"לחם שחור״ – דעה אחת בשבוע על: זָרוּת ועוינות

imageביום שני ארדואן גינה בחריפות את התקיפה הישראלית בעזה. שר החוץ הטורקי מסר כי ״ההתקפה, שגרמה לנפגעים רבים חפים מפשע, איננה מקובלת, נרמול היחסים עם ישראל לא אומר שנשב בשקט כאשר העם הפלסטיני מותקף. המעשים הללו מנוגדים לחוק ולמצפון האנושי״. ביום רביעי כשטורקיה תקפה את דאע״ש בגבול טורקיה-סוריה, ארדואן הודיע; ״הצבא שלנו יצא למבצע נגד ארגוני טרור כמו דאע״ש, שאיימו על המדינה שלנו ועל שירותי הביטחון שלנו״. אז תכירו את המוסריות הטורקית; ׳נרמול היחסים עם ישראל אומר שנשב בשקט כאשר העם הישראלי מותקף. ירי טילים, שנוחתים בין שני בתים ומפספסים את ראשו של הילד ההולך ברחוב – הוא חוקי ובהתאם למצפון האנושי׳. כשדאע״ש תוקף את טורקיה זה ״איום על המדינה שלנו״, אך כשהחמאס תוקף את ישראל זה ״העם הפלסטיני מותקף״.

שר החוץ הוסיף כי ״טורקיה תמשיך לשמר את הסולידריות עם העם הפלסטיני, למרות נרמול היחסים עם ישראל״. ארדואן מכנה את החמאס – ״העם הפלסטיני״ כשבפועל, חמאס משתמש ב״עם הפלסטיני״ כמגן אנושי, ומזניח את ״העם הפלסטיני״ בעזה בשימוש בכספי הסיוע ההומניטרי מהאו״ם לבניית מנהרות טרור. החמאס הוא לא התקווה לחיים בעזה. הגינוי של ארדואן הוא מהגינויים האבסורדיים שנשמעו בעת האחרונה, ומשקף את רוחם של ארגוני החרם. שלא כמו ארגוני טרור שיורים מאזור מאוכלס לעבר אזור מאוכלס במטרה להרוג אזרחים, ישראל מחוייבת לביטחון אזרחיה ונזהרת לתקוף את האויב עצמו המערער ביטחון זה, בזהירות מוגזמת שלעיתים עולה לנו בחיי אדם.

דו-הפרצופיות של ארדואן מוכרת היטב, אך יש מי שעדיין תומך בהתבטאויותיו כל עוד הן נוגעות ל״עם הפלסטיני״ ותוקפות את זכותנו להגן על עצמנו כעם ריבון. כזה הוא העיתונאי ארד ניר. כשהתראיין השבוע לערוץ טורקי, הציע להם ״לא להתרגש״ משר הביטחון אביגדור ליברמן. כלומר; מהתגובה הישראלית החריפה בעזה בעקבות ירי הרקטה לשטחנו. אלף עיתונאים זרים לא יצליחו להשיג את העיתונאים הישראלים הללו שמשתחווים לדיקטטור ארדואן, מתחנפים לאובאמה שעושה שלום עם דיקטטורים, או מעדכנים את הבית הלבן על בנייה בהתנחלויות. הגיע הזמן לשנות את עיתון ׳הארץ׳ לעיתון ׳הגולה׳, ולפתוח סניף של חדשות 2 בטורקיה.

מדינת ישראל תמשיך לשמר את הסולידריות עם העם הישראלי, למרות נרמול היחסים עם טורקיה, ואם יש כמה יפי נפש שהחלו לעקם את האף, שיהיה להם אף עקום.

המוסר הכפול של הסנאטור האמריקני / נ. הכט

<> on March 13, 2014 in Washington, DC.

הסנאטור ליהי פטריק מימין עם מזכיר המדינה ג׳ון קרי.

הסנאטור הדמוקרטי פטריק ליהי שלח מכתב למזכיר המדינה ג׳ון קרי בו הוא מבקש לחקור הרג בלתי חוקי של פלסטינים בידי הצבא הישראלי. קריאתו בעיתוי זה מעוררת תהיות לגבי צורת הטיפול בעניין החייל מחברון, והדרך בה בחרו פוליטיקאים ואנשי תקשורת לערוך משפט שדה לחייל עוד לפני שנעשתה כל חקירה עמוקה. המוסריות המדומה הזו משפיעה, אם כי לא בדרך ישירה, על יחסם של פוליטיקאים ומדינאים זרים, ונותנת להם תחושת ליגיטימציה בבביקורתם את ישראל – כדוגמת הסנאטור ליהי. אם לא די בקריאתו המקוממת והבלתי מוצדקת, דבריו מוטים וטענותיו מסתמנים כהתחמקות גלויה מהפרות זכויות האדם של הרשות הפלסטינית, ואת זאת ניתן לראות מתוך ניתוח מכתבו.

במכתב התגובה הקצר לליהי כותב נתניהו על מוסריות צה״ל ורשויות החוק ומפריך מכל וכל את הטענה על הרג בלתי חוקי, ומוסיף: ״היכן הדאגה לזכויות האדם של רבבות ישראלים שנרצחו בידי טרוריסטים אכזריים? המכתב הזה היה צריך להישלח לאלו אשר מסיתים צעירים לבצע מעשי טרור אכזריים.״

ליהי בתגובה מסר: ״ראש ממשלת ישראל יודע שארה״ב אינה מספקת כלי נשק או סיוע אחר לחמאס או כל ארגון טרור אחר, ואין עם שמגנה טרור בצורה חזקה יותר ופועל למגרו בעולם יותר מארה״ב.״

התשובה הזו נועדה כביכול לענות על דברי נתניהו באשר לאנשים המסיתים לרצח ישראלים. זה די ברור שנתניהו מתייחס בתגובתו להסתה מבית הרשות הפלסטינית, מפלגת פת״ח והעומד בראשה אבו מאזן. אך סנאטור ליהי העדיף להתייחס לחמאס – ארגון טרור מובהק אשר שולח את אנשיו לרצוח בערי ישראל, שאותו ארה״ב כבר גינתה בעבר וחוקקה חוקים המכירים בה כארגון טרור. ליהי בחר להתחמק מן הבעיה שהעלה נתניהו בנוגע לפת״ח אשר משתפת פעולה עם החמאס, אשר סמלו ותמונתו של העומד בראשה מופיעים על כרזות המהללות את המחבלים הפלסטינים. אז כן, גם אם ארה״ב אינה מספקת סיוע לחמאס באופן רשמי, היא מספקת לה אותו בעקיפין דרך הסיוע שלה לאבו מאזן. אך ארה״ב גם מעבירה כספים ומספקת סיוע באופן ישיר לארגונים המסיתים לטרור – לרשות הפלסטינית. מה גם שאף אחד באמת אינו יודע לאן הסיוע הזה הולך וכיצד ישתמשו בו, כך שאבו מאזן יכול לעשות בו ככל העולה על רוחו. וכפי שפורסם באתר הניו יורק טיימס ב-2010 (כשאובאמה חתם על הסכם סיוע של 400 מיליון דולר לאבו מאזן עבור שיקום עזה): ״הפרטים בנוגע לדרכי ואופני השימוש בסיוע אינם ברורים, כמו כן לא היה ברור כיצד יוכל אבו מאזן – שיש לו סמכות בגדה המערבית אך לא בעזה, לחלק את הסיוע.״

בהמשך דבריו מוסיף ליהי: ״חוק ליהי, הקיים כמעט 20 שנה, חל בצורה אחידה בעולם – אין מדינה אשר פטורה ממנו – כשמדובר ביחידות צבאיות מסויימות הנהנות מסיוע אמריקני. החוק איפשר את עצירת הסיוע האמריקני לאלו אשר השתמשו בו לרעה וניצלו אותו, במדינות רבות בהן הממשלות נכשלו בהענשת האחראיים לכך, ורק כשהממשלות בעצמן לא פעלו.״

כבר שבוע שלם שהמדינה סוערת בעקבות מקרה החייל מחברון. החייל נלקח באזיקים לאחר שירה במחבל כשהוא כבר שכב על הקרקע. החייל עדיין במעצר, הוא נחקר לעומק, ושר הביטחון ובכירים נוספים הוקיעו את מעשיו, לפני שנעשתה כל חקירה. המוסריות הצבאית היא כה גבוהה עד כי היא כבר איננה מוסרית. אך פטריק ליהי עדיין חושב שממשלת ישראל לא פועלת, לא מענישה, ומטאטאת את המקרים הללו מתחת לשטיח. אתם יודעים במה הממשלה נכשלה ונכשלת? באי הענשת המחבלים, באי החזקתם במאסר עולם. במקום זאת היא משחררת אותם בעסקאות מעסקאות שונות. אולי על זה ישראל צריכה להיחקר. דווקא עם זה לליהי אין בעיה. ליהי מתפאר בכך שהחוק שלו מגן על זכויות האדם ומונע סיוע מגורמים אשר מנצלים אותו, אך מה עם ההסתה הנמשכת של הרשות הפלסטינית, של אבו מאזן, הקוראת לנוער הפלסטיני להרוג ביהודים? ההסתה הזו ממומנת בכספים אמריקאיים. כספים שנועדו לדברים אחרים כמו שיקום כלכלי עכשיו מנוצלים לתעמולה אנטי ישראלית, לעוד כרזה שמהללת מחבל, לחגיגת הסוכריות ברחובותיה של עזה. אבו מאזן לא התבקש ולו פעם אחת לקחת אחריות על ההסתה שלו ותמיכתו בטרור הפלסטיני, וארה״ב לא דרשה ממנו לתת דין וחשבון על השימוש שנעשה בכספי הסיוע שלה. אכן פטריק ליהי, למשלמי המיסים בארה״ב מגיע לדעת מה נעשה בכספם.

דבריו של הסנאטור פטריק ליהי אבסורדיים ומגוכחים, ומעניקים ליגיטימציה נוספת להסתה הפלסטינית על כל טענותיה הכוזבות. בדבריו מסתמנת התגוננות מפתיעה, המצביעה, יותר מכל על הכישלון האמריקני בהכרה בטרור ובהסתה מכל סוג שהיא וכן על אי נכונותה לפעול ולבקר את הגורמים התוקפניים והבלתי חוקיים באמת.

מהפך!; על מינוי שגריר ישראל באו״ם / נ. הכט

שגריר - שליח. דני דנון ובנימין נתניהו. (צילום: נועם מושקוביץ)

שגריר – שליח. דני דנון ובנימין נתניהו. (צילום: נועם מושקוביץ)

עם היוודע דבר מינויו של חה״כ דני דנון כשגריר ישראל באו״ם, פשטו התגובות והגינויים ברחבי הרשת החברתית-הפוליטית וגם זו הפרטית. היו שהזכירו את פרשת פיטוריו של דנון במטרה להוכיח את דעתו האישית של נתניהו עליו. ויש מי שיחשוב שמטרת מינויו היא בכדי להתפטר מ״הילד הבעייתי״. קראו לזה פוליטיקה קטנה, התחשבנות.

אך האנשים המגנים הללו הבליגו על רובד פנימי חשוב יותר, אם יורשה לי – הרובד הפסיכולוגי.

הסיבות אותן הזכירו כראייה לכך שהמינוי הוא טעות, הן הן הסיבות בגללן טוב שנבחר דנון לשגריר. סיבת פיטוריו מצביעה על יכולתו של דנון לבקר בלא פחד, ולומר את הדברים כמות שהם כשנדרש, ולפי צו מצפונו היהודי המוסרי. (ולהזכירכם, דברי דובר חמאס בימי צוק איתן: ״פיטורי דני דנון -ניצחון שלנו״)

יותר מזה; כמי שחווה זאת על בשרו, בנימין נתניהו מודע לחשיבות הקריטית של התפקיד. בעידן הזה במיוחד, כשהמחרימים עומדים מנגד, כשארה״ב ניצבת מאחור, וכשבציבור הישראלי נלחמים הימין והשמאל משני צידי המתרס – נדרשת עמדה שאינה משתמעת לשתי פנים. נדרש שיח אחר – כזה שישמור על זכויותיה של ישראל ויחתור קדימה, מבלי להדחף ל״שוליים הבינלאומיים״.

ברובד הפנימי יותר – בנימין נתניהו חש את תחושותיו של דני דנון, הוא מצדד בגישתו. רק שמשום מעמדו ותדמיתו הוא איננו מסוגל להשמיע את אותו הקול. אגב, הוא איננו הדוגמה היחידה לכך. כשראשי ממשלות בעולם בכלל ובישראל בפרט מגיעים לעמדות כח, הם מתרככים לפתע, מתקפלים ומפחדים מעוצמת דבריהם שאך נאמרו לפני בחירתם.

נתניהו יודע מה נדרש לשיפור תדמיתה של ישראל בעולם, ולשמירה על עקרונותיה ועל האינטרסים החיוניים שלה. למעשה, דנון הוא שליחו האישי של נתניהו. זוהי שליחות בלתי כתובה. המינוי הזה הוא הדבר הטוב ביותר שנעשה מאז השבעת הממשלה. הבחירה בדני דנון תוביל למהפך, והפעם; בקהילייה הבינלאומית.