״הלחם היומי״ (פוליטיקה לנבוכים) – השבוע השלישי במרץ

בארץ: ראש המוסד לשעבר מאיר דגן הלך לעולמו.

נכנעים לאיומים – עיתון הארץ גילה שישראל מנהלת מו״מ חשאי להחזרת ערים בגדה לשליטה פלסטינית – רמאללה ויריחו. לא, זה לא הסדר מדיני, אלא הסכם ביטחוני אפשרי שהגיע למבוי סתום, לאחר שהצדדים נתקלו בקשיים. היוזמה הוצעה ע״י אלוף פיקוד מרכז יואב מרדכי ומתאם הפעולות בשטחים רוני נומה, לאחר שגורמים ברשות הפלסטינית איימו להפסיק את התיאום הביטחוני אם פעולות ישראל בשטחים לא תיפסקנה.

בעולם: טרור – *מכונית תופת התפוצצה באנקרה, טורקיה וגרמה להרוגים ופצועים רבים. ארגון ה-PKK הכורדי לקח אחריות. *מחבלים פתחו באש בחוף ים תיירותי – בחוף השנהב, אל קאידה לקח אחריות.

השיגה תוצאות? – רוסיה הוציאה את כוחותיה מסוריה השבוע לאחר שהחליטה כי מטרותיה הושגו. אך את דעא״ש היא לא חיסלה.

בכנסת: החוק להגבלת שכר הבכירים (מנהלים בבנקים) אושר בועדת הכספים. החוק יגביל את שכרם של המנהלים בתאגידים פיננסיים עד תקרה של 2.5 מיליון שקלים.

בפרלמנט זר: נשיא המדינה רובי ריבלין ביקר במוסקבה ונפגש עם הנשיא פוטין. ריבלין הבהיר לפוטין שאסור שהסכם עתידי עם סוריה יחזק את איראן וחיזבאללה.

נשיאת ברזיל מינתה לשר בממשלתה את נשיא ברזיל לשעבר לולה – שהיה מעורב בפרשת שחיתות. המינוי נועד להעניק לו חסינות מפני חקירה, ולכן בית המשפט בברזיל הוציא צו מניעה למינוי כ-40 דק׳ לאחר מכן.

בארה״ב: הנשיא אובאמה בחר בשופט היהודי מריק גרלנד כמועמד להיות שופט בבית המשפט העליון – (למלא את מקומו של השופט אנטונין סקאלייה שהלך לעולמו). רוב הרפובליקנים בקונגרס מתנגדים למינוי ולא יאפשרו מינוי של שופט בקדנציה האחרונה של אובאמה – בגלל עמדותיו הליברליות, ורוצים לחכות לנשיא הבא – שהם מקווים שיהיה קונסרבטיבי. כמה מהם אמרו השבוע שהם מוכנים לבחון את מועמדותו של גרלנד.

המירוץ לנשיאות – ביום שלישי התקיימו בחירות ב-5 מדינות; פלורידה, אוהיו, מיזורי, אילינוי, וצפון קרוליינה. אצל הרפובליקנים: טראמפ ניצח בפלורידה, מיזורי, אילינוי, וצפון קרוליינה. קייסיק ניצח במדינת הבית שלו – אוהיו. קרוז לא ניצח באף מדינה, ורוביו הודיע על פרישה מן המירוץ לאחר שהפסיד במדינת הבית שלו – פלורידה. בנאומו הוא אמר: ״אנחנו אמנם בצד הנכון, אך לא בצד המנצח״ והפציר בתומכיו ובאזרחי ארה״ב שלא להכנע לכעס ולחרדה, (כפי שטראמפ עושה) והזכיר גם מגדולת הבורא בציטוט מדברי דוד המלך. (ארה״ב הפסידה מנהיג אמיתי) לנאום המלא לחצו כאן. אצל הדמוקרטים: קלינטון ניצחה בכל 5 המדינות, סנדרס באף מדינה.

מה בין העליהום על רן ברץ למינויו של ראשד חוסיין? / נ.הכט

תומך טרור נלחם בטרור? ראשד חוסיין. (צילום: מרחבי הרשת)

תומך טרור נלחם בטרור? ראשד חוסיין. (צילום: מרחבי הרשת)

המסע ההפגנתי התקשורתי נגד מינויו של רן ברץ הוא רק בראשיתו. אם ההתנגדות לגל הירש הייתה בשל מעשיו, אז שההתנגדות לברץ היא בשל אמירותיו.

ברץ כתב מילים קשות בהחלט. כמי שיהיה ראש מערך ההסברה אנו רוצים לדעת שהממונה הוא דיפלומט אמיתי, מכובד ומכבד אחרים, ולכן דבריו מצטיירים לנו כבעייתיים בעליל.

אך במקום לדבר על המהות, התקשורת והעיתונות מדברים על דיבורים. מה שמעניין ביותר הוא הביקורת הנוקבת שהשמיעו רבים על דבריו של ברץ כנגד נשיא ארה״ב אובאמה. למסתכל מן הצד זה ייראה כאילו הם עיתונאים אמריקאיים מסורים המבקשים לשמור על שמו הטוב של נשיאם. ״הסולידריות״ הזאת היא אבסורדית פעם אחר פעם. החנפנות התמידית והגוברת למנהיג הזר אינם מתקבלים באהדה בקרב הציבור הישראלי כולו. למעשה, זהו רק ניסיון להצטייר טוב, ומשמש ככלי ניגוח בממשלה ותו לא.

הרצוג מנסה להיות דיפלומט בקהילה בינלאומית נטולת דיפלומטיה ומלאת חוצפה אנטישמית. הוא קורא לבטל את המינוי לא בכדי לשמור ולהגן על ההסברה הישראלית, אלא על זו האמריקאית.

לפני כשנה הנשיא אובאמה מינה את ראשד חוסיין למנהל מרכז התקשורת האסטרטגי ללוחמה בטרור. ב-2004, ראשד – אז סטודנט צעיר השמיע את תמיכתו בסאמי אל-עריאן פרופסור מפלורידה שהואשם כראש תא ג׳יהדיסטי בארה״ב. ראשד טען שהאשמתו של אל-עריאן וגירושו מאמריקה זהו ״רדיפה ממניעים פוליטיים״ הבאה ״לדכא חילוקי דעות״. סאמי אל-עריאן קרא ״מוות לישראל״. שליחו ויועצו הקרוב של אובאמה תמך בו. אמנם בשנת 2004, אך אם זה רלוונטי במקרה של ברץ, זה בהחלט רלוונטי במקרה של ראשד חוסיין.

התקשורת התקוממה על מינויו של ברץ ודבריו הלא מבריקים, במיוחד כשמדובר בתפקיד הסברתי. מי התקומם על מינויו של ראשד חוסיין ודבריו המסוכנים, כשהיה מדובר בתפקיד הקריטי שקיבל? הרי זה אבסורדי שמי שתומך בג׳יהדיסט ממונה למי שיילחם בג׳יהד העולמי.

אובאמה היה צריך להתבייש. אולי אפילו לקבוע פגישת פיוס עם נתניהו. העיתונות האמריקאית הייתה צריכה להגן על ישראל בזמנו, ולקרוא לאובאמה לבטל את המינוי.

לאמיתו של דבר – לאחר כל זה, דבריו של ברץ על אובאמה וקרי הם די שוליים ואף הומוריסטיים.

התקשורת לעומת זאת מוכרחה לרסן את עצמה, כמו גם להתפכח ולהבין שמה שנחוץ להסברה הישראלית הלאומית איננו חנפנות לאחר, אלא תמיכה במנהיגים שלנו. עליה לזכור שבמקום בו רוצחים אופי, עתידים גם לרצוח בני אדם.

הקאמבק של עבאס; התגובה הישראלית והעוינות האמריקאית / נ.הכט

מגעים שלא מרגיעים. קרי ואבו מאזן. (צילום: AFP)

מגעים שלא מרגיעים. קרי ואבו מאזן. (צילום: AFP)

ישראל עדה בחודשים האחרונים למסע הסתה שקרי וחסר תקדים. בחודש האחרון ראינו את תוצאותיה של הסתה זו, והדם זועק מן האדמה. אם בעבר יו״ר הרשות הפלסטינית נזהר מבוטות אז שהפעם הוא מקפיד להצהיר בגלוי על תמיכתו באלימות ובטרור של בני עמו.

בחודש אוגוסט, אמר אבו מאזן ליו״ר המחנה הציוני שהוא מוטרד מאינתיפאדה שלישית, ומהצעירים שאין לו עליהם שליטה. היה מי שדאג לצטט אותו, כאילו הוא – המצית הראשי דואג לכבות את האש. אכן, עבאס דאג לומר שהוא דואג, ולו בכדי להתנער מנשיאת האחריות על כתפיו. הוא צבע את עצמו בורוד ואת המצב בשחור, וכך, חשב שהוא יתנקה מכל אשם.

עבאס מתנהג כעבריין ומתעקש שהוא הקורבן. המתווכים בינו לבין נתניהו הם כשוטרים המנסים לדבר עם פושע על דרכים למיגור הפשע. ובאשר לתגובה הישראלית – היא פוספסה.

לאחר נאום הסתה שקרי של אבו מאזן, נתניהו הדף את השקרים כמצופה, אך החטיא למטרה רגע לאחר מכן. ״אני מוכן להפגש עם אבו מאזן בכל עת כדי להביא להרגעת הרוחות״ אמר נתניהו במסיבת העיתונאים שאירח משרד החוץ. בתקשורת הישראלית היו מי ששיבחו את ההצהרה ועוד יותר את העיתוי. אך דווקא ההצהרה, ובמיוחד העיתוי, גרמו לאפקט הנגדי. ותגובת אבו מאזן החד צדדית בהצבת אולטימטום היא ההוכחה המוצקה לכך.

ישנן נקודות עיוורון בתגובה ובהסברה הישראלית; והעיתונות מפרשת את פרספקטיבת הממשלה בכותרות נלהבות, במקום לעשות את עבודתה הסקפטית. הממשלה מצידה ממשיכה באותו קו מאופק – מה שבעצם גורם לאפקט בומרנג פעם אחר פעם. גינוי צריך להיות גינוי מלא, והושטת יד משמשת לו כסתירה וכפרדוקס.

התגובה הישראלית המעורערת קמעה יוצרת משולש יחסים לא בריא בין הממשל בישראל, הממשל האמריקני, וההנהגה הפלסטינאית. כאשר האחרונה ניזונה מרפיסות וחולשה בצד הישראלי.

לעומת זאת, האדמיניסטרציה האמריקאית צריכה להיות גורם מרכזי ומכריע בכינון היחסים, וכשהלה מתיימרת לבקר את ישראל ולהטות עצמה לצד הפלסטיני באופן לא מאוזן ובלתי מוצדק, היא הופכת לגורם סובייקטיבי באזור, ונעשית חלק בלתי נפרד מן ההסתה. התגובה הישראלית היא מכרעת בימים הללו, ומוכרחה להיות נחרצת יותר. אך בד בבד נדרשת כנות ורוח גבית מן הממשל האמריקני. ביקורת על שימוש בכח מופרז היא היא שימוש בכח מופרז כנגד ציבור ישראלי הנלחם על קיומו וזכותו יום יום. זוהי התערבות חסרת תקדים בענייני בטחון הפנים הישראליים, באופן הפסול מיסודו.

כך או כך, בין הצהרה פוליטית לבין מציאות עכשווית יש דברים חשובים יותר מכותרות בעיתון, ומ״בלאק פרידיי״; ובזמן שבו עבאס שולף סכינים ומלבה את האזור לעוד יום שישי של זעם, מנהיגינו לא יכולים לאפקו במילים, אלא לצאת ברובים שלופים ובטקטיקה מחושבת.