״לחם שחור״ – דעה אחת בשבוע על: ״בני האור״ ו״בני החושך״

imageמי אתם, לוחמי החירות והשוויון, אוהבי האדם ומקבלי האחר, מניפי דגלי הקשת? מי אתם ״בני האור״ הנלחמים ב״בני החושך״?

כאשר רב מהציונות הדתית התבטא בבוטות כלפי הקהילה הלהט״בית, טענתם שבגלל סגנון דיבורו אתם תוקפים אותו, אך ימים ספורים לאחר מכן כשראש עיריית ירושלים ניר ברקת הודיע באופן מכבד והגון שלא ישתתף ב״מצעד הגאווה״, תקפתם. תקפתם אדם בשל דעותיו ורגשותיו, והתחשבותו ברגשות חלק בלתי נפרד מתושביו. זלזלתם באדם באשר הוא אדם. האשמתם אותו שהוא בחר בצד של ״בני החושך״, כשבכך בעצם הכפשתם מאות אלפי בני אדם שבסך הכל ביקשו לדבוק בערכיהם. במה הם חטאו שהם נקראים ״בני החושך״, ומה פעלתם שזכיתם להיקרא ״בני האור״? ובכלל, גרמתם לזילות זכרה של שירה בנקי, בשימוש שעשיתם בה כדי להוכיח את צדקת בקרתכם על התנהלותו של ראש העיר. ״כך מצטרפים לבני האור״, הסברתם; ״זוכרים את שירה בנקי בהנחת פרח והשתתפות ב״מצעד הגאווה״. במידה וחרגתם מכללי התקנון הנכם מצטרפים לבני החושך באופן אוטומטי״.

בשם ״הליברליזם״ ובמסגרת ״חופש הביטוי והמחאה״ רמסתם את חירויותיהם של כל מי שרק נקרה בדרככם. לא הסגנון הוא שמפריע לכם אלא הבעת הדעה היא שאינכם סובלים. אתם שתמיד מגנים זגזגנות ומברכים על דבקות בעקרונות, מלגלגים עכשיו לערכי התורה ומכנים אותם ״פוליטיקה״. אתם מתעסקים בלהטיף לאחרים על ״חביב אדם שנברא בצלם״ ושוכחים שזה תקף לשני הצדדים. אתם זועקים על שנאת חינם, אך בפועל, שונאים בליבכם את אחיכם הזועק על חילול דבר ה׳. (ולא, לא בדוקרים וביורקים עסקינן). אתם למעשה מהווים חלק אינטגרלי מתופעת סתימת הפיות כאן. אם אדם לא יכול להביע את דעתו מבלי שתתקפו אותו, אינכם חלק מחברה סובלנית ומכילה.

ונקודה למחשבה; לו רק ניצבתם איתנים כמו שניצבתם היום, כשדובר על זכותנו ההיסטורית על הארץ הזו. לו רק הייתם לוחמניים כמו שהייתם היום, כשהטרור הפלסטיני מכה והעולם דורש שנמסור את שטחינו לידיים עוינות. הלוואי והייתם מוקיעים מתוככם את השנאה כמו שהוקעתם אותה היום, כאשר היא מופנית כלפי מתנחלים ודתיים ויראי ה׳. אם רק הייתם דוחים את הטענה שערבים דוקרים ״בגלל הכיבוש״ כמו שדחינו כולנו כל טענה שבאה להצדיק את דקירתה של שירה בנקי. או אז היינו חברה ערכית יותר, ועם אוהב הרבה יותר.

״חביב אדם שנברא בצלם״, אך חשוב לא פחות — ״חביבין ישראל שנקראו בנים למקום״.

שתיקה כהודאה: על מחאת האמנים ותקות ״העמים״ / נ. הכט 

המילים נעתקו. (צילום: עידו ארז)

המילים נעתקו. (צילום: עידו ארז)

ביום שישי האחרון בכניסה לטקס פרסי התיאטרון בתל אביב עמדו שורה של אמנים כשסרטי הדבקה על פיהם ובידיהם שלטים ריקים, כאשר כוונתם היא למחות על מדיניות סתימת הפיות שלכאורה מתנהלת כלפיהם.

שרת התרבות מירי רגב נלחמה מתמיד למען שוויון הזדמנויות וחופש פעולה, אך כשאלו באים על חשבון עקרונות המדינה אין מנוס מלהשמיע קול. בעידן החרמות בו ישראל נמצאת נדרשת ומתבקשת מעורבותה של הממשלה, בהחלט אם מדובר בדברים שהם ההפך ממדיניותה.

קריאות האמנים נגד שרת התרבות – הנם עוד סוג של חרם הבא כתוצאה מהתלהטות היצרים. מן הראוי שאנשי תרבות ישמשו דוגמא לתרבותיות וינהלו שיח הולם ומתון, במקום ליפול לגל הדה-לגיטימציה המתנהל נגדנו.

רגב אמרה; ״לא יכנו את עמי, עם של בהמות ומלכחי עשב״. רגב הדגישה את שני העמים התיאורטיים שבעמנו – במדינתנו. מבלי משים היא אישרה את טענותיהם הכוזבות של האמנים. אל אף כוונותיה הטובות, נתנה במה לקיטוב והפרדה בחברה הישראלית. ולכן מוטב היה להדגיש שעמה הוא בעצם עמם. כשהם מכנים את ציבור בוחריה ״בהמות״ הם מכנים את עצמם ״שפלים, נבזים״. כשהם קוראים בלעג ״מנשקי מזוזות״ הם קוראים לעצמם ״רומסי היהדות״.

אז לאחר קריאות הבוז הגסות, החליטו האמנים לשתוק כמחאה – אך למעשה – מוטב שישתקו. השתיקה שלאחרי הסערה יכולה להיות רועמת, אך במהותם של דברים היא שקטה. למעשה השתיקה היא כהודאה.

הודאה על כך שאין מקום למסע הסתה כנגד מי שהוא חלק מהם. כנגד מי שמגן על ערכיהם היהודייים ואורח חייהם הישראלי. כנגד מי שבאמת רואה אותם כחלק אינטגרלי מהעם התרבותי היהודי או הישראלי – ואיננו מוכן לתת לו לאבד את מקומו זה.

זוהי הודאה שמשמעותה – אתה עמי ואני עמך, כי כולנו בני עם אחד – החיים בארץ אחת שהיא שלנו. ציבור האמנים חייב לשתף פעולה ולהבין שאין כאן התערבות גרידא, אלא מעורבות בריאה שתביא לתיקון עוולות ושחיתויות בעולם התרבותי. מעורבות שתשנה את התפיסה של ״הקרדום התרבותי״.

אולי זו אשליה, ואולי זו תקווה למציאות שבה אי אחדות הדעים לא תפריע לאחדות הרעים.