוונות כמו החפצת נשים, כפייה דתית, ושוביניזם הושמעו במחאה הזו, כמו בכל פרובוקציה בה נשפכות החוצה שלל האשמות והחיצים נורים לכל עבר. אם תקשיבו טוב, תבחינו כי אלו אותם הקולות שנשמעים כשמתקיימים ארועי תרבות נפרדים לגברים ונשים במגזר הדתי, או כשראש עיריית ירושלים ניר ברקת מודיע שלא יוכל להשתתף ב׳מצעד הגאווה׳ כדי לא לפגוע ברגשות הציבור הדתי בירושלים, או כששר החינוך נפתלי בנט מעודד לימודי יהדות בבתי ספר. העיקרון הוא אחד; ליצור כמה שיותר רעש כדי שהציבור ישכח מהתוכן הענייני שקדם לפרובוקציה.

מה שכונה ״מחאת החצאיות״ לא הסתיים בשערי הכנסת, אלא גלש גם למחוזות השיימינג ברשתות החברתיות. שם דאגו פוליטיקאיות ועיתונאיות להעלות תמונות של אשת יו״ר הכנסת בלבוש קצר, כאילו כדי להוכיח את צדקת ״מחאתן״ וללעוג לאדלשטיין. חברת הכנסת שלי יחימוביץ הגדילה לעשות והעלתה תמונות של ראש ממשלת בריטניה, תרזה מיי בלבוש קצר ולא בדיוק הולם. הלייקים זרמו, והעוקבים לקחו דוגמא והעלו גם הם תמונות של פוליטיקאיות מכל רחבי העולם בלבוש חושפני. מעבר לילדותיות המגוכחת, תגובתה של יחימוביץ מבטאת החפצה נשית פר אקסלנס. הדרך בה היא וחברות כנסת אחרות בחרו לנהוג, היא היא שגורמת לזילות נשים. היועצת הפרלמנטרית של חברת הכנסת תמר זנדברג, התראיינה לתקשורת ומחתה שעל הכנסת פשוט ״לרדת״ מנושא אורך החצאית. ובכן, מעניין שמי שלא ירד מזה, היו דווקא חברות הכנסת שלא הפסיקו להצביע על ברכיים חשופות של פוליטיקאיות ברחבי העולם כאל הוכחה ניצחת לצדקת דרכן.

וכאילו לא היה די במחאתן הפרובוקטיבית, העוזרות גם התלוננו שהשפילו אותן ורמסו את כבודן. הרי מה הן חשבו? הן באו בצורה מסוימת כדי ליצור תגובה מסוימת. זה הזמן להפריך את הפיקציה שהעוזרות הפרלמנטריות לא יודעות מה הן עושות. הן יודעות בדיוק מה הן עושות. הן, וחברות הכנסת שממשיכות לטעון שקוד לבוש צנוע זה ״איראן״, ונשים הן תמיד ״הקורבן״.

אז הן חשבו שהן מלמדות את יו״ר הכנסת על ״ליברליזם״ ו״זכויות נשים״, אך בעצם לימדו את כולנו שיעור חשוב על החפצה.

״הלחם היומי״ (פוליטיקה לנבוכים) – השבוע הרביעי בינואר

בארץ: טרור: 2 מחבלים דקרו שתי נשים ליד סופר בבית חורון. שלומית קריגמן בת 24 נפטרה מפצעיה.

״אל תרצו״: ארגון הימין ״אם תרצו״ פרסם פלייר בו הם מסמנים אמנים שמאלניים כבוגדים. (זאת לאחר שאמנים שונים תקפו את שרת התרבות מירי רגב, עקב החלטתה למנוע תקצוב ממוסדות תרבות הפועלים נגד המדינה). אישים משמאל ומימין גינו את הקמפיין של ״אם תרצו״, ואנשי ציבור החברים בארגון הודיעו על התנתקותם.

בעולם: ההסתה מתחילה בספסלי האו״ם: מזכ״ל האו״ם באן קי-מון העביר ביקורת השבוע על ישראל והצדיק את הטרור הפלסטיני כשאמר; ״הטרור הוא תגובה טבעית לכיבוש״. רה״מ נתניהו הגיב בתקיפות; ״הוא נותן רוח גבית לטרור״. באן קי-מון הודיע שהוא אינו חוזר בו מדבריו. הצעה לבאן: ישראל תשלח את המחבלים הפלסטינים לייעוץ פסיכולוגי אצלך. (הרי לדעתך הם עצובים, לכן הם רוצחים אמהות לעיני ילדיהן בטבעיות.)

מנהיג הטרור בחסות מנהיגי העולם החופשי: נשיא איראן חסן רוחאני נפגש עם מנהיגים ברומא ובפריז כחלק ממסעו לאירופה למטרת הסכמים וכינון יחסים דיפלומטיים. בין הכחשה להסתה (״מוות לאמריקה, מוות לישראל״ זכור לכם?), רוחאני קרא להיאבק בקיצוניות ובאלימות.

מטרות המימון נחשפו: 7 פעילי חמאס נהרגו בקריסת מנהרה בצפון עזה עקב הגשמים העזים. מבוכה לאו״ם, ולאיחוד האירופי – שבמימונם נבנים מנהרות טרור.

בכנסת: קרעים באופוזיציה: חבר הכנסת חיליק בר (המחנ״צ) כמו גם חברות הכנסת שלי יחימוביץ׳ (המחנ״צ) וזהבה גלאון (מר״צ) תקפו את ראש האופוזיציה בוז׳י הרצוג בעקבות הדברים שאמר בפגישתו עם נשיא צרפת פרנסואה הולנד; ״חזון שתי המדינות לא יכול להתממש עכשיו״. חיליק בר תקף אותו בחריפות. יחימוביץ׳ אמרה שדבריו פורשו כ׳פזילה לימין׳. גלאון טענה שבוז׳י הוא ׳קריקטורה של אופוזיציה׳ (זהבה, פיגורטיבית או מילולית?)

החוק הנורבגי בפעולה: יגאל גואטה הושבע לחבר כנסת במפלגת ש״ס במקומו של חה״כ משולם נהרי, ואכרם חסון הושבע לחבר כנסת במפלגת כולנו במקומו של חה״כ משה כחלון. הח״כים החדשים פרסמו את מספרי הטלפון שלהם לשרות הציבור. *חשוב לציין: במסגרת החוק הנורבגי; חבר כנסת המשמש גם בתפקיד שר או סגן שר יכול להתפטר לטובת כניסתו של חבר כנסת חדש למפלגה. לכן במקרה הזה: משולם נהרי נשאר בתפקיד סגן שר הפנים, ומשה כחלון נשאר בתפקיד שר הכלכלה.

בפרלמנט זר: פולטים את הפליטים: *דנמרק – הפרלמנט הדני אישר את ״חוק התכשיטים״ – לפיו יוחרמו כספים ורכוש בעל ערך מן הפליטים הבאים בשערי דנמרק – כדי לממנם. *שבדיה – שר הפנים השבדי הודיע כי שבדיה עומדת לגרש עד 80,000 פליטים שבאו בשעריה בשנה האחרונה. ההחלטה התקבלה לאחר שנער פליט רצח אישה שעבדה במרכז לפליטים. (מעניין, מרגוט וולסטרום עסוקה בהאשמת ישראל באפרטהייד, בשעה שהיא מגרשת פליטים ממדינתה.)

״בידוד מדיני״ גרסת 2016: רה״מ נתניהו, ראש ממשלת יוון אלכסיס ציפראס, ונשיא קפריסין ניקוס אנסטסיאדס, התכנסו למפגש פסגה היסטורי בקפריסין – בו הסכימו על שיתוף פעולה משולש בתחומי התיירות, האנרגיה, המדע והלוחמה בטרור. הפגישה התקיימה כיממה לאחר ביקור ציפראס בירושלים.

בארה״ב: יום השואה הבינלאומי: הנשיא אובאמה השתתף ונאם בטקס לכבוד יום השואה בשגרירות ישראל בוושינגטון. נכחו; שגריר ישראל בארה״ב רון דרמר, הרב ישראל מאיר לאו, ועוד. כובדו: 4 חסידי אומות העולם, שהצילו יהודים במלחמת העולם השנייה. אובאמה קרא להלחם באנטישמיות הגואה כנגד יהודים בפרט, ״כולנו יהודים״ אמר (אם כי בהיסוס).

ממלחמה באנטישמיות לסימון מוצרים מישראל: המכס האמריקני הודיע ליבואנים בארה״ב בצעד חסר תקדים על סימון מוצרים מיהודה ושומרון. ״מוצרים שיוצרו בגדה המערבית יסומנו בכיתוב ׳הגדה המערבית׳ ׳עזה׳ או ׳רצועת עזה׳ ולא יכללו את הכיתוב ׳ישראל׳ ׳מיוצר בישראל׳ וכו׳״. (זה רק נדמה או שרק אתמול הם זעקו ״לא עוד״!?). 

המרוץ לנשיאות: דונאלד טראמפ הודיע שלא ישתתף בעימות הרפובליקני האחרון לפני הבחירות המקדימות באוויה, בחסות פוקס ניוז, בטענה שהעיתונאית המנחה מייגן קלי היא מוטה נגדו. טראמפ החל בקמפיין דה לגיטימציה נגדה. בין הדברים שהעלה; ציוץ תמונה מפוברקת של קלי עם הנסיך הסעודי (כביכול מבעלי רשת החדשות פוקס ניוז).

החוק הנורבגי; המשבר באמון הבוחרים / נ.הכט

צוחקים על הציבור השקוף. (צילום: ראובן קסטרו)

צוחקים על הציבור השקוף. (צילום: ראובן קסטרו)

בואו נאמר את האמת, החוק שעבר בלילה האחרון בכנסת הוא חוק שנוי במחלוקת לדעת כל חלקי הבית, ועובדת חקיקתה כהוראת שעה בלבד מצביעה על כך. התמיכה בחוק ״הנורבגי״ איננה עניין של טיב ויתרון החוק, כלומר; התמיכה בה הייתה אינטרסנטית או בכפייה קואליציונית, ולא בראייה בה כחוק המשפר את המנהל במדינה.

החוק המכונה בשם ״החוק הנורבגי״, יותר מכל פוגע בציבור הבוחרים בישראל. ציבור שבחר במי שהם בשבילו הטובים ביותר. ציבור שנתן את אמונו באלו שביקשו לרכושו. הבחירה שלהם מטילה את הזכות והחובה על הנבחרים לא רק לחוקק, אלא גם לייצג. זה דרוש ונחוץ שתהיה ייצוגיות הולמת, שנוכל לצפות באנשי הציבור מצביעים ומביעים את עמדתם – שהיא גם עמדתנו. החוק הזה מתיר לאותם נבחרי ציבור להישאר מאחורי הקלעים, בשעה שהציבור כולו מממן אותו אך לא רואה אותו. בוודאי שלא בצורה מספקת. החוק הזה מביא רוח של אכזבה ומשבר אמון עמוק בקרב ציבור תומכים נלהב.

הדמוקרטי עדלי סטיבנסון אמר: "אנו מאמינים מעל הכל שאלו המחזיקים בידיהם את הכוח למשול חייבים הם עצמם להיות עצמאיים – וסוג זה של עצמאות משמעה – החכמה, הניסיון, והגבורה לזהות את האינטרסים המיוחדים והלחצים הפועלים בתמידיות, לראות לנגד עיניהם תמיד את אינטרס הציבור, ולהתנגד להשתעבדותו לא משנה מה תהיינה הסכנות הפוליטיות."

דבריו בשעה זו מקבלים משמעות נחרצת במקרה של "החוק הנורבגי". מסתבר בעצם, שבגלל סכנה פוליטית הציבור אינו מקבל את הכבוד והיחס הראויים לו, ולמעשה אינטרס הציבור נרמס לטובת אינטרסים פוליטיים מובהקים, וכתוצאה מהשתעבדות פוליטית.

אם בכל זאת רצתה הממשלה להעביר את החוק, היה זה מן הנכון להחיל אותה במתכונת מצומצמת, בצורה שבה יוכלו שרים או סגני שרים להתפטר על הנייר בלבד, כך שסמכויותיהם וחובותיהם לייצג בכנסת תישארנה על כנן.

מה לא נאמר על החוק הזה. רק בתוך בליל הדיבורים שכחו שהציבור הוא הנושא המשמעותי העיקרי. ואם כבר עסקנו בשיפור מעמדם של ׳השקופים׳ במסע הבחירות האחרון, הרי שהשבוע הדבר קיבל משמעות אחרת, תפנית כואבת לאוכלוסייה הישראלית כולה.

ענישה עצמית: על החוק ועל המכריעים / נ. הכט

נחוש. שרון גל (צילום: גיל נחושתן)

נחוש. שרון גל (צילום: גיל נחושתן)

נסיון העברת הצעת חוק עונש מוות למחבלים ודחייתו השבוע, מעלה סימני שאלה רבים בנוגע לדרכי הענישה במדינת ישראל. במיוחד כשמדובר בטרוריסטים ובמחבלים הבאים להשרות כאוס במחוזותינו.

רבים היו שרי מפלגת השלטון שהזדהו עם הצעת החוק מאשר אלו שנמנעו או התנגדו לה. הבעיה השורשית כאן היא שלא כמו בהרכבי הרוב בבית המשפט, בבית המחוקקים יש שליט ומחליט אחד – ראש הממשלה, ועל פיו ישק דבר.  אז אם הוחלט להקים וועדה – תוקם וועדה. בינתיים יכולים אלפי מחבלים ומחבלות להסתובב בחופשיות ככל אזרח מן השורה, כיון שבמדינתנו זהו ענין של שאלה בלבד – הרצחת?? גם ירשת! בן רגע הופך המחבל האסיר למשוחרר בעל זכויות לוקסוס.

מה שתמוה כאן היא העובדה שעם כל מה שעוברת ארצנו הקטנה, למרות הטרור, הרצח וההרג של אנשים חפים מפשע — עדיין לא נעשה דבר בעניין דינם של הפושעים. אם תרצו לקחת את אמריקה כדוגמא – שם חוק עונש מוות חל במתכונת רחבה, עם הגבלות מצומצמות לעומת החלת החוק במדינתנו. במדינות רבות בארה״ב חבר המושבעים איננו משנה לגופו של ענין – ולא נדרשת הסכמה פה אחד.

נבעת. נתניהו (צילום: פלאש 90)

מדינה אינה אוהבת להתגאות במספר עונשי המוות שהוצאו אל הפועל בשטחיה, אך אין מדינה אחת שתתבייש בחוק שלה ובאכיפתו במקרה הצורך, ללא אי אילו הקלות. זה לא קורה באף מדינה דמוקרטית ומפותחת. רק במדינתנו משום מה, יש פחד ממה יחשוב העולם, ממה יאמרו הגויים. הפחד הזה, ההתקפלות הזאת, הבריחה האין סופית, נובעים מליקויים משמעותיים בענפי הקהילה הממשלתית – הישראלית. זוהי אי-רציונאליות לשמה, כיון שאנו מפחדים מאותם מדינות העושות את מה שאנו מפחדים לעשות.

אכן, ההחלטה להקים וועדה שתדון בחוק המוצע, מונעת דה-פקטו מחרדה לא הגיונית. מטרת הוועדה היא לדחות את ההצעה על הסף, ולא לאפשר לחוק להכנס לספר החוקים של מדינת ישראל.

הרוב הוא הקובע – בהצבעה על החוק ובהכרעת העונש. מאז ומעולם – בזמנים עתיקים כמו גם בזמננו נעשתה ונעשית ההכרעה על פי הרוב. אין סיבה שבעידן הזה, במדינה הזו, הדברים ייעשו אחרת.

לסיכום; טוב לזכור שכשהחוק הוא חוק רפוי – הביטחון הוא רפוי וההרתעה אינה קיימת. ולכן בשעה שטרוריסטים מבלים במלונות ״בתי הכלא״, לומדים באוניברסיטה מקוונת, ומשביעים את רעבונם, יש מפקד חטיבה בצה״ל שנחקר על כך שהוא מגן על חייו ועל חיי חייליו.

״חברים – אויבים״ וזכויותיהם בבית שלנו / נ. הכט

לא בבית שלי! הנשיא אובאמה. (צילום: AP/Evan Vucci)

לא בבית שלי! הנשיא אובאמה. (צילום: AP/Evan Vucci)

בסרטון מאירוע שהתקיים בבית הלבן השבוע – נראה הנשיא אובאמה הודף פעילה שקוטעת את נאומו. ״את נמצאת בבית שלי!…תתביישי לך״ צעק הנשיא בתקיפות בשעה שהוציאו אותה מן האולם.

ייתכן שזה עשה כותרות רק משום שההתרחשות המקרית איננה ״דבר יום ביומו״ בסביבתו של נשיא ארה״ב.

בשבוע שחלף ראש ממשלתנו בנימין נתניהו נאלץ להדוף כמה אויבים מביתו שלו – לא הפרטי אלא הלאומי. האויב במקרה זה לא היה אורח אלא חבר כנסת. ״על הזכויות אנחנו מגנים, את הצביעות אנחנו תוקפים״ אמר רה״מ לחברי הכנסת הערבים – ״חברים״ בבית שלו, בקונגרס שלו, הפועלים בניגוד למדיניותו. ״חברים״ הרואים את מוסריות צבאנו כרצח, ואת רציחתנו כמוסריות. ״חברים״ שהם בעצם ״מרגלים״ מבית.

הדוגמה הזו אולי משליכה על האירוניה בדברי הביקורת התמידיים של נשיא ארה״ב על ישראל. את האבסורד בניתוחו את הרטוריקה הפנים מדינית של ממשלתנו. זה לגיטימי כשלא נח לו שמטרידים אותו בביתו, אך הרבה פחות לגיטימי לדעתו כשזה קורה בבית של בעלת בריתו.

***

עיתונאים ישראליים מרבים לראיין את הנשיא האמריקני בכדי לשמוע את חוות דעתו על מדיניותו של נתניהו – הם שואלים אותו שאלות נוקבות ומרבים גם להביע הסכמה לדבריו הבעייתיים. הם כביכול מבקשים ממנו אישור לפעילות הישראלית.

ובכן, זוהי השעה להפנות שאלות נוקבות לממשל בארה״ב על הרטוריקה שלהם כלפינו – בעלת ברית נאמנה ומוסרית מאין כמותה. האם גם אובאמה נאלץ להתמודד עם אויבים מתחת לכיסאו? האם גם נדרש ממנו ללבוש ״שכפ״ץ״ בקונגרס שלו – בביתו? האם גם הוא חייב להביט ימינה ושמאלה (תרתי משמע) לפני שהוא פוצה את פיו, שמא יחרימו אותו ואת עמו מבית ומחוץ?

על משט טרור. חה״כ באסל גטאס (צילום: ארכיון וואלה)

על משט טרור. חה״כ באסל גטאס (צילום: ארכיון וואלה)

בעידן שבו השיח המתנהל הוא סביב נושא זכויות האדם וחירויות המיעוט, יש צורך להשמיע קול שפוי ומוסרי. הקול הזה בוקע מתוכנו. קול ללא מתק שפתיים – שמגנה את המושג הפרדוקסלי ״טרור הומינטרי״. שמשמיע את מה שאחרים מפחדים להשמיע – שמועצה המדברת על צבא מוסרי וארגון טרור בנשימה אחת איננה ראויה להיקרא ״מועצה לזכויות האדם״. קול שאיננו מתחסד אלא מגנה כל ניסיון פגיעה בזכות שלנו על הארץ הזאת, ששואל כעניין ואינו נבהל להשיב לאי אילו גורמים שלכאורה פועלים ״לטובתנו״.

טוב עשו חברי הכנסת השונים – שלא חזרו בם מדבריהם השבוע נגד הטרור ההולך ומתפתח בקונגרס שלנו. זהו הזמן להוצאת כל ״חבר״ אנטי ישראלי מן החברה הממשלתית בישראל. להוקעתו של כל אדם המשתמש בתעודת הזהות שלו כקרדום לחפור בו, ככלי משחית. להדחת כל מי שרואה באזרחות שלו מתן לגיטימציה לפעילות חופשית נגד מדינת ישראל וחוקיה. זה מה שמרגלים עושים בארץ עוינת, לא בארץ מגוריהם. בוודאי ובוודאי אם הם היושבים בבית המחוקקים.

הבה נרגיע את הרוחות הסובבות אותנו, לא בקבלתן אלא בהדפתן. הבה נלמד לתקוף את האויב שבביתנו ולהוציאו בכוח – אובאמה ידע לעשות זאת בביתו שלו. בעקירת גורמי השנאה נעקור את השלכותיו הרעות הצפות ועולות במדינות העולם החופשי. בכך נצהיר שאין מקום לכל טרור בבית שלנו.

הצחוק על מערכת המשפט / נ. הכט

עושה צחוק. (צילום: מוטי קמחי)

עושה צחוק. (צילום: מוטי קמחי)

פרסומת פשוטה עבור חברת רהיטי ״אורבן״, מסתברת כלא כל כך תמימה. שולה זקן שהואשמה בקבלת שוחד, בקבלת דבר במרמה, ובהלבנת הון, מצטיירת כפרוזנטורית נחמדה אך כוונותיה ברורות ומובהקות.

למרות שכבר ריצתה את זמן מאסרה, ההשתתפות בתחום שהוא ציבורי ובעל השפעה, בהחלט דורשת עזות מצח. מלבד הבעייתיות בעובדת השתלבותה בתחום ציבורי, הפרסומת לכשעצמה הנה בעייתית. מתחת לפני הסאטירה ניכרים מניעיה האמיתיים בפרסום זה. כאילו לא היה דבר. כאילו לא היו כספים מלוכלכים, שוחד ומרמה. הייתכן שפרשייה כה חמורה נהפכה להומור זול?

שולה זקן בעיקר מלגלגת על מערכת המשפט בישראל. במעשיה היא פותחת דלתות לעבריינים אחרים ומושיטה יד לפלילים.

הדיון על אישי ציבור שהורשעו וחזרו לכהן הינו דיון ענייני ומהותי, ואל לנו לזלזל בו. שר הכלכלה אריה דרעי שהורשע בעבר, מכהן במשרה ציבורית, כמו גם אנשי ציבור נוספים שחזרו לתפקידים בכירים במדינה. ואולי בשל כך, גברת שולה זקן מרשה לעצמה להתנהג בהתאם. ולמרות ההבדלים ביניהם – זוהי תופעה קלוקלת ועל היושבים בחוק למגר אותה. על הכנסת חלה החובה לחוקק חוקים המגבילים אנשי ציבור שהורשעו מלחזור לפוזיציות ציבוריות. אם הרשויות השופטות מרשות לעצמן להוריד תדיר את אות הקלון מן העבריין – מה יהא על מעמדו של מערכת המשפט בישראל? הרי בכל יום יוכל מאן דהוא להכריז על התמודדותו למשרה ציבורית, ולא יהיה משנה מה הייתה עברו.

השחיתות השלטונית הפך לדבר של מה בכך, כנחילים הזוחלים לכל עבר. ניצול עמדות כח הפך למדיניות חדשה כאן. כדאי שניקח דוגמא מארצות אחרות שהשכילו להגביל את אותם אנשים המשתמשים במשרתם ככלי למשא ומתן מסולף.

אין פריביליגיה לנבחר ציבור, לעובד ברשות הציבור, לכל אדם ציבורי באשר הוא לומר: אחטא ואשוב. וכפי שאומר המשפטן משה נגבי; ״המבחן של מדינה אשר מושתת על שלטון החוק הוא אינו האם יש או אין שחיתות, אלא האם ישנה היכולת להילחם בשחיתות״