״לחם שחור״ – דעה אחת בשבוע על: סלאם פיאד

imageרבים גינו מרה את החלטתה של ארה״ב לסכל את מינויו של ראש ממשלת הרשות הפלסטינית לשעבר, סלאם פיאד, לשליח האו״ם בלוב. מה שהיה שונה הפעם הוא שהגינויים באו גם מימין. העורך הראשי של הוול סטריט ג׳ורנל, ברט סטיבנס, צייץ בטוויטר שגם הוא ״מחבב את סלאם פיאד״, ועיתון הג׳רוזלם פוסט פירסם מאמר מערכת בו הוא מביע תמיכה בפיאד ומשבח אותו כיחידי השפוי בסביבה בה מהללים מחבלים ופעולות טרור.

החגיגה סביב המנהיג הפלסטיני לשעבר לא יכלה להיות אבסורדית יותר. הציון לשבח שנתנו לו רבים כל כך בשבוע האחרון מעורר חלחלה, והטענה כי מינויו סוכל ׳רק מפני שהוא פלסטיני׳ מגוחכת להפליא לאור העובדה שסלאם פיאד הוא ממש לא פלסטיני תמים.

לפי הדיווח במכון המחקר ״מבט לתקשורת פלסטינית״, ב-2009 כשכיהן כראש ממשלת הרשות, פיאד ערך ביקור תנחומים בבתי משפחות המחבלים שרצחו את הרב מאיר אבשלום חי בפיגוע ירי והילל אותם על פעולתם. ב-2010 ערך ביקור תנחומים בבית משפחת מחבל שניסה לדקור חייל. ביום רביעי, ה-23 במרץ, 2011, גינה את הפיגוע בתחנה המרכזית בירושלים. בבוקר אותו יום כשנשא נאום ברדיו הפלסטיני, הילל מחבלות פלסטיניות שביצעו פיגועים דומים כנגד יהודים ושיבח אותן בהערצה על ״עמידתן האיתנה״. וכך בדואליות פלסטינית אופיינית הוא הצליח להצטייר כנאור שבחבורה, כמנהיג שמבכה על כך שבני עמו בחרו בטרור.

השפה הערבית, או שמא נקרא לה ׳הפלסטינית׳ לא תמיד עושה את דרכה לערוצי החדשות בישראל ובטח שלא לאלה בארה״ב ובעולם. כך נוצר מצב אידיאלי עבור ההנהגה הפלסטינית, בו מוענקת לה האפשרות ליישר קו עם הציבור שלה ובמקביל עם הקהילה הבינלאומית. זו אחת הסיבות שנוח לאו״ם ללחוץ על ישראל, ולאישים כמו ברק אובמה והילרי קלינטון לדחוף את ישראל למו״מ ע״י עידוד הפגנות פלסטינים. תיאורתית, ההנהגה הפלסטינית מבקשת את עזרת המעצמות, והן בתמורה מבקשות את עזרת הפלסטינים כדי ליישם את האג'נדה בדרך חוקית. זו אחת הסיבות שמנהיגים שפויים כביכול בארה״ב ובעולם עדיין מוכרים את פתרון שתי המדינות אך מתעלמים מן העובדה שהוא פשוט בלתי ישים כשצד אחד מסרב להכיר בישראל כמדינה יהודית בגבולות כלשהן. הם מבינים שזהו קריטריון בסיסי אך ממשיכים לדחוף את התוכנית ״האידיאלית״ לדבריהם, גם בהיעדר התנאי היסודי. הדואליות של הפלסטינים מאפשרת לארגונים יהודיים ליברלים כמו ג׳יי סטריט לארח את תומך הטרור סאיב עריקאת, ואז להזדעק על הביקורת של השגריר המיועד דיוויד פרידמן, לצאת בקמפיין אגרסיבי נגדו, ולהטיל את האשמה עליו. בפועל לא מדובר פה על הבדלי דעות אלא על ארגון שתומך באנטישמים מהרשות הפלסטינית ובפרידמן אחד שחושף את השחיתות.

סלאם פיאד הוא שכפול של אבו מאזן, מן השפה אל החוץ. מגנה פיגועים באנגלית ומשבח מחבלים בפלסטינית. העולם מתעקש שהוא מתון ומלומד אולי משום שיש לו דוקטורט מאוניברסיטת טקסס והוא התבולל במערב, אך בפועל זהו ניסיון לזכות בהכרה והכשר בלתי לגיטימיים.

אכן, הקהל ששיבח אותו השבוע באבסורדיות מנסה להגן עליו 'רק מפני שהוא פלסטיני'.

המוסר הכפול של הסנאטור האמריקני / נ. הכט

<> on March 13, 2014 in Washington, DC.

הסנאטור ליהי פטריק מימין עם מזכיר המדינה ג׳ון קרי.

הסנאטור הדמוקרטי פטריק ליהי שלח מכתב למזכיר המדינה ג׳ון קרי בו הוא מבקש לחקור הרג בלתי חוקי של פלסטינים בידי הצבא הישראלי. קריאתו בעיתוי זה מעוררת תהיות לגבי צורת הטיפול בעניין החייל מחברון, והדרך בה בחרו פוליטיקאים ואנשי תקשורת לערוך משפט שדה לחייל עוד לפני שנעשתה כל חקירה עמוקה. המוסריות המדומה הזו משפיעה, אם כי לא בדרך ישירה, על יחסם של פוליטיקאים ומדינאים זרים, ונותנת להם תחושת ליגיטימציה בבביקורתם את ישראל – כדוגמת הסנאטור ליהי. אם לא די בקריאתו המקוממת והבלתי מוצדקת, דבריו מוטים וטענותיו מסתמנים כהתחמקות גלויה מהפרות זכויות האדם של הרשות הפלסטינית, ואת זאת ניתן לראות מתוך ניתוח מכתבו.

במכתב התגובה הקצר לליהי כותב נתניהו על מוסריות צה״ל ורשויות החוק ומפריך מכל וכל את הטענה על הרג בלתי חוקי, ומוסיף: ״היכן הדאגה לזכויות האדם של רבבות ישראלים שנרצחו בידי טרוריסטים אכזריים? המכתב הזה היה צריך להישלח לאלו אשר מסיתים צעירים לבצע מעשי טרור אכזריים.״

ליהי בתגובה מסר: ״ראש ממשלת ישראל יודע שארה״ב אינה מספקת כלי נשק או סיוע אחר לחמאס או כל ארגון טרור אחר, ואין עם שמגנה טרור בצורה חזקה יותר ופועל למגרו בעולם יותר מארה״ב.״

התשובה הזו נועדה כביכול לענות על דברי נתניהו באשר לאנשים המסיתים לרצח ישראלים. זה די ברור שנתניהו מתייחס בתגובתו להסתה מבית הרשות הפלסטינית, מפלגת פת״ח והעומד בראשה אבו מאזן. אך סנאטור ליהי העדיף להתייחס לחמאס – ארגון טרור מובהק אשר שולח את אנשיו לרצוח בערי ישראל, שאותו ארה״ב כבר גינתה בעבר וחוקקה חוקים המכירים בה כארגון טרור. ליהי בחר להתחמק מן הבעיה שהעלה נתניהו בנוגע לפת״ח אשר משתפת פעולה עם החמאס, אשר סמלו ותמונתו של העומד בראשה מופיעים על כרזות המהללות את המחבלים הפלסטינים. אז כן, גם אם ארה״ב אינה מספקת סיוע לחמאס באופן רשמי, היא מספקת לה אותו בעקיפין דרך הסיוע שלה לאבו מאזן. אך ארה״ב גם מעבירה כספים ומספקת סיוע באופן ישיר לארגונים המסיתים לטרור – לרשות הפלסטינית. מה גם שאף אחד באמת אינו יודע לאן הסיוע הזה הולך וכיצד ישתמשו בו, כך שאבו מאזן יכול לעשות בו ככל העולה על רוחו. וכפי שפורסם באתר הניו יורק טיימס ב-2010 (כשאובאמה חתם על הסכם סיוע של 400 מיליון דולר לאבו מאזן עבור שיקום עזה): ״הפרטים בנוגע לדרכי ואופני השימוש בסיוע אינם ברורים, כמו כן לא היה ברור כיצד יוכל אבו מאזן – שיש לו סמכות בגדה המערבית אך לא בעזה, לחלק את הסיוע.״

בהמשך דבריו מוסיף ליהי: ״חוק ליהי, הקיים כמעט 20 שנה, חל בצורה אחידה בעולם – אין מדינה אשר פטורה ממנו – כשמדובר ביחידות צבאיות מסויימות הנהנות מסיוע אמריקני. החוק איפשר את עצירת הסיוע האמריקני לאלו אשר השתמשו בו לרעה וניצלו אותו, במדינות רבות בהן הממשלות נכשלו בהענשת האחראיים לכך, ורק כשהממשלות בעצמן לא פעלו.״

כבר שבוע שלם שהמדינה סוערת בעקבות מקרה החייל מחברון. החייל נלקח באזיקים לאחר שירה במחבל כשהוא כבר שכב על הקרקע. החייל עדיין במעצר, הוא נחקר לעומק, ושר הביטחון ובכירים נוספים הוקיעו את מעשיו, לפני שנעשתה כל חקירה. המוסריות הצבאית היא כה גבוהה עד כי היא כבר איננה מוסרית. אך פטריק ליהי עדיין חושב שממשלת ישראל לא פועלת, לא מענישה, ומטאטאת את המקרים הללו מתחת לשטיח. אתם יודעים במה הממשלה נכשלה ונכשלת? באי הענשת המחבלים, באי החזקתם במאסר עולם. במקום זאת היא משחררת אותם בעסקאות מעסקאות שונות. אולי על זה ישראל צריכה להיחקר. דווקא עם זה לליהי אין בעיה. ליהי מתפאר בכך שהחוק שלו מגן על זכויות האדם ומונע סיוע מגורמים אשר מנצלים אותו, אך מה עם ההסתה הנמשכת של הרשות הפלסטינית, של אבו מאזן, הקוראת לנוער הפלסטיני להרוג ביהודים? ההסתה הזו ממומנת בכספים אמריקאיים. כספים שנועדו לדברים אחרים כמו שיקום כלכלי עכשיו מנוצלים לתעמולה אנטי ישראלית, לעוד כרזה שמהללת מחבל, לחגיגת הסוכריות ברחובותיה של עזה. אבו מאזן לא התבקש ולו פעם אחת לקחת אחריות על ההסתה שלו ותמיכתו בטרור הפלסטיני, וארה״ב לא דרשה ממנו לתת דין וחשבון על השימוש שנעשה בכספי הסיוע שלה. אכן פטריק ליהי, למשלמי המיסים בארה״ב מגיע לדעת מה נעשה בכספם.

דבריו של הסנאטור פטריק ליהי אבסורדיים ומגוכחים, ומעניקים ליגיטימציה נוספת להסתה הפלסטינית על כל טענותיה הכוזבות. בדבריו מסתמנת התגוננות מפתיעה, המצביעה, יותר מכל על הכישלון האמריקני בהכרה בטרור ובהסתה מכל סוג שהיא וכן על אי נכונותה לפעול ולבקר את הגורמים התוקפניים והבלתי חוקיים באמת.

״הלחם היומי״ (פוליטיקה לנבוכים) – השבוע השלישי במרץ

בארץ: ראש המוסד לשעבר מאיר דגן הלך לעולמו.

נכנעים לאיומים – עיתון הארץ גילה שישראל מנהלת מו״מ חשאי להחזרת ערים בגדה לשליטה פלסטינית – רמאללה ויריחו. לא, זה לא הסדר מדיני, אלא הסכם ביטחוני אפשרי שהגיע למבוי סתום, לאחר שהצדדים נתקלו בקשיים. היוזמה הוצעה ע״י אלוף פיקוד מרכז יואב מרדכי ומתאם הפעולות בשטחים רוני נומה, לאחר שגורמים ברשות הפלסטינית איימו להפסיק את התיאום הביטחוני אם פעולות ישראל בשטחים לא תיפסקנה.

בעולם: טרור – *מכונית תופת התפוצצה באנקרה, טורקיה וגרמה להרוגים ופצועים רבים. ארגון ה-PKK הכורדי לקח אחריות. *מחבלים פתחו באש בחוף ים תיירותי – בחוף השנהב, אל קאידה לקח אחריות.

השיגה תוצאות? – רוסיה הוציאה את כוחותיה מסוריה השבוע לאחר שהחליטה כי מטרותיה הושגו. אך את דעא״ש היא לא חיסלה.

בכנסת: החוק להגבלת שכר הבכירים (מנהלים בבנקים) אושר בועדת הכספים. החוק יגביל את שכרם של המנהלים בתאגידים פיננסיים עד תקרה של 2.5 מיליון שקלים.

בפרלמנט זר: נשיא המדינה רובי ריבלין ביקר במוסקבה ונפגש עם הנשיא פוטין. ריבלין הבהיר לפוטין שאסור שהסכם עתידי עם סוריה יחזק את איראן וחיזבאללה.

נשיאת ברזיל מינתה לשר בממשלתה את נשיא ברזיל לשעבר לולה – שהיה מעורב בפרשת שחיתות. המינוי נועד להעניק לו חסינות מפני חקירה, ולכן בית המשפט בברזיל הוציא צו מניעה למינוי כ-40 דק׳ לאחר מכן.

בארה״ב: הנשיא אובאמה בחר בשופט היהודי מריק גרלנד כמועמד להיות שופט בבית המשפט העליון – (למלא את מקומו של השופט אנטונין סקאלייה שהלך לעולמו). רוב הרפובליקנים בקונגרס מתנגדים למינוי ולא יאפשרו מינוי של שופט בקדנציה האחרונה של אובאמה – בגלל עמדותיו הליברליות, ורוצים לחכות לנשיא הבא – שהם מקווים שיהיה קונסרבטיבי. כמה מהם אמרו השבוע שהם מוכנים לבחון את מועמדותו של גרלנד.

המירוץ לנשיאות – ביום שלישי התקיימו בחירות ב-5 מדינות; פלורידה, אוהיו, מיזורי, אילינוי, וצפון קרוליינה. אצל הרפובליקנים: טראמפ ניצח בפלורידה, מיזורי, אילינוי, וצפון קרוליינה. קייסיק ניצח במדינת הבית שלו – אוהיו. קרוז לא ניצח באף מדינה, ורוביו הודיע על פרישה מן המירוץ לאחר שהפסיד במדינת הבית שלו – פלורידה. בנאומו הוא אמר: ״אנחנו אמנם בצד הנכון, אך לא בצד המנצח״ והפציר בתומכיו ובאזרחי ארה״ב שלא להכנע לכעס ולחרדה, (כפי שטראמפ עושה) והזכיר גם מגדולת הבורא בציטוט מדברי דוד המלך. (ארה״ב הפסידה מנהיג אמיתי) לנאום המלא לחצו כאן. אצל הדמוקרטים: קלינטון ניצחה בכל 5 המדינות, סנדרס באף מדינה.

״הלחם היומי״ (פוליטיקה לנבוכים) – השבוע הראשון במרץ

בארץ: קריסת הרשות – בנאומו באוניברסיטת בר אילן השבוע אמר שר הקליטה זאב אלקין כי ״הרשות הפלסטינית תקרוס, השאלה היא רק מתי״ אלקין התיחס לכך שישראל תצטרך להתמודד עם ההשלכות בקריסת הרשות, ולכן עליה להיערך בהתאם עם הקהילה הבינלאומית להיתכנות כזו.

בידוד מדיני? – *רה״מ נתניהו נפגש השבוע עם השגריר החדש של מצרים בישראל חזאם ח׳ירת. השגריר נפגש גם עם מנכ״ל משרד החוץ דורי גולד. מצרים הוציאה את שגרירה האחרון מישראל לפני 3 שנים בעקבות מבצע עמוד ענן. *רה״מ נפגש עם שגרירי מדינות אפריקה בישראל בשדולת אפריקה-ישראל בכנסת. ״אפריקה חוזרת לישראל, וישראל חוזרת לאפריקה״ אמר. הקמת השדולה באה לאחר ביקורו של נשיא קניה, קנייטה בישראל בשבוע שעבר.

בעולם: ״המתונים״ ניצחו – בבחירות שהתקיימו באיראן ניצחה המפלגה המתונה בפרלמנט ובמועצת המומחים. ״המתונים״ בניגוד לשמרנים באיראן רוצים ביחסים עם המערב וארה״ב. הסכם הגרעין של המעצמות עם איראן היא אחת ההתבטאויות לכך, והסיבה לתמיכה ברוחאני.

מועצת הביטחון של האו״ם אישר סנקציות קשות נוספות על צפון קוריאה, בעקבות ניסויים אחרונים שעשו בפצצה גרעינית ובטילים.

״הפסקת אש״ בסוריה – במאמצים של ארה״ב ורוסיה החלה הפסקת אש בסוריה, שהופרה מספר פעמים ע״י המורדים. נתניהו התייחס השבוע להפסקת האש ואמר כי ׳כל הסכם לרגיעה בסוריה חייבת לכלול את הפסקת התוקפנות האיראנית כלפי ישראל משטח סוריה׳.

בכנסת: חוק ההשעיה – החוק אושר בוועדת הכנסת והועבר להכנה לקריאה ראשונה. החוק זוכה להתנגדות מן האופוזיציה אך גם מן הקואליציה משום היותו חוק שמאפשר לחברי כנסת להדיח את חבריהם בכנסת החותרים תחת ישראל כיהודית ודמוקרטית, המסיתים לגזענות, ותומכים במאבק מזוין כנגד המדינה. הנוסח מפריע לח״כים מימין ומשמאל אשר חושבים כי החוק עלול לפגוע בם בעתיד. *הצעת החוק באה בעקבות פגישתם של חה״כ ממפלגת בל״ד עם משפחות המחבלים בחודש שעבר. *חוקים דומים קיימים בפרלמנטים אחרים בעולם. בין השאר-גם בקונגרס האמריקני קיים חוק המאשר הדחת חבר ע״י 2/3 מן הבית.

בפרלמנט זר: הדחה ״צפון קוריאנית״ במצרים – חבר הפרלמנט המצרי תאופיק עוכאשה הודח מן הפרלמנט לאחר שנודע כי נפגש עם שגריר ישראל במצרים.

בארה״ב: הרוחות מתלהטות במירוץ לנשיאות – השבוע התקיימו בחירות ה-Super Tuesday. ב-11 מדינות התקיימו בחירות למתמודדים הרפובליקנים: טראמפ זכה ב-7, קרוז ב-3, ורוביו ב-1. ולמתמודדים הדמוקרטים: קלינטון זכתה ב-7, וסנדרס ב-4. מכאן המתמודדים ממשיכים למדינות Winner Takes all, בהם המנצח לוקח את כל הצירים (delegates) באותה מדינה, ולא מתחלק איתם עם המתמודדים האחרים.

מיט רומני שהתמודד לנשיאות ב-2012 נשא נאום אנטי-טראמפ השבוע בו התייחס לסכנה האורבת לארה״ב אם טראמפ יהיה נשיא, וקרא לאזרחי ארה״ב הרפובליקנים לבחור במתמודדים האחרים – קרוז, רוביו, וקייסיק. דבריו באים בעקבות סירובו של טראמפ לגנות את הקו קלוקס קלן, וכן התבטאויותיו לכל אורך הקמפיין כלפי נשים, מוסלמים, ומקסיקנים, כמו גם חוסר המודעות והידע שלו בתחומי בטחון לאומי ומדיניות חוץ.

קמפיין סיום הקדנציה של ג׳ון קרי / נ.הכט

מבקר סדרתי. ג׳ון קרי (Reuters/Yuri Gripas)

מבקר סדרתי. ג׳ון קרי (Reuters/Yuri Gripas)

מזכיר המדינה ג׳ון קרי חזק רק בדיבורים, כך מסתבר. לאחר רקורד די בעייתי של אמירות ביקורתיות על ישראל, הוא החליט השבוע ש״ישראל אינה יודעת כיצד לפתור את הסכסוך״, וש״בנייה בהתנחלויות והריסת בתי מחבלים אינם פתרונות״.

מלבד האירוניה בביקורתו, האמירה שלו נובעת מאינטרסים פוליטיים אישיים, ומאג׳נדה ברורה. לג׳ון קרי אין מדיניות. לא מדיניות פנים ובטח ובטח שלא מדיניות חוץ. הטרור הדעא״שי בארה״ב רק גבר בשנות השלטון של האדמיניסטרציה בה הוא שותף. האיש בו הוא תומך לא מסוגל לומר ״אסלאם רדיקלי״, אפילו בשעה שבני עמו נטבחים. ממשיכת דרכו של אובאמה הילארי קלינטון צועדת בקמפיינים ומלגלגת שאין צורך לחזור שוב ושוב על שמו של האויב, יש צורך למגר אותו. אבל איך נלחמים באויב שאת שמו איננו יודעים? קרי למעשה אינו מסוגל להתייצב בכנות מול העם האמריקני ומול העולם בכלל, ולכן הוא מעדיף לדבר על ״סכסוכים״ אחרים. בחוצפתו הוא מבקר את ישראל פעם אחר פעם, והכל (לא תאמינו) כדי לחפות על חוסר המדיניות שלו בכל הנוגע לטרור האסלאמי הרדיקלי.

לפני כשבועיים כשקרי נאם בפורום סבן הוא ניבא; ״המצב הנוכחי מוביל למדינה דו לאומית…ישראל לא תוכל להיות יהודית ודמוקרטית״. שר הביטחון יעלון כינה אותו בעבר ״אובססיבי ומשיחי״ וספג על כך ביקורת. אך ללא ספק יש בהם בדבריו אובססיביות ומשיחיות שקרית, כאילו הוא מונה להיות המבקר והקטגור הבינלאומי.

וזה עוד לא הכל. נחזור חמישה חודשים אחורה כשקרי ניהל מגעים שהובילו להסכם הגרעין עם איראן. בשימוע בעניין שהתקיים בקונגרס האמריקני הוא נשאל שאלות נוקבות על ידי רפובליקנים ודמוקרטים כאחד. האיש נע על כסאו באי נוחות בכל זמן הדיון, כאשר תשובותיו אינן מספקות ומשכנעות אפילו את התומכים הכי נלהבים שלו. ישראל לא הייתה שותפה באותם מגעים שעמדו לחרוץ את גורלה. ההסכם שעתיד היה להשפיע על ישראל יותר מכל מדינה אחרת, התקבל בלעדיה וללא הסכמתה. אך קרי ׳הדמוקרט׳ בשלו, באותה טקטיקת הסוואה אמר אז: ״מי שמתנגד להסכם עם איראן לא מכיר את פרטיו״. הוא דיבר על פחדיה וחרדתה של ישראל, ועל כך שהוא איננו מאמין שאיראן רוצה בהשמדתנו. כך חשב לחפות על העוול וחוסר המקצועיות שניבטו מכל עבר.

נחזור יותר משנה אחורה לאפריל 2014 אז הכריז קרי בועידה סגורה ׳שישראל עלולה להיות מדינת אפרטהייד באם שיחות השלום ייכשלו׳. הצהרתו זו נאמרה ימים ספורים לאחר שדונלד סטרלינג מבעלי הלוס אנג׳לס קליפרס והחוואי האמריקני קליוון באנדי נשמעו אומרים הערות גזעניות כלפי ציבור השחורים בארה״ב. מסתבר שקרי לא היה מסוגל להתמודד עם הגזענות הגואה במדינתו, ומתוך רצון לכסות על היעדר הטיפול בנושא, בחר לדבר על ״גזענות״ בישראל.

ועכשיו הוא מדבר שוב. הוא מותח ביקורת על ישראל כדי לכסות את פניו. הוא משמיע טיעונים ומסתובב כאילו היה בקמפיין בחירות, רק שהוא לא רץ. זה לא במקרה שהוא מדבר בזמן האחרון בגלוי כל כך, ובעוצמה מוגברת. החיפזון לדחוף עוד הצהרה לפני שהוא יוצא מן המשרד, מניע אותו. המירוץ לנשיאות בעיצומו, וקרי כמו אובאמה כבר אחוז נוסטלגיה לימי השלטון. בינתיים, בזמן שהוא עסוק ״ביחסי חוץ וביטחון״, הטרור לא מרפה לדפוק על דלתו, שמא הפעם יפנים ויקשיב ללב הפועם של האסלאם הרדיקלי.

הקאמבק של עבאס; התגובה הישראלית והעוינות האמריקאית / נ.הכט

מגעים שלא מרגיעים. קרי ואבו מאזן. (צילום: AFP)

מגעים שלא מרגיעים. קרי ואבו מאזן. (צילום: AFP)

ישראל עדה בחודשים האחרונים למסע הסתה שקרי וחסר תקדים. בחודש האחרון ראינו את תוצאותיה של הסתה זו, והדם זועק מן האדמה. אם בעבר יו״ר הרשות הפלסטינית נזהר מבוטות אז שהפעם הוא מקפיד להצהיר בגלוי על תמיכתו באלימות ובטרור של בני עמו.

בחודש אוגוסט, אמר אבו מאזן ליו״ר המחנה הציוני שהוא מוטרד מאינתיפאדה שלישית, ומהצעירים שאין לו עליהם שליטה. היה מי שדאג לצטט אותו, כאילו הוא – המצית הראשי דואג לכבות את האש. אכן, עבאס דאג לומר שהוא דואג, ולו בכדי להתנער מנשיאת האחריות על כתפיו. הוא צבע את עצמו בורוד ואת המצב בשחור, וכך, חשב שהוא יתנקה מכל אשם.

עבאס מתנהג כעבריין ומתעקש שהוא הקורבן. המתווכים בינו לבין נתניהו הם כשוטרים המנסים לדבר עם פושע על דרכים למיגור הפשע. ובאשר לתגובה הישראלית – היא פוספסה.

לאחר נאום הסתה שקרי של אבו מאזן, נתניהו הדף את השקרים כמצופה, אך החטיא למטרה רגע לאחר מכן. ״אני מוכן להפגש עם אבו מאזן בכל עת כדי להביא להרגעת הרוחות״ אמר נתניהו במסיבת העיתונאים שאירח משרד החוץ. בתקשורת הישראלית היו מי ששיבחו את ההצהרה ועוד יותר את העיתוי. אך דווקא ההצהרה, ובמיוחד העיתוי, גרמו לאפקט הנגדי. ותגובת אבו מאזן החד צדדית בהצבת אולטימטום היא ההוכחה המוצקה לכך.

ישנן נקודות עיוורון בתגובה ובהסברה הישראלית; והעיתונות מפרשת את פרספקטיבת הממשלה בכותרות נלהבות, במקום לעשות את עבודתה הסקפטית. הממשלה מצידה ממשיכה באותו קו מאופק – מה שבעצם גורם לאפקט בומרנג פעם אחר פעם. גינוי צריך להיות גינוי מלא, והושטת יד משמשת לו כסתירה וכפרדוקס.

התגובה הישראלית המעורערת קמעה יוצרת משולש יחסים לא בריא בין הממשל בישראל, הממשל האמריקני, וההנהגה הפלסטינאית. כאשר האחרונה ניזונה מרפיסות וחולשה בצד הישראלי.

לעומת זאת, האדמיניסטרציה האמריקאית צריכה להיות גורם מרכזי ומכריע בכינון היחסים, וכשהלה מתיימרת לבקר את ישראל ולהטות עצמה לצד הפלסטיני באופן לא מאוזן ובלתי מוצדק, היא הופכת לגורם סובייקטיבי באזור, ונעשית חלק בלתי נפרד מן ההסתה. התגובה הישראלית היא מכרעת בימים הללו, ומוכרחה להיות נחרצת יותר. אך בד בבד נדרשת כנות ורוח גבית מן הממשל האמריקני. ביקורת על שימוש בכח מופרז היא היא שימוש בכח מופרז כנגד ציבור ישראלי הנלחם על קיומו וזכותו יום יום. זוהי התערבות חסרת תקדים בענייני בטחון הפנים הישראליים, באופן הפסול מיסודו.

כך או כך, בין הצהרה פוליטית לבין מציאות עכשווית יש דברים חשובים יותר מכותרות בעיתון, ומ״בלאק פרידיי״; ובזמן שבו עבאס שולף סכינים ומלבה את האזור לעוד יום שישי של זעם, מנהיגינו לא יכולים לאפקו במילים, אלא לצאת ברובים שלופים ובטקטיקה מחושבת.