תקשורת ישראלית יקרה, הגבילו את הנזק

image

״חלק מקבוצת התלמידים״. האישה הבלונדינית הממושקפת

בין בליל החקירות, עדי המדינה, והפשפשים, היה נושא חשוב אחד שנעלם מהרדאר בשבוע האחרון. כן, יש עניינים רועשים וסוערים יותר, אבל הרשו לי ׳להדליף׳ לכם מידע על נושא שהתקשורת לא תספר לכם עליו.
כולכם כבר מכירים את המושג ״פייק ניוז״. חלקכם בוודאי נתקלתם לפחות פעם אחת באייטם דיסאינפורמטיבי כזה או אחר או פיסת מידע כוזבת – בין ברשתות החברתיות, בין בערוצי תקשורת רשמיים. בדרך כלל אתם או לוחם הצדק התורן תעמידו דברים על דיוקם, תוכיחו את ערוץ התקשורת או את העיתונאי, והאמת תצא לאור. אך הבעיה האמיתית נוצרת כשמגבלת השפה מצטרפת למשוואה; מה קורה כשעיתונאי/מוביל דעה ישראלי מפרסם מידע מערוץ תקשורת אמריקאי? מה אם המידע שפירסם הערוץ הזה הוא בעצם ״פייק ניוז״?
השבוע האחרון היה שבוע סוער בארה״ב – שעדיין מתאוששת מארוע הירי ההמוני בתיכון סטונמן דאגלאס בפארקלנד, פלורידה, בו נרצחו 17 איש – תלמידים ואנשי צוות. הדמוקרטים כמובן תקפו את איגוד הרובאים הלאומי ויצאו בקמפיין להגבלת הנשק, הרפובליקנים חטפו לא מעט (לרבות האשמת מחוקקים רפובליקנים ב; ״דם הילדים על הידיים שלכם״). אך בין הפרשנויות למורכבויות בפרטי החוקים המוצעים להגבלת הנשק  – יש גם לא מעט ״פייק ניוז״.
עיתונאי CNN, כריס קואומו, שיתף בחשבון הטוויטר שלו ציוץ עם הציטוט: ״הצלחתי לקנות רובה AR-15 ב-5 דקות. אני בן 20 והתעודה המזהה שלי אינה בתוקף״. אך כשלוחצים על הלינק וקוראים את הסיפור המלא, מתברר בכלל שהצעיר הזה לא קנה את הרובה בסופו של דבר – ״לאחר שהמוכר הראה לי את כל המסמכים (שיהיה עליי למלא) אמרתי לו ששיניתי את דעתי וארצה לחשוב מחדש על קניית ה-AR-15״. כלומר; לו הצעיר היה ממלא את המסמכים היה אכן נדרש לעבור בדיקת רקע ולהציג תעודה מזהה, לפי החוק הפדרלי. לא בדיוק עניין של ״5 דקות״.
עכשיו, יום לאחר מכן התקיים בבית הלבן ״ישיבת הקשבה״ עם הנשיא טראמפ וסגנו פנס, בנוכחות תלמידים ובני משפחות הקורבנות. אחד מן התלמידים שניצל מהטבח דיבר על הקלות בה ניתן להשיג נשק בארה״ב, והזכיר בין השאר את הסיפור שראה באינטרנט על הצעיר ״שקנה AR-15 ב-5 דקות ובלי תעודה מזהה״ – סיפור שכאמור מעולם לא קרה. העיתונאי נדב אייל צייץ מחדש את הסרטון בו נראה התלמיד מדבר, ונתן כותרת: ‏״תיכוניסטים אומרים שהם לא מבינים איך יש יותר הגבלות על רכישת בירה מקניית נשק חצי אוטומטי. טראמפ בתגובה: אם למורים היה נשק הם היו יכולים לעצור את הרוצח, פלוס אולי נציב מארינס משוחררים בבתי ספר.״
אם אייל היה עושה בדיקה קצרה, דבר המצופה מכל עיתונאי הגון – היה רואה מיד כי המידע עליו הסתמך איננו אמין.
אך נדב אייל איננו היחיד שנופל בפח הפייק ניוז.

עוד ידיעה מעניינת שעשתה את דרכה לטוויטר הישראלי הייתה בדבר ה״סרבנות״ של מושל פלורידה הרפובליקני, ריק סקוט, להיפגש עם תלמידים מהתיכון בפלורידה. מקור הידיעה: העיתונאית קטי תור, מערוץ MSNBC האמריקאי. הלה דיווחה ממשרד המושל – שם נקבצו עשרות תלמידים בדרישה לפגוש את המושל ומיד. בשלב מסוים יצאה אישה, שלפי תור – הייתה מ״צוות המושל״, והודיעה כי המושל ״מסרב לפגוש אותם כי הוא עסוק מדי״, כמה רגעים לאחר מכן תור מבהירה כי האישה הבלונדינית הממשוקפת היא בעצם ״חלק מקבוצת התלמידים״, וביקשה את סליחת הצופים. 6 דקות מאוחר יותר התקשרו ממשרדו של סקוט למשרדי ה-MSNBC וביקשו להודיע כי המושל ייפגש עם התלמידים בחמש בצהריים. בדיקה קצרה גם גילתה כי מוקדם יותר באותו יום פורסם הלו״ז של סקוט באתרו הרשמי, שם נרשם בבירור: ״5-7: פגישה עם תלמידי תיכון סטונמן דאגלאס״. מה שמדהים עוד יותר הוא שיום לפני כן, התלמידה המארגנת, ג׳אקלין קורין, צייצה בחשבון הטוויטר שלה: ״הצלחתי להשיג פגישה למחר עם המושל ריק סקוט״. מדוע לא ראו לנכון לפרסם זאת בתקשורת האמריקאית? זו כבר שאלה ל-MSNBC, אך מצופה ממובילי דעה/פרשנים/עובדי ציבור בטוויטר הישראלי, קודם לבדוק ורק אחר כך לצייץ, לרטווט, ולחלק לייקים.

עיתונאים, פרשנים, ומובילי דעה ישראלים בתפקיד ׳המתווך׳, מעבירים לנו מידע מערוצי תקשורת זרים ואמריקאיים בשלל נושאים מגוונים, על בסיס יומיומי – בידיעה שהקורא הישראלי לא בהכרח יטרח לבדוק את אמינות המידע. הנשק שלהם אוטומטי: מגבלת השפה והידע של הישראלי הממוצע בתחומי מדיניות של מדינה זרה. הפייק ניוז יוצר כדור שלג מתגלגל, לא רק פנים-ארצי אלא, כפי שנוכחתם לראות, גם בין-יבשתי.

תקשורת ישראלית יקרה, דאגו קודם כל להגביל את הנזק.

חופש המניפולציה: על התנגדות השמאל לקוד האתי של פרופסור אסא כשר

image

(צילום: Yonatan Sindel/Flash90)

למבקר ממדינה זרה, הביקורת על הקוד האתי של פרופסור אסא כשר השבוע היתה נשמעת מוצדקת ונחוצה. הרי מי לא היה נחרד לשמע הידיעה על ממשל האוסר קיום דיאלוג בין אזרחים. לו רק היה יודע שזה עיוות מניפולטיבי של המציאות, שזו בעצם טקטיקת ההפחדה של השמאל לכל נושא שאותו מקדם שר החינוך נפתלי בנט וחברי מפלגתו, שהכיפה מפריעה לעיניהם של אבירי חופש הביטוי עד שניהול דיון ענייני אינו מתאפשר וכנות הופכת למילה גסה, סביר להניח שהיה משנה את דעתו בעניין צדקת המחאה.

הטענות של השמאל כנגד הקוד האתי של פרופסור אסא כשר המבקש להוציא את הפוליטיקה המזיקה מהאוניברסיטאות, מגוונות. כשהשר נפתלי בנט ציטט את הסעיף השני בקוד האתי האמריקאי של ה-AAUP (האגודה האמריקאית של פרופסורים באוניברסיטאות) המדגיש כי על מרצים להיזהר לא לערב נושאים שנויים במחלוקת בשיעוריהם, עטו עליו המבקרים והאשימו אותו במניפולציה. אחד מהם, צייצן בשם ״מר בחור״ שזכה לתגובות נלהבות בטוויטר מפרשנים ומובילי דעה, טען כי בנט הסתיר את סוף הסעיף בהצהרה האמריקאית – וכך פירש אותו צייצן את הכתוב שם: ״מוסד או מרצה הבוחר בכל זאת לכלול תכנים שנויים במחלוקת (והרי זוהי זכותו) מטעמים דתיים או אחרים, ראוי רק שיציין זאת בסילבוס. זה הכל״. משום מה, העיתונאים והאישים שתמכו בציוץ המניפולטיבי הזה לא טרחו לבדוק את אמינות הדברים. ובכן, זהו התרגום המדויק של סוף הסעיף המדובר: ״הגבלות על החופש האקדמי בגלל מטרות דתיות או אחרות של המוסד צריכות להיות מוצהרות בבירור בכתב בעת מינוי המרצה״, כלומר; סעיף זה מתיר למוסד להחיל מגבלות על החופש האקדמי ובתנאי שהן תוצהרנה בבירור בכתב בעת מינוי המרצה. הפוך לגמרי ממה שנטען בציוץ האמור.

הטענה לפיה הקוד האתי של פרופסור כשר אוסר על מרצים להציג סוגיות פוליטיות שנויות במחלוקת במסגרת השיעור פשוט שגויה, וסביר להניח שמי שטוען זאת אפילו לא טרח לקרוא אותו, שכן במסמך נכתב במפורש: ״דיון אקדמי במסגרת קורס בהתאם לסילבוס של הקורס, במסגרת דיסציפלינה מסוימת, בסוגיה שיש לה נגיעה לנושאים שיש בהם פעילות פוליטית, תוך הצגה מקצועית ומכובדת של הטיעונים לכאן ולכאן, אינה בגדר פגיעה בסטודנטים, הטעונה הגנה של המוסד״.

אולי מה שמפריע לפרופסורים שמתנגדים לקוד היא העובדה שאומרים להם ׳לא, זה לא ראוי׳. אולי עד היום הדיון במסגרת הקורס היה פוליטי במקום להיות אקדמי. אולי עד היום ׳הטיעונים לכאן ולכאן׳ לא הוצגו בצורה מקצועית ומכובדת, אם הוצגו בכלל טיעונים לכאן ולכאן. עכשיו ״פוגעים״ להם ביקר מכל – בחופש לקדם אג'נדה פוליטית במסווה של אקדמיה. בחופש להכפיש את ישראל ולהחרים אותה. בחופש לסלף ולעוות מציאות.

עוד טענה שהושמעה היא שהקוד האתי של פרופסור כשר מהווה מסמך מטעם השלטון לעומת הצהרת ה-AAUP המשמש כגוף עצמאי. מעבר לעובדה שכשר מבהיר בהקדמתו כי ״קוד אתי הראוי לשמו הוא במהותו מסמך חינוכי ואינו בעל מעמד משפטי או משמעתי״ הרי שטענה זו בכללותה אינה מחזיקה מים. על אף שאין קוד אתי מטעם הממשל הפדרלי בארה״ב, הרי שחוקי אתיקה נחקקים מטעם הממשל המדיני המקומי, כדוגמת מדינת אילינוי. האוניברסיטאות באילינוי למשל פועלות על פי ׳חוק האתיקה לעובדים ופקידי ממשל׳ הקובע מהי פעילות פוליטית אסורה. ההגדרה לפעילות פוליטית אסורה באוניברסיטאות שם זהה לזו שבקוד האתי של פרופסור כשר.

אך מה שאולי הכי אירוני בכל הסיפור הזה היא העובדה שמרצים מאוניברסיטת בן גוריון מחאו כנגד הקוד האתי, החרימו את אסא כשר והזדעקו על האיסור להביע דעה פוליטית בשעה שהקוד האתי באוניברסיטה בה הם מלמדים אוסרת עליהם לעשות זאת ממילא; ״הבעת דעה מפלגתית או דתית במסגרת שיעור אקדמי היא מעשה פסול, שכן עלולה להיות בו השפעה לא-הוגנת, ואף איום סמוי, על תלמידים המשתתפים באותו שיעור״. (פרק ג, סעיף 4 בקוד האתי של אוניברסיטת בן גוריון)

ובכן, כפי שאמר אברהם לינקולן: ״אפשר לרמות את כל האנשים חלק מהזמן, אפשר לרמות חלק מהאנשים כל הזמן, אך אי אפשר לרמות את כל האנשים כל הזמן״. המניפולציה של השמאל בשבוע האחרון רק מוכיחה עד כמה נחוץ כאן קוד אתי.

״לחם שחור״ – דעה אחת בשבוע על: סטיב באנון 

imageהמינויים החדשים של טראמפ בשבועיים האחרונים גרמו לסערה לא קטנה ולויכוחים אין ספור בין הדמוקרטים לרפובליקנים בארה״ב, ובין השמאל לימין כאן בישראל. מחד, היו עובדות בשטח שהעלו חשד סביר לאנטישמיות מצד הממונה ליועץ האסטרטגי של טראמפ, סטיב באנון, ומאידך נשלפו טיעונים הזויים על התנגדותו של הממונה ליועץ לביטחון לאומי, מייקל פלין, להסכם הגרעין, כאילו היה זה חטא. למעשה, שני הצדדים במחלוקת הוסיפו עוד לבנה לחומת הצביעות שלא מפסיקה לגבוה, בייחוד, אחרי בחירתו של טראמפ.

צריך לומר שהשמאל, שלא פוסק מלגנות את מינוי סטיב באנון, מלגלג באותה נשימה על מינוי אפשרי של מייק האקבי לשגריר ארה״ב בישראל. לא בגלל שהוא חלילה אנטישמי, אלא בגלל שהוא ימני ופרו ישראלי מידי לטעמם. אחד כזה ש״יהודה ושומרון״ הם חלק בלתי נפרד מהלקסיקון שלו. כך שמומלץ כבר עכשיו, לקחת את גינויו של השמאל עם גרגיר של מלח.

מה שהשמאל נהנה בעיקר לשכוח, הוא שהמפלגה הדמוקרטית אינה נקייה מאנטישמיות ומינויים שנויים במחלוקת. עם השבעתו לנשיא ב-2009, אובמה מינה את צ׳ארלס פרימן כיו״ר מועצת המודיעין הלאומי. צ׳ארלס, או בכינויו המוכר – צ׳אס, האשים בעבר את ישראל בטבח המוני, ובטרור נגד האוכלוסייה הערבית. לאחר לחצים מצד ארגונים בקהילה היהודית ומצד רפובליקנים בכירים, צ׳אס בחר למשוך את מועמדותו מהתפקיד, אך לא לפני שתקף את ״הלובי היהודי״ בהשפעה על ממשל אובמה, ותיאר את עצמו כקורבנם — לא פחות.

אך היו גם מינויים אחרים כמו זה של מנהל מרכז התקשורת האסטרטגי ללוחמה בטרור, ראשד חוסיין. ב-2004, חוסיין הביע את תמיכתו בראש ארגון תא ג׳יהדיסטי בארה״ב, סמי אלעריאן. הוא טען שהאשמת אלעריאן וגירושו מארה״ב היא ״רדיפה ממניעים פוליטיים, הבאה לדכא חילוקי דעות״. אובמה התבטא על חוסיין כאיש אמונו ומקורבו בצוות של הבית הלבן. נכון להיום, חוסיין עדיין מחזיק בתפקידו.

הימין לעומת זאת, שנלחם בכח להצדיק את מינוי סטיב באנון, חוטא באותה הצביעות, ולמרבה האירוניה – נתפס בקלקלת התקינות הפוליטית. כשהימין מגן על טראמפ הבעייתי באופן אוטומאטי, הוא עושה בדיוק את מה שהאשים בו את השמאל במשך שמונה השנים האחרונות. כך שטיעוניו המוצדקים על צביעותו של השמאל כבר אינם מחזיקים מים.

הימין והשמאל עסוקים במלחמת שוורים, אולם צד אחד יכול עדיין להתעשת ולהציל את תדמיתו במקום להיכנע סופית לפוליטיקה שבפוליטיקלי קורקט.

״לחם שחור״ – דעה אחת בשבוע על: הימין 

imageהסוקרים כיסו את פניהם במבוכה, אנשי ״לעולם לא טראמפ״ ירדו למחתרת, והעולם הוכה תדהמה כשטראמפ הוכרז כנשיאה ה-45 של ארה״ב. הימין בישראל, ברובו, חגג את הבשורה, בעיקר בשל הניצחון הרפובליקני אך לא פחות בשל ניצחונו האישי של טראמפ. בהנהגה הימנית מיהרו להודיע על חלון ההזדמנות שנוצר לישראל עם היבחרו של טראמפ. עכשיו, הם אומרים, נוכל למשול, לבנות, ולספח. טראמפ, הם מסבירים, הוא ״איש עסקים מחודד״, ולכן הוא ידע להבחין בין הטובים לרעים במזרח התיכון.

בתגובתו הפזיזה והילדותית משהו, הימין למעשה הוכיח לציבור עד כמה ישראל היתה בובת מריונטה במשך שמונה השנים האחרונות. עד כמה היא התכופפה בפני מנהיגי העולם החופשי, במקום ליישם את מדיניותה. עד כמה ההבטחות על בנייה, וארץ ישראל השלמה היו ריקות. יותר מכל, הימין חשף לציבור, שראש ממשלת ישראל הוא בעצם נשיא ארה״ב. תגובת ההנהגה הימנית ביטאה את הלך רוחה; ישראל היא בונקר עם חלון הזדמנות פעם בירח כחול, שמפחדת ממנהיגים שמעקמים את האף. נותר רק לדמיין, מה היה קורה בשמונה השנים הבאות אילו הילרי קלינטון היתה נבחרת.

לדעת הימין, התיקון לישראל הוא דונלד טראמפ. ואם יש משהו מביך בבחירות האלו זו התמיכה הבלתי מסוייגת באדם שהדבר האחרון שמעניין אותו היא תקינות. תנועת ״לעולם לא טראמפ״ קמה כתגובה לאותם תומכים במפלגה הרפובליקנית שהתאחדו סביב טראמפ מתוך ובלית ברירה. הם לא היו טרולים ברשת החברתית, אלא אנשים ערכיים שמחו על הידרדרותה של המפלגה בפרט וארה״ב בכלל. כשההנהגה הימנית בישראל מדברת בשבחו של טראמפ, היא גורמת להידרדרות דוגמת זו שבמפלגה הרפובליקנית. התמיכה בו בטענה שהוא ידיד ישראל, סותרת באירוניה את ערכי עם ישראל ותורת ישראל להם הימין נאמן כל כך. אז אם יש משהו שהימין צריך לעשות זה להנמיך את הווליום על טראמפ, ולעסוק במקום, במצע הפרו ישראלי של המפלגה הרפובליקנית. אחרי הכל, זה לא טראמפ אלא סגנו ויועציו שאחראים לנרטיב הפרו ישראלי ששמענו בקמפיין.

השנים הבאות תחת ממשל רפובליקני אולי יאפשרו לימין ליישם את מדיניותו, אך לעולם לא ירפאו את דפוס החשיבה החולה והמקרטע. אם יש חלון אחד שנפתח, הוא חלון הזדמנות עבור הימין לעשות חשבון נפש על שמונה שנים של תרדמת חורף.

״לחם שחור״ – דעה אחת בשבוע על: דואליות 

imageביום שישי שעבר אבו מאזן הפך לגיבור בעיני השמאל הישראלי. אמיץ, אנושי, שוחר שלום – מה לא אמרו עליו. שיבחו אותו על ׳אמיצות׳ מול הביקורת ״האדירה״ של בני עמו על השתתפותו בהלווית פרס. בוז׳י הרצוג הגדיר את בקשתו לחלוק כבוד אחרון כ״מחווה אנושית״ שאסור לסרב לה. אם רק היה אפשר, הם היו מעניקים לו פרס מפעל חיים וגם נובל לשלום. שמעון פרס לא היה מגיע לקרסולי רגליו.

מנגד, השמאל העביר ביקורת לא מועטה על חברי הכנסת הערבים שהחרימו את הלווית פרס, אך עשה הפרדה מוחלטת בין היעדרותם – להשתתפותו של אבו מאזן. הם דיברו עליהם כעל ישויות נפרדות ובלתי תלויות, למרות שבפועל הרשימה המשותפת ואבו מאזן קשורים בעבותות של אהבה. כמו תמיד, בסרט שרק חוזר על עצמו שוב ושוב, השמאל נפל למשחקו הדואלי של אבו מאזן. אבו מאזן שמוסר תנחומים באנגלית, אך בערבית מהלל את השהידים. שמכחיש כל מציאות של הסתה ׳ומצטער׳ על פיגועי טרור בראיון ישראלי, אך מברך על כל טיפת דם בירושלים כשהוא יושב ברמאללה. והשמאל ממשיך לבלוע את השקרים כאילו זו הזנה בכפייה, במקום לעשות שיעורי בית.

השתתפותו בהלווית פרס והיעדרותם של חברי הכנסת הערבים הן עוד פרק בסדרה הדואלית של אבו מאזן. מחד הוא חולק כבוד, ומאידך אנשיו מכריזים חרם. מטרתו היא להצטייר כהומני ושוחר שלום בפני מנהיגי העולם, כשבפועל הוא ממנה את חברי הרשימה המשותפת לבייביסיטר עבור הילדים הזועמים בראמללה. אבו מאזן לא היה מרשה לעצמו להשתתף בהלווית יהודי ישראלי, לולא הרווח הבינלאומי שבכך. רק לאחר תיאום מוחלט עם הרשימה המשותפת יכל היה להתפנות לעיסוקי התדמית שלו. והוא הצליח. אובמה נרתם בנאום פוליטי משופשף על ״הכיבוש הישראלי״ ועל נוכחותו המכבדת של אבו מאזן – המבשרת לדבריו, את תחילתו של תהליך השלום. בינתיים אובמה כבר הספיק למחוק את ירושלים ממפת ישראל, ולגנות בחריפות של גינוי פיגוע את בתיהם של מפוני עמונה. (שמעתם נכון, הוא גינה בתים).

בין צביעותו של אבו מאזן לצביעותו של אובמה, השמאל לא השכיל להבין את מה שהימין כבר הבין מזמן. ואולי זה בגלל שהוא פשוט מכור. מכור לויתורים שמוותרים על יהודים תמורת שלום מדומה. כי בורות היא אושר, אך התמכרות לבורות היא אושר עילאי.

״לחם שחור״ – דעה אחת בשבוע על: הבנה

imageסערת המפכ״ל אלשיך, כמו הרבה סערות אחרות, התחילה בעיקר מהרבה רוח.

בכנס לשכת עורכי הדין בת״א נשאל מפכ״ל המשטרה, מדוע המשטרה נוהגת באלימות כלפי צעירים אתיופים. הוא השיב שלפי מחקרים, השילוב של מהגרים וצעירים יוצר רמת פשיעה גבוהה יותר סטטיסטית, ומטבע הדברים ״כאשר שוטר פוגש חשוד המוח שלו חושד בו יותר מאשר היה חושד בו אילו היה מישהו אחר״. המפכ״ל הוסיף כי זוהי בעיה המצריכה תיקון, ותטופל בהקדם.

בזה אחר זה החלו פוליטיקאים ואנשי שמאל להזדעק ולהאשים את אלשיך בגזענות. חברת הכנסת מיכל רוזין ממפלגת מר״צ הזדעזעה מכך שהוא מנסה ׳להבין׳ את הגזענות במקום להודות בה, למרות שאלשיך עשה את ההיפך בדיוק. אך מה שאולי אבסורדי ביותר הוא שמיכל רוזין וחברי מפלגתה הם אלו שמבינים גזענות. מתי בפעם באחרונה הם לא הבינו את המפגעים הפלסטינים? באיזה רגע בגל הטרור האחרון הם לא תירצו את פיגועי הטרור נגד ישראלים ב״ייאוש״, ״קיפוח כלכלי״ ותיבול של ״זה בגלל הכיבוש״? הם לא מסוגלים לגנות את הטרור והגזענות הפלסטינית באופן חד משמעי, ומבינים לליבם של המחבלים, עד שהם מסוגלים להעלות על דעתם שאחרים היו עושים כמוהם.

כשסגן הרמטכ״ל יאיר גולן זיהה תהליכים ״מעוררי חלחלה״ כאן בישראל, שהזכירו לו את שהתרחש ב״גרמניה שלפני 70, 80 ו-90 שנה״, השמאל עמד על רגליו והריע. מי שהזדעזע בזמנו מדברי גולן, זכה לשמוע הצדקה מעוותת מהשמאל, או לחילופין – התכחשות טוטאלית להשוואה שעשה. ״תקראו את כל הטקסט״ הם אמרו, ״הוא ממש לא התכוון להשוות לגרמניה הנאצית״. 

היה להם, לשמאל, כל כך קל להתעלם מהשוואה שגויה כמו זו של גולן, ׳ולהבין׳ אותו, אך הם מתקשים נורא להבין את דבריו הכנים של המפכ״ל אלשיך. הם שיבחו את גולן על אמיצות ב״זיהוי תהליכים״, אך האשימו את אלשיך בגזענות כשזיהה בעיה אמיתית ונדרש לה.

‏⁦‪‏⁦‪‬⁩ הם הסבירו לכולם שיאיר גולן לא אמר את מה שהוא באמת אמר, אך מתעקשים שהמפכ״ל אלשיך אמר את מה שהוא באמת לא אמר.

הגיע הזמן שהשמאל יהיה כנה עם עצמו — שיקרא סוף-סוף את הטקסט כולו.

"לחם שחור״ – דעה אחת בשבוע על: זָרוּת ועוינות

imageביום שני ארדואן גינה בחריפות את התקיפה הישראלית בעזה. שר החוץ הטורקי מסר כי ״ההתקפה, שגרמה לנפגעים רבים חפים מפשע, איננה מקובלת, נרמול היחסים עם ישראל לא אומר שנשב בשקט כאשר העם הפלסטיני מותקף. המעשים הללו מנוגדים לחוק ולמצפון האנושי״. ביום רביעי כשטורקיה תקפה את דאע״ש בגבול טורקיה-סוריה, ארדואן הודיע; ״הצבא שלנו יצא למבצע נגד ארגוני טרור כמו דאע״ש, שאיימו על המדינה שלנו ועל שירותי הביטחון שלנו״. אז תכירו את המוסריות הטורקית; ׳נרמול היחסים עם ישראל אומר שנשב בשקט כאשר העם הישראלי מותקף. ירי טילים, שנוחתים בין שני בתים ומפספסים את ראשו של הילד ההולך ברחוב – הוא חוקי ובהתאם למצפון האנושי׳. כשדאע״ש תוקף את טורקיה זה ״איום על המדינה שלנו״, אך כשהחמאס תוקף את ישראל זה ״העם הפלסטיני מותקף״.

שר החוץ הוסיף כי ״טורקיה תמשיך לשמר את הסולידריות עם העם הפלסטיני, למרות נרמול היחסים עם ישראל״. ארדואן מכנה את החמאס – ״העם הפלסטיני״ כשבפועל, חמאס משתמש ב״עם הפלסטיני״ כמגן אנושי, ומזניח את ״העם הפלסטיני״ בעזה בשימוש בכספי הסיוע ההומניטרי מהאו״ם לבניית מנהרות טרור. החמאס הוא לא התקווה לחיים בעזה. הגינוי של ארדואן הוא מהגינויים האבסורדיים שנשמעו בעת האחרונה, ומשקף את רוחם של ארגוני החרם. שלא כמו ארגוני טרור שיורים מאזור מאוכלס לעבר אזור מאוכלס במטרה להרוג אזרחים, ישראל מחוייבת לביטחון אזרחיה ונזהרת לתקוף את האויב עצמו המערער ביטחון זה, בזהירות מוגזמת שלעיתים עולה לנו בחיי אדם.

דו-הפרצופיות של ארדואן מוכרת היטב, אך יש מי שעדיין תומך בהתבטאויותיו כל עוד הן נוגעות ל״עם הפלסטיני״ ותוקפות את זכותנו להגן על עצמנו כעם ריבון. כזה הוא העיתונאי ארד ניר. כשהתראיין השבוע לערוץ טורקי, הציע להם ״לא להתרגש״ משר הביטחון אביגדור ליברמן. כלומר; מהתגובה הישראלית החריפה בעזה בעקבות ירי הרקטה לשטחנו. אלף עיתונאים זרים לא יצליחו להשיג את העיתונאים הישראלים הללו שמשתחווים לדיקטטור ארדואן, מתחנפים לאובאמה שעושה שלום עם דיקטטורים, או מעדכנים את הבית הלבן על בנייה בהתנחלויות. הגיע הזמן לשנות את עיתון ׳הארץ׳ לעיתון ׳הגולה׳, ולפתוח סניף של חדשות 2 בטורקיה.

מדינת ישראל תמשיך לשמר את הסולידריות עם העם הישראלי, למרות נרמול היחסים עם טורקיה, ואם יש כמה יפי נפש שהחלו לעקם את האף, שיהיה להם אף עקום.

״לחם שחור״ – דעה אחת בשבוע על: התנצלות 

imageמשרד הביטחון הוציא הודעה בסוף השבוע שעבר בו השווה בין הסכם הגרעין עם איראן להסכם מינכן. הדברים באו בתגובה לדבריו של אובאמה לפיהם ישראל מאמינה ביעילות ההסכם עם איראן ובאי יכולתה לפתח נשק גרעיני. (החלק הראשון – לא נכון, והחלק השני – לא היה).

הקריאות על ׳הריסת היחסים עם ארה״ב׳ לא איחרו לבוא, כמו גם הדרישות להתנצלות מיידית. למי להתנצל, אתם שואלים? גם אני. כי אם נשכח מן העובדות לפיהן – איראן הפרה את החלטות מועצת הביטחון של האו״ם, ולא בדיוק טמנה את תוכניות הגרעין שלה בספר ההיסטוריה. אם נתעלם מכך שאובאמה העביר תשלום כופר של 400 מיליון דולר לטהרן, ושאיראן ביצעה ניסויים בטילים בליסטיים עליהם נחרט הכיתוב ״מוות לישראל״. אם רק נאמין בעיוורון, שההסכם לא מזיק, הוא רק לא מבריק. אז נישאר עם ארה״ב שהיא בריטניה שעשתה הסכם עם גרמניה שהיא איראן, ועכשיו צ׳כוסלובקיה שהיא ישראל (שאגב, לא נכחה בועידת מינכן שהיא ועידת ז׳נבה לוזאן ווינה) נמצאת בסכנה, כי לגרמניה הנאצית שהיא איראן ממש לא אכפת מהסכמי שלום. אז למי נתנצל? לאובאמה שהוא בסך הכל צ׳מברליין מלא תקווה, שפשוט רצה לעשות ״היסטוריה״? ומה עם שאר המעצמות שהיו צריכות להיעלב – צרפת וגרמניה?

דווקא רוחאני הוא ההיטלר בכל הסיפור הזה. אז אולי משרד הביטחון בכלל צריך להתנצל לאיראן, שמהווה חלק אינטגרלי מ״ההסכם עם איראן״ שהוכפש קשות עד כדי השוואה להסכם מינכן. העיתונאי אטילה שומפלבי מסכם את האבסורד במשפט אחד: ״‏עדיין לא הבנתי למה השוואת מדינה שקוראת בגלוי להשמדת ישראל ורוצה פצצת אטום לשם כך לגרמניה הנאצית היא חילול הקודש. מי בדיוק נעלב מזה?״

אז במשרד הביטחון התקפלו, ולאחר לחצים מרובים הם הודיעו שהם ממש לא התכוונו להשוות בין איראן לגרמניה הנאצית, והם באמת, אבל באמת מצטערים אם ארה״ב חשבה שהיא איראן. כי ארה״ב היא לא איראן, לא, היא לא איראן!

דקות לאחר מכן, כשהרוחות נרגעו, והשמאל היה מבסוט. כשהתברר כי נזק משמעותי לא נגרם ליחסינו וחמת אובאמה שככה, ציפי לבני מיהרה לסכם את דקות המתח והחרדה מבידוד מדיני בינלאומי, כך: 1. ״ההתנצלות של ליברמן צריכה להיות לא רק לארה״ב אלא לציבור בישראל שאותו הוא ונתניהו מאכילים בפחד שואתי כבר הרבה זמן״ 2. ״ההתנצלות מבהירה שההשוואה לשואה ולהיטלר אינה תפיסת מציאות ביטחונית, אלא התלהמות פוליטית בשביל גריפת קולות בקלפי ויש לזה מחיר ביטחוני״. הנה כמה תיקונים שנפלו בעריכה: 1. ההתנצלות של ליברמן צריכה להיות לא רק לארה״ב אלא לציבור באיראן שאותו הוא ונתניהו מאכילים בפחד נאציסטי כבר הרבה זמן ובכך מבודדים בגטו את העם היושב בציון. 2. ההתנצלות מבהירה שההשוואה בין הסכם הגרעין עם איראן להסכם מינכן היא בעצם השוואה בין ארה״ב לשואה ולהיטלר, במטרה לבודדנו עוד ולנעול סופית את שערי הגטו.

לגופו של עניין; ההתנצלות של שר הביטחון אביגדור ליברמן משקפת בדיוק מערכת יחסים של תלות שיתופית. זו ההתמסרות הכפייתית שגורמת לנו פעם אחר פעם להתנצל באופן מביך ואבסורדי על דברים לגיטימיים או על כאלו שלא נאמרו מעולם, כדי לספק את הצד השני ולהצדיק עבורנו את ההתקפלות והרפיסות בדברים חשובים באמת. העיוורון של השמאל מול המגמה המתמשכת הזו, היא שמזיקה ופוגעת בסיכויי הריפוי שלנו כעם ריבון בארצו.

״לחם שחור״ – דעה אחת בשבוע על: פרובוקציה 

imageמשרד החוץ האמריקאי גינה בחריפות את הבנייה המחודשת בירושלים, וכינה אותה: ״חתירה שיטתית ופרובוקטיבית תחת פתרון שתי המדינות״.

הניסוח החריף הזה איננו חדש, הרי ממשל אובאמה הוציא גינויים בנוסח שכזה משחר כינונו. תוספת העיתוי כאן היא המשמעותית.  

הועידה הדמוקרטית בפילדלפיה זכתה לאחוזי רייטינג גבוהות מזו הרפובליקנית. הסיקור בתקשורת האמריקנית ובעיקר זו הישראלית היה אוהד מאוד. נאומי הסלבריטאים, אנשי הקונגרס הבכירים, ודברי ההשראה של הנשיא אובאמה ואשתו מישל הרימו את הקהל על רגליו. אך באותו הזמן, מחוץ לאולם הענק התגודדו קבוצת שונאים, תומכי הסנטור ברני סנדרס, ושרפו דגל ישראל בקריאות ״אינתיפאדה״. הם רמסו את סמלה ובעטו בערכיה של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון (לא, זה לא דקלום), באותה השעה בה הפליגו הדמוקרטים בשבח ערכי מפלגתם.

את המעשה הזה דובר מחלקת המדינה האמריקאית לא גינה. לא, זו לא פרובוקציה לדעתו. בעיקר כשהלה מתרחשת במדינתו. הרי מה כבר עשתה קבוצת הפרובקטיביים הזו? היא פשוט מחתה על ״חתירתה השיטתית והפרובוקטיבית של ישראל תחת פתרון 2 המדינות״ באמצעות בנייה בבירתה ירושלים – בשכונת גילה היהודית וכפי שהדגיש ראש העיר ניר ברקת – גם בבית חנינא הערבי. זו בעצם מלחמת הדמוקרטים ב״פרובוקטיבים הישראלים״. זו מחאה על ״העוול״ שנגרם לערביי ירושלים, כי הרי בנייה ליהודים ולא לערבים בלבד היא כדקירת סכין בגבם.

אז בואו נאמר את האמת. משרד החוץ האמריקאי מפלה בדבריו בין יהודים לערבים. הוא מאמין כי שוויון מלא לערבים מתקיים רק כאשר גורעים מהיהודים. כמו האדם הקנאי שלא יסתפק בתכולת שקו עד שלחברו תהיה תכולה קטנה משלו.

העיתוי — אין מושלם ממנו. הרי כשאנטישמים תומכי מפלגתך שורפים את דגלה של ישראל בפרובוקטיביות, אין זמן מתאים יותר מעכשיו להסיט את הדיון ולהאשים את ישראל בפרובוקציה. הרי כשאתה זה שחותר בשיטתיות ובפרובוקטיביות תחת הדמוקרטיה הישראלית, במטרה להפיל את השלטון, אין הזדמנות טובה יותר מעכשיו להסיט את הדיון ולחפות על התערבות גסה ומסוכנת, בהאשמת ישראל בפרובוקציה. 

היי, אתם שם בבית הלבן – אם עדיין לא הבנתם; אנחנו בונים בתים. וכשאצלכם שורפים דגלים, אנחנו בונים ונבנה עוד יותר.

אכן, ׳כשהם יורדים נמוך, אנחנו עולים גבוה׳.

״לחם שחור״ – דעה אחת בשבוע על: ״בני האור״ ו״בני החושך״

imageמי אתם, לוחמי החירות והשוויון, אוהבי האדם ומקבלי האחר, מניפי דגלי הקשת? מי אתם ״בני האור״ הנלחמים ב״בני החושך״?

כאשר רב מהציונות הדתית התבטא בבוטות כלפי הקהילה הלהט״בית, טענתם שבגלל סגנון דיבורו אתם תוקפים אותו, אך ימים ספורים לאחר מכן כשראש עיריית ירושלים ניר ברקת הודיע באופן מכבד והגון שלא ישתתף ב״מצעד הגאווה״, תקפתם. תקפתם אדם בשל דעותיו ורגשותיו, והתחשבותו ברגשות חלק בלתי נפרד מתושביו. זלזלתם באדם באשר הוא אדם. האשמתם אותו שהוא בחר בצד של ״בני החושך״, כשבכך בעצם הכפשתם מאות אלפי בני אדם שבסך הכל ביקשו לדבוק בערכיהם. במה הם חטאו שהם נקראים ״בני החושך״, ומה פעלתם שזכיתם להיקרא ״בני האור״? ובכלל, גרמתם לזילות זכרה של שירה בנקי, בשימוש שעשיתם בה כדי להוכיח את צדקת בקרתכם על התנהלותו של ראש העיר. ״כך מצטרפים לבני האור״, הסברתם; ״זוכרים את שירה בנקי בהנחת פרח והשתתפות ב״מצעד הגאווה״. במידה וחרגתם מכללי התקנון הנכם מצטרפים לבני החושך באופן אוטומטי״.

בשם ״הליברליזם״ ובמסגרת ״חופש הביטוי והמחאה״ רמסתם את חירויותיהם של כל מי שרק נקרה בדרככם. לא הסגנון הוא שמפריע לכם אלא הבעת הדעה היא שאינכם סובלים. אתם שתמיד מגנים זגזגנות ומברכים על דבקות בעקרונות, מלגלגים עכשיו לערכי התורה ומכנים אותם ״פוליטיקה״. אתם מתעסקים בלהטיף לאחרים על ״חביב אדם שנברא בצלם״ ושוכחים שזה תקף לשני הצדדים. אתם זועקים על שנאת חינם, אך בפועל, שונאים בליבכם את אחיכם הזועק על חילול דבר ה׳. (ולא, לא בדוקרים וביורקים עסקינן). אתם למעשה מהווים חלק אינטגרלי מתופעת סתימת הפיות כאן. אם אדם לא יכול להביע את דעתו מבלי שתתקפו אותו, אינכם חלק מחברה סובלנית ומכילה.

ונקודה למחשבה; לו רק ניצבתם איתנים כמו שניצבתם היום, כשדובר על זכותנו ההיסטורית על הארץ הזו. לו רק הייתם לוחמניים כמו שהייתם היום, כשהטרור הפלסטיני מכה והעולם דורש שנמסור את שטחינו לידיים עוינות. הלוואי והייתם מוקיעים מתוככם את השנאה כמו שהוקעתם אותה היום, כאשר היא מופנית כלפי מתנחלים ודתיים ויראי ה׳. אם רק הייתם דוחים את הטענה שערבים דוקרים ״בגלל הכיבוש״ כמו שדחינו כולנו כל טענה שבאה להצדיק את דקירתה של שירה בנקי. או אז היינו חברה ערכית יותר, ועם אוהב הרבה יותר.

״חביב אדם שנברא בצלם״, אך חשוב לא פחות — ״חביבין ישראל שנקראו בנים למקום״.