״לחם שחור״ – דעה אחת בשבוע על: ברק אובמה 

imageאומרים שאחוזי התמיכה באובמה מעולם לא היו גבוהים יותר, שהוא שובר שיאים כנשיא היוצא האהוב ביותר בהיסטוריית ארה״ב. בעיני רבים נדמה שימיו האחרונים במשרד היו ימיו הזוהרים ביותר, נאומיו – מהחוצבים ביותר, והראיונות שהוא נותן לתקשורת – מהפתוחים ביותר.

ובכל זאת, קשה שלא לחשוב על הסיבות שהובילו להערצת המנהיג האמריקאי, ועל הגורמים שהשפיעו על עלייתו המתמדת של הרייטינג. זוהי לא עוד החלפת הנהגות קונבנציונלית, אלא כזו שטלטלה את הציבור האמריקאי, ולא פחות בגלל ההנהגה היוצאת. כשמעבדים את נתוני האהדה הגבוהים לאובמה אי אפשר שלא לקחת בחשבון את דונלד טראמפ. התקשורת האמריקאית מתפעמת מהתמיכה באובמה כמו שהתפעמה מניצחונותיה של הילרי קלינטון בעימותי הבחירות, אך למעשה, היא שוב מיתממת מול העובדה שכשטראמפ נמצא במשוואה התמיכה איננה תמיכה, והניצחונות אינן נצחונות. ככלל, טראמפ אינו פרמטר. כי כשמשווים בין אובמה לאדם עם לקסיקון נמוך, התנהגות פרועה, ועבר גס, הבחירה היא ברורה. סביר להניח שבמציאות חלופית בה כל מועמד רפובליקני אחר היה נבחר, אחוזי התמיכה באובמה היו רגילות לעונה. האהדה הגוברת אליו בעקבות בחירתו של טראמפ, היא בעיקר חרפה לאובמה.

האבסורד הוא שאובמה למעשה פעל, גם אם בתת מודע, להעלאת הרייטינג שלו. מדיניותו הרופסת בשמונה השנים האחרונות יצרה קרקע פוריה, וואקום, אם תרצו, עבור תופעת הטראמפיזם. אובמה בנה חומות מלאכותיות סביב ארה״ב, וגשרים מלאכותיים בתוכה. בהיעדר יסודות, הוא הזדקק להחזיק אותם בשתי ידיו, כך שברגע עזיבתו את התפקיד, הם קורסים כמו דומינו. המלאכותיות הזו היא שהעניקה לגיטימציה להנהגה טראמפית. הנהגה, שבאופן אירוני מעניקה היום לאובמה כבוד ציבורי גדול.

העם תמך בכריזמה שלו, אך נשיא מעצמה זקוק להרבה יותר מזה. קשה להאמין שרוב העם מרוצה מיחסו הפייסני כלפי קובה ויחסו המתנצל כלפי איראן, כשאלו לא הזיזו אצבע כדי לזכות בהסרת הסנקציות, ולא הביעו שום כוונה להפסקת תוקפנותם. בסאן ברנרדינו, במועדון הפולס באורלנדו, בבתי האזרחים המופגזים בסוריה, לא מעוניינים בכריזמה. שם, היא לא מגיעה לקרסולי פרוסת הלחם.

בנאום הפרידה שלו בשיקגו, אמר הנשיא היוצא שכל שני צעדים קדימה נדמים לעיתים כצעד אחד אחורה, אך המטרה היא להתקדם תמיד. המשפט הזה מתמצת למעשה את מדיניותו של אובמה בכל מצב; גם כשהאויב מתקיף אותך, צעד לקראתו. אל תבזבז את זמנך על בניית יסודות אמת, צעד קדימה.

במקרה הזה, צעדיו של אובמה הם צעד אחד רחוק מידי. ארה״ב השסועה והטובעת בנוסטלגיה, וטראמפ כמנהיגה החדש, הם הרבה צעדים אחורה.

״לחם שחור״ – דעה אחת בשבוע על: הימין 

imageהסוקרים כיסו את פניהם במבוכה, אנשי ״לעולם לא טראמפ״ ירדו למחתרת, והעולם הוכה תדהמה כשטראמפ הוכרז כנשיאה ה-45 של ארה״ב. הימין בישראל, ברובו, חגג את הבשורה, בעיקר בשל הניצחון הרפובליקני אך לא פחות בשל ניצחונו האישי של טראמפ. בהנהגה הימנית מיהרו להודיע על חלון ההזדמנות שנוצר לישראל עם היבחרו של טראמפ. עכשיו, הם אומרים, נוכל למשול, לבנות, ולספח. טראמפ, הם מסבירים, הוא ״איש עסקים מחודד״, ולכן הוא ידע להבחין בין הטובים לרעים במזרח התיכון.

בתגובתו הפזיזה והילדותית משהו, הימין למעשה הוכיח לציבור עד כמה ישראל היתה בובת מריונטה במשך שמונה השנים האחרונות. עד כמה היא התכופפה בפני מנהיגי העולם החופשי, במקום ליישם את מדיניותה. עד כמה ההבטחות על בנייה, וארץ ישראל השלמה היו ריקות. יותר מכל, הימין חשף לציבור, שראש ממשלת ישראל הוא בעצם נשיא ארה״ב. תגובת ההנהגה הימנית ביטאה את הלך רוחה; ישראל היא בונקר עם חלון הזדמנות פעם בירח כחול, שמפחדת ממנהיגים שמעקמים את האף. נותר רק לדמיין, מה היה קורה בשמונה השנים הבאות אילו הילרי קלינטון היתה נבחרת.

לדעת הימין, התיקון לישראל הוא דונלד טראמפ. ואם יש משהו מביך בבחירות האלו זו התמיכה הבלתי מסוייגת באדם שהדבר האחרון שמעניין אותו היא תקינות. תנועת ״לעולם לא טראמפ״ קמה כתגובה לאותם תומכים במפלגה הרפובליקנית שהתאחדו סביב טראמפ מתוך ובלית ברירה. הם לא היו טרולים ברשת החברתית, אלא אנשים ערכיים שמחו על הידרדרותה של המפלגה בפרט וארה״ב בכלל. כשההנהגה הימנית בישראל מדברת בשבחו של טראמפ, היא גורמת להידרדרות דוגמת זו שבמפלגה הרפובליקנית. התמיכה בו בטענה שהוא ידיד ישראל, סותרת באירוניה את ערכי עם ישראל ותורת ישראל להם הימין נאמן כל כך. אז אם יש משהו שהימין צריך לעשות זה להנמיך את הווליום על טראמפ, ולעסוק במקום, במצע הפרו ישראלי של המפלגה הרפובליקנית. אחרי הכל, זה לא טראמפ אלא סגנו ויועציו שאחראים לנרטיב הפרו ישראלי ששמענו בקמפיין.

השנים הבאות תחת ממשל רפובליקני אולי יאפשרו לימין ליישם את מדיניותו, אך לעולם לא ירפאו את דפוס החשיבה החולה והמקרטע. אם יש חלון אחד שנפתח, הוא חלון הזדמנות עבור הימין לעשות חשבון נפש על שמונה שנים של תרדמת חורף.

״לחם שחור״ – דעה אחת בשבוע על: דונלד טראמפ

imageטיעוניו של דונלד טראמפ על כך שהתקשורת מוטה נגדו די מיצו את עצמם, ולמען האמת הם קלישאה ממוחזרת. אך אם האיש שרץ למשרד הגבוה ביותר בארה״ב מרשה לעצמו לפזר תאוריות קונספירציה כמו אבק, מותר גם לנו לפעמים.

מאז אותו 16 ביוני, 2015 – בו ירד במדרגות הנעות להודיע על התמודדותו, התקשורת לא פסקה מלקדם את טראמפ. היא דיברה עליו, פירשנה אותו, התעכבה על כל מילה שנויה במחלוקת וגם על כל שטות. הפודיום הריק של טראמפ שודר בשידור חי כאשר בצד הדמוקרטי והרפובליקני התקיימו עצרות, וכל דיבור פוגעני והעלבה גסה תפסו את מקומם של נאומי המדיניות של כל שישה עשר המתמודדים הרפובליקנים. זה לא היה אובססיה או סנסציה סתמית, כי אם כך היה, הרי שהתקשורת היתה מפסיקה לסקר אותו בתדירות גבוהה כבר בימי הפריימריז. הסיקור התקשורתי המקיף על דונלד טראמפ, היה אם כן חלק מאג׳נדה ברורה, ובמרכזה; הילרי קלינטון. התקשורת הבינה שכדי שהילרי תנצח, חובה להציב מולה מתמודד חלש. הילרי וצוותה חשו מאוימים מן המחשבה שרוביו המשופשף ינצח ויתעמת מולה – כפי שנחשף באימיילים של מנהל הקמפיין שלה, ג׳ון פודסטה. סקרי הבחירות הכלליות הראו בבירור – טראמפ יפסיד במירוץ מול הילרי. עכשיו, כל שנותר לתקשורת היה לקדם את טראמפ, עד לרגע הזכייה במועמדות. וזה קרה. טראמפ היה למועמד המפלגה הרפובליקנית, והתקשורת נשמה לרווחה וסימנה וי. הפורמולה פשוטה; נשתמש בטראמפ כדי להביס את כל שאר המתמודדים הרפובליקנים, ואז נשתמש בו לקידומה וניצחונה של הילרי. זו תאוריה אכזרית, אך יש בה הרבה יותר אכזריות מתאוריה.

מה שמעניין כאן – שאי אפשר לומר שהתקשורת מוטה נגד טראמפ. ממש לא. היא בסה״כ מצטטת אותו. הקול קול טראמפ-ולמרות שהן קטנות-הידיים גם הן, ידי טראמפ. אף סיפור לא הומצא, אף מילה לא הוצאה מהקשרה. ההתבטאויות הביזאריות הן פרי דמיונו, והקריאות הפוגעניות נאמרו מיוזמתו. ״לזכותו״ של טראמפ ייאמר, שהוא דבק בדרכו. הוא לא חזר בו, לא בדיוק התנצל, וגם אם הוא ירצה לטעון ״זה לא שלי״ – הכל כבר מוקלט.

אז היא אמנם לא מוטה נגד טראמפ, אך התקשורת מוטה לטובת קלינטון מתחילת המירוץ, מן העובדה הפשוטה שהיא קידמה את טראמפ למען ניצחונה של קלינטון. העיסוק בשאלת אמינותה של הילרי, בשל הפרשיות שהיתה מעורבת בהן, כמעט ולא קיים. לפחות לא ברמה בה היה מתקיים לו מרקו רוביו היה מועמד המפלגה הרפובליקנית. והתקשורת תמיד תוכל לטעון שמפני כורח המציאות, מציאות שהיא בעצמה יצרה, סערות הדונלד תופסות הרבה יותר מקום – כי הן גסות יותר, רעשניות יותר, ולעיתים חמורות יותר.

הילרי לא מתמודדת מול דונלד טראמפ – היא חוגגת. היא אמנם ניצחה שלושה עימותים אך היא ממש לא אותגרה בהם. היא כמעט לא נדרשה לכלום, וכשהיא נשאלה על כל נושא שנוי במחלוקת ברזומה שלה, היא פשוט ענתה: ״דונלד טראמפ״. וזה לא רק היא. הדמוקרטים למדו טקטיקה חדשה; בשעת ספק, ענה ״דונלד טראמפ״. פטריק מרפי, הסנטור הדמוקרטי שמתמודד על מקום בסנאט מול מרקו רוביו בפלורידה, הוכיח זאת בעימות הסנטורים שהתקיים ביום רביעי השבוע. כשנשאל על סוריה, הוא ענה שדונלד טראמפ מהלל את פוטין. כשנשאל על קובה, ענה בביקורתיות אבסורדית שדונלד טראמפ מעוניין בהסרת אמברגו הנשק – עמדה בה מרפי בעצמו תומך. וכפי שרוביו היטיב לומר; ״תשובתו של מרפי לכל שאלה היא; שם עצם, פועל, ודונלד טראמפ״!

התקשורת, הילרי קלינטון, הסנטורים הדמוקרטים – כולם משתמשים בטראמפ כדי לנצח. המפלגה הרפובליקנית אולי נמצאת בשפל היסטורי, אך ניצחון בזכות טראמפ זה תעודת עניות רצינית למפלגה הדמוקרטית.