״לחם שחור״ – דעה אחת בשבוע על: דואליות 

imageביום שישי שעבר אבו מאזן הפך לגיבור בעיני השמאל הישראלי. אמיץ, אנושי, שוחר שלום – מה לא אמרו עליו. שיבחו אותו על ׳אמיצות׳ מול הביקורת ״האדירה״ של בני עמו על השתתפותו בהלווית פרס. בוז׳י הרצוג הגדיר את בקשתו לחלוק כבוד אחרון כ״מחווה אנושית״ שאסור לסרב לה. אם רק היה אפשר, הם היו מעניקים לו פרס מפעל חיים וגם נובל לשלום. שמעון פרס לא היה מגיע לקרסולי רגליו.

מנגד, השמאל העביר ביקורת לא מועטה על חברי הכנסת הערבים שהחרימו את הלווית פרס, אך עשה הפרדה מוחלטת בין היעדרותם – להשתתפותו של אבו מאזן. הם דיברו עליהם כעל ישויות נפרדות ובלתי תלויות, למרות שבפועל הרשימה המשותפת ואבו מאזן קשורים בעבותות של אהבה. כמו תמיד, בסרט שרק חוזר על עצמו שוב ושוב, השמאל נפל למשחקו הדואלי של אבו מאזן. אבו מאזן שמוסר תנחומים באנגלית, אך בערבית מהלל את השהידים. שמכחיש כל מציאות של הסתה ׳ומצטער׳ על פיגועי טרור בראיון ישראלי, אך מברך על כל טיפת דם בירושלים כשהוא יושב ברמאללה. והשמאל ממשיך לבלוע את השקרים כאילו זו הזנה בכפייה, במקום לעשות שיעורי בית.

השתתפותו בהלווית פרס והיעדרותם של חברי הכנסת הערבים הן עוד פרק בסדרה הדואלית של אבו מאזן. מחד הוא חולק כבוד, ומאידך אנשיו מכריזים חרם. מטרתו היא להצטייר כהומני ושוחר שלום בפני מנהיגי העולם, כשבפועל הוא ממנה את חברי הרשימה המשותפת לבייביסיטר עבור הילדים הזועמים בראמללה. אבו מאזן לא היה מרשה לעצמו להשתתף בהלווית יהודי ישראלי, לולא הרווח הבינלאומי שבכך. רק לאחר תיאום מוחלט עם הרשימה המשותפת יכל היה להתפנות לעיסוקי התדמית שלו. והוא הצליח. אובמה נרתם בנאום פוליטי משופשף על ״הכיבוש הישראלי״ ועל נוכחותו המכבדת של אבו מאזן – המבשרת לדבריו, את תחילתו של תהליך השלום. בינתיים אובמה כבר הספיק למחוק את ירושלים ממפת ישראל, ולגנות בחריפות של גינוי פיגוע את בתיהם של מפוני עמונה. (שמעתם נכון, הוא גינה בתים).

בין צביעותו של אבו מאזן לצביעותו של אובמה, השמאל לא השכיל להבין את מה שהימין כבר הבין מזמן. ואולי זה בגלל שהוא פשוט מכור. מכור לויתורים שמוותרים על יהודים תמורת שלום מדומה. כי בורות היא אושר, אך התמכרות לבורות היא אושר עילאי.

בין דומא לתל אביב, המודים והמכחישים / נ. הכט 

מכחיש. חה״כ אוסאמה סעדי (צילום: יונתן זינדל/פלאש 90)

מכחיש. חה״כ אוסאמה סעדי (צילום: יונתן זינדל/פלאש 90)

התקשורת מילאה את רחובות ישראל בבאז אינסופי בשבועות האחרונים. מגינויים ועד עינויים, מדומא ועד תל אביב, היה אפשר לשמוע את רחשי ליבם של האנשים המתהלכים. גם בדרגים הגבוהים יותר, שמענו דיבורים וציטוטים ואמירות. הלה מתחלקים לשני סוגים; המודים והמכחישים.

בראיון עם העיתונאית דנה וייס אמר חה״כ בצלאל סמוטריץ כי הוא אינו מכנה את הפיגוע בדומא בשם ״טרור״, אך הוא מגנה פעילות אלימה זו בכל לשון.

חה״כ אוסאמה סעדי מהרשימה המשותפת אמר בערוץ הכנסת כי ׳הוא מגנה את הפיגוע בתל אביב אך לא את רצח בני הזוג הנקין׳, כיון שלדעתו הטרור ביו״ש הוא התנגדות ליגיטימית ל״כיבוש״.

יומיים לאחר הירי בפאב בתל אביב, אמר חה״כ יעקב פרי כי הפיגוע היה ״מסע קטל שנובע ממצב נפשי מסוים״. פרי, בניסיונו ״להבין״ את הטרוריסט, נתן יד למכחישי הטרור באופן חסר תקדים.

ישנם כאלה שיהנו לקפוץ על ההזדמנות לעשות השוואה בין דברי סעדי לדברי סמוטריץ, במטרה לחדד את ההקבלה בין עמנו לעמם. הם אינם מבינים כי כאן בדיוק טמון ההבדל הגדול בין המודים למכחישים. סמוטריץ׳ גינה את הפיגוע בדומא באופן נחרץ, סעדי לעומתו עשה הבחנה בין פיגוע בתל אביב לפיגוע ביהודה ושומרון. הבחנה שנועדה להצדיק את אי הגינוי. הבחנה שהיא עוד אמצעי הכחשה.

האבסורד הגדול כאן הוא שיש מי שעוזר למכחישי הטרור. חה״כ יעקב פרי אינו הראשון, וגם לא האחרון שינסה למצוא עילה אנושית לטבח נטול אנושיות. בניגוד מוחלט לאירוע בתל אביב, הפיגוע בדומא קיבל סקירה נרחבת בכל הקשור לאופן וצורת הגינוי שהושמע כנגדו. בניגוד לפיגוע בתל אביב, לאחר הפיגוע בדומא לא שמענו דברי חנינה, ולא ראינו את המצח הקמוט שמנסה ״להבין״ את ההגיון של המפגעים. כף הזכות והפריבילגיה לא ניתן לרוצחים מדומא, ״כי זו לא דרכנו״. אך רגע, שמא ״זו דרכנו״ במקרים מסוימים? זו שאלה שמוכרח כל איש ציבור לשאול את עצמו. האם זה מתפקידנו לפענח רצון חייתי ובלתי אנושי, כשהטרור מכה מחוץ וגם מבית?

והתשובה היא כמובן שלא. לא, איננו צריכים לנסות למצוא את הלוגיקה. כי פשוט אין לוגיקה.
ההסברה הישראלית נמצאת בשפל. איננו מבודדים, אך אנו בודדים מדי. בזמן שהעיתונאים צועקים גוואלד על החרמת ספר הנוגד את ערכי מדינת ישראל, ומאשימים כל החלטה שמתקבלת בבידודנו בעולם, יש מי שעדיין מדבר על רציונאל טרוריסטי. המכחישים הם אלו שהורסים את ההסברה שלנו, וגורמים לנו נזק תדמיתי.

איננו צריכים להשוות, ואיננו צריכים למצוא דמיון. וגם בתקופה שבה קומץ מבני עמנו מאבדים צלם אנוש, איננו מצווים להתאבד. כי אנו מן המודים ולא מן המכחישים.

״חברים – אויבים״ וזכויותיהם בבית שלנו / נ. הכט

לא בבית שלי! הנשיא אובאמה. (צילום: AP/Evan Vucci)

לא בבית שלי! הנשיא אובאמה. (צילום: AP/Evan Vucci)

בסרטון מאירוע שהתקיים בבית הלבן השבוע – נראה הנשיא אובאמה הודף פעילה שקוטעת את נאומו. ״את נמצאת בבית שלי!…תתביישי לך״ צעק הנשיא בתקיפות בשעה שהוציאו אותה מן האולם.

ייתכן שזה עשה כותרות רק משום שההתרחשות המקרית איננה ״דבר יום ביומו״ בסביבתו של נשיא ארה״ב.

בשבוע שחלף ראש ממשלתנו בנימין נתניהו נאלץ להדוף כמה אויבים מביתו שלו – לא הפרטי אלא הלאומי. האויב במקרה זה לא היה אורח אלא חבר כנסת. ״על הזכויות אנחנו מגנים, את הצביעות אנחנו תוקפים״ אמר רה״מ לחברי הכנסת הערבים – ״חברים״ בבית שלו, בקונגרס שלו, הפועלים בניגוד למדיניותו. ״חברים״ הרואים את מוסריות צבאנו כרצח, ואת רציחתנו כמוסריות. ״חברים״ שהם בעצם ״מרגלים״ מבית.

הדוגמה הזו אולי משליכה על האירוניה בדברי הביקורת התמידיים של נשיא ארה״ב על ישראל. את האבסורד בניתוחו את הרטוריקה הפנים מדינית של ממשלתנו. זה לגיטימי כשלא נח לו שמטרידים אותו בביתו, אך הרבה פחות לגיטימי לדעתו כשזה קורה בבית של בעלת בריתו.

***

עיתונאים ישראליים מרבים לראיין את הנשיא האמריקני בכדי לשמוע את חוות דעתו על מדיניותו של נתניהו – הם שואלים אותו שאלות נוקבות ומרבים גם להביע הסכמה לדבריו הבעייתיים. הם כביכול מבקשים ממנו אישור לפעילות הישראלית.

ובכן, זוהי השעה להפנות שאלות נוקבות לממשל בארה״ב על הרטוריקה שלהם כלפינו – בעלת ברית נאמנה ומוסרית מאין כמותה. האם גם אובאמה נאלץ להתמודד עם אויבים מתחת לכיסאו? האם גם נדרש ממנו ללבוש ״שכפ״ץ״ בקונגרס שלו – בביתו? האם גם הוא חייב להביט ימינה ושמאלה (תרתי משמע) לפני שהוא פוצה את פיו, שמא יחרימו אותו ואת עמו מבית ומחוץ?

על משט טרור. חה״כ באסל גטאס (צילום: ארכיון וואלה)

על משט טרור. חה״כ באסל גטאס (צילום: ארכיון וואלה)

בעידן שבו השיח המתנהל הוא סביב נושא זכויות האדם וחירויות המיעוט, יש צורך להשמיע קול שפוי ומוסרי. הקול הזה בוקע מתוכנו. קול ללא מתק שפתיים – שמגנה את המושג הפרדוקסלי ״טרור הומינטרי״. שמשמיע את מה שאחרים מפחדים להשמיע – שמועצה המדברת על צבא מוסרי וארגון טרור בנשימה אחת איננה ראויה להיקרא ״מועצה לזכויות האדם״. קול שאיננו מתחסד אלא מגנה כל ניסיון פגיעה בזכות שלנו על הארץ הזאת, ששואל כעניין ואינו נבהל להשיב לאי אילו גורמים שלכאורה פועלים ״לטובתנו״.

טוב עשו חברי הכנסת השונים – שלא חזרו בם מדבריהם השבוע נגד הטרור ההולך ומתפתח בקונגרס שלנו. זהו הזמן להוצאת כל ״חבר״ אנטי ישראלי מן החברה הממשלתית בישראל. להוקעתו של כל אדם המשתמש בתעודת הזהות שלו כקרדום לחפור בו, ככלי משחית. להדחת כל מי שרואה באזרחות שלו מתן לגיטימציה לפעילות חופשית נגד מדינת ישראל וחוקיה. זה מה שמרגלים עושים בארץ עוינת, לא בארץ מגוריהם. בוודאי ובוודאי אם הם היושבים בבית המחוקקים.

הבה נרגיע את הרוחות הסובבות אותנו, לא בקבלתן אלא בהדפתן. הבה נלמד לתקוף את האויב שבביתנו ולהוציאו בכוח – אובאמה ידע לעשות זאת בביתו שלו. בעקירת גורמי השנאה נעקור את השלכותיו הרעות הצפות ועולות במדינות העולם החופשי. בכך נצהיר שאין מקום לכל טרור בבית שלנו.