״לחם שחור״ – דעה אחת בשבוע על: ג׳ון קרי 

imageג׳ון קרי כבר לא רלוונטי. בסיומן של ארבע שנים כשר חוץ ושבועות ספורים לפני השבעת הנשיא החדש, דבריו מלאים בעיקר בהרבה אוויר חם. אולי מוטב היה להתעלם מנאומו האחרון בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אך באופן אירוני, דווקא חוסר הרלוונטיות היא זו שלא מאפשרת שלא להתקומם.

אחרי נאום בן שבעים ושתיים דקות שהוקדש כולו להפרכת מפעל ההתיישבות בישראל ולהאשמת ישראל בהכשלת השלום, עיתונאים ופוליטיקאים בשמאל הישראלי לקחו עליהם את תפקיד הסנגור. הם מיהרו להסביר לכולם שלא, הנאום של קרי לא היה אנטי ישראלי, כיון שקרי גינה טרור פלסטיני במשך שלושים שניות. הם קבעו כי נאומו היה פרו ישראלי מובהק, וכי אם מישהו חושב אחרת הוא ״מטומטם או שקרן״.

אפשר לומר הרבה דברים על נאומו של ג׳ון קרי, אך הדבר האחרון שהוא היה הוא ״פרו ישראלי״. זו לא הפעם הראשונה שקרי מטיף מוסר לישראל, וזו גם לא תהיה הפעם האחרונה בה הוא ינבא במשיחיות שאם פיתרון שתי המדינות לא יצא אל הפועל, ישראל לא תוכל להיות יהודית ודמוקרטית. הנאום של קרי אם כן ביטא בגלוי את הדו פרצופיות של ממשל אובמה. לג׳ון קרי רקורד של צביעות שיטתית בה הוא משתלח בישראל, ומצדיק את אותה השתלחות בטענה שהוא דואג לרווחתה של ישראל. הוא מגנה בתים כאילו היו פיגועי טרור, לא לפני שהוא דואג להכניס כמה מילות גינוי רפות על הטרור הפלסטיני. מטרתו פשוטה; ליצור מראית עין של תמיכה בישראל כאשר בפועל מתרחשת התנכלות אמיתית מתחת לפני השטח.

התפאורה ״הפרו ישראלית״ שיצר קרי במשך ארבע השנים האחרונות, נועדה למעשה לספק חומר לסנגוריו בשמאל. והשמאל, כמו השמאל שמאמין באבו מאזן כפרטנר לשלום, מלקק את ידיו של קרי ונהנה ליפול לתרמית הפסיכולוגית.

הדו פרצופיות של ממשל אובמה דומה להפליא לזו של ראש הרשות הפלסטינית. אבו מאזן שולח תנחומים באנגלית אחרי רצח תייר אמריקני, ובערבית מברך על כל טיפת דם בירושלים. כמו אובמה שמגנה טרור בבית בקריית ארבע, ואז מגנה בנייה בישראל; אבו מאזן טוען לעולם שהוא מתנגד לטרור אך תמונתו מתנוססת על גבי כרזות שמהללות מחבלים בחסות מפלגת הפת״ח. אחרי הכל, אובמה הזדהה עם הדו פרצופיות של אבו מאזן. אם הוא יכול להיחשב בן ברית גם כשהוא עושה דילים עם אויביה של ישראל, אבו מאזן יכול בהחלט להיות פרטנר גם כשהוא מסית נגד ישראל. העובדה שאובמה וקרי נטשו את ישראל והתנהלו מאחורי גבה בכל הקשור להסכם הגרעין עם איראן, לסכסוך הישראלי-פלסטיני, ולהחלטת מועצת הביטחון של האו״ם נגד ההתנחלויות, מוכיחה עד כמה הם ניצלו את תדמיתם ההדוק של היחסים כדי לבעוט בישראל מתחת לשטיח.

הנאום הדו פרצופי של ג׳ון קרי לא היה פרו ישראלי, אלא כזה שביטא שנאה חסרת רסן. נאום שמגנה את ההתיישבות היהודית ומציג אותה כמכשול לשלום, הוא נאום שמצדיק ומעודד טרור נגד יהודים. ג׳ון קרי כבר לא רלוונטי, אבל הביקורת נגדו רלוונטית הפעם יותר מתמיד.

המוסר הכפול של הסנאטור האמריקני / נ. הכט

<> on March 13, 2014 in Washington, DC.

הסנאטור ליהי פטריק מימין עם מזכיר המדינה ג׳ון קרי.

הסנאטור הדמוקרטי פטריק ליהי שלח מכתב למזכיר המדינה ג׳ון קרי בו הוא מבקש לחקור הרג בלתי חוקי של פלסטינים בידי הצבא הישראלי. קריאתו בעיתוי זה מעוררת תהיות לגבי צורת הטיפול בעניין החייל מחברון, והדרך בה בחרו פוליטיקאים ואנשי תקשורת לערוך משפט שדה לחייל עוד לפני שנעשתה כל חקירה עמוקה. המוסריות המדומה הזו משפיעה, אם כי לא בדרך ישירה, על יחסם של פוליטיקאים ומדינאים זרים, ונותנת להם תחושת ליגיטימציה בבביקורתם את ישראל – כדוגמת הסנאטור ליהי. אם לא די בקריאתו המקוממת והבלתי מוצדקת, דבריו מוטים וטענותיו מסתמנים כהתחמקות גלויה מהפרות זכויות האדם של הרשות הפלסטינית, ואת זאת ניתן לראות מתוך ניתוח מכתבו.

במכתב התגובה הקצר לליהי כותב נתניהו על מוסריות צה״ל ורשויות החוק ומפריך מכל וכל את הטענה על הרג בלתי חוקי, ומוסיף: ״היכן הדאגה לזכויות האדם של רבבות ישראלים שנרצחו בידי טרוריסטים אכזריים? המכתב הזה היה צריך להישלח לאלו אשר מסיתים צעירים לבצע מעשי טרור אכזריים.״

ליהי בתגובה מסר: ״ראש ממשלת ישראל יודע שארה״ב אינה מספקת כלי נשק או סיוע אחר לחמאס או כל ארגון טרור אחר, ואין עם שמגנה טרור בצורה חזקה יותר ופועל למגרו בעולם יותר מארה״ב.״

התשובה הזו נועדה כביכול לענות על דברי נתניהו באשר לאנשים המסיתים לרצח ישראלים. זה די ברור שנתניהו מתייחס בתגובתו להסתה מבית הרשות הפלסטינית, מפלגת פת״ח והעומד בראשה אבו מאזן. אך סנאטור ליהי העדיף להתייחס לחמאס – ארגון טרור מובהק אשר שולח את אנשיו לרצוח בערי ישראל, שאותו ארה״ב כבר גינתה בעבר וחוקקה חוקים המכירים בה כארגון טרור. ליהי בחר להתחמק מן הבעיה שהעלה נתניהו בנוגע לפת״ח אשר משתפת פעולה עם החמאס, אשר סמלו ותמונתו של העומד בראשה מופיעים על כרזות המהללות את המחבלים הפלסטינים. אז כן, גם אם ארה״ב אינה מספקת סיוע לחמאס באופן רשמי, היא מספקת לה אותו בעקיפין דרך הסיוע שלה לאבו מאזן. אך ארה״ב גם מעבירה כספים ומספקת סיוע באופן ישיר לארגונים המסיתים לטרור – לרשות הפלסטינית. מה גם שאף אחד באמת אינו יודע לאן הסיוע הזה הולך וכיצד ישתמשו בו, כך שאבו מאזן יכול לעשות בו ככל העולה על רוחו. וכפי שפורסם באתר הניו יורק טיימס ב-2010 (כשאובאמה חתם על הסכם סיוע של 400 מיליון דולר לאבו מאזן עבור שיקום עזה): ״הפרטים בנוגע לדרכי ואופני השימוש בסיוע אינם ברורים, כמו כן לא היה ברור כיצד יוכל אבו מאזן – שיש לו סמכות בגדה המערבית אך לא בעזה, לחלק את הסיוע.״

בהמשך דבריו מוסיף ליהי: ״חוק ליהי, הקיים כמעט 20 שנה, חל בצורה אחידה בעולם – אין מדינה אשר פטורה ממנו – כשמדובר ביחידות צבאיות מסויימות הנהנות מסיוע אמריקני. החוק איפשר את עצירת הסיוע האמריקני לאלו אשר השתמשו בו לרעה וניצלו אותו, במדינות רבות בהן הממשלות נכשלו בהענשת האחראיים לכך, ורק כשהממשלות בעצמן לא פעלו.״

כבר שבוע שלם שהמדינה סוערת בעקבות מקרה החייל מחברון. החייל נלקח באזיקים לאחר שירה במחבל כשהוא כבר שכב על הקרקע. החייל עדיין במעצר, הוא נחקר לעומק, ושר הביטחון ובכירים נוספים הוקיעו את מעשיו, לפני שנעשתה כל חקירה. המוסריות הצבאית היא כה גבוהה עד כי היא כבר איננה מוסרית. אך פטריק ליהי עדיין חושב שממשלת ישראל לא פועלת, לא מענישה, ומטאטאת את המקרים הללו מתחת לשטיח. אתם יודעים במה הממשלה נכשלה ונכשלת? באי הענשת המחבלים, באי החזקתם במאסר עולם. במקום זאת היא משחררת אותם בעסקאות מעסקאות שונות. אולי על זה ישראל צריכה להיחקר. דווקא עם זה לליהי אין בעיה. ליהי מתפאר בכך שהחוק שלו מגן על זכויות האדם ומונע סיוע מגורמים אשר מנצלים אותו, אך מה עם ההסתה הנמשכת של הרשות הפלסטינית, של אבו מאזן, הקוראת לנוער הפלסטיני להרוג ביהודים? ההסתה הזו ממומנת בכספים אמריקאיים. כספים שנועדו לדברים אחרים כמו שיקום כלכלי עכשיו מנוצלים לתעמולה אנטי ישראלית, לעוד כרזה שמהללת מחבל, לחגיגת הסוכריות ברחובותיה של עזה. אבו מאזן לא התבקש ולו פעם אחת לקחת אחריות על ההסתה שלו ותמיכתו בטרור הפלסטיני, וארה״ב לא דרשה ממנו לתת דין וחשבון על השימוש שנעשה בכספי הסיוע שלה. אכן פטריק ליהי, למשלמי המיסים בארה״ב מגיע לדעת מה נעשה בכספם.

דבריו של הסנאטור פטריק ליהי אבסורדיים ומגוכחים, ומעניקים ליגיטימציה נוספת להסתה הפלסטינית על כל טענותיה הכוזבות. בדבריו מסתמנת התגוננות מפתיעה, המצביעה, יותר מכל על הכישלון האמריקני בהכרה בטרור ובהסתה מכל סוג שהיא וכן על אי נכונותה לפעול ולבקר את הגורמים התוקפניים והבלתי חוקיים באמת.

״הלחם היומי״ (פוליטיקה לנבוכים) – השבוע השלישי בינואר

בארץ: טרור: *דפנה מאיר, רעיה ואם לשישה נרצחה בדקירות סכין בפתח ביתה בעותניאל, ע״י מחבל פלסטיני בן עוולה (15) שנעצר לאחר מרדף של יומיים. *תושבת תקוע נדקרה בכתפה באורח בינוני ע״ מחבל פלסטיני. המחבל נורה ונוטרל.

בכנס INSS (המכון למחקרי ביטחון לאומי) בתל אביב: * ״האיום המרכזי על ישראל הוא הקיפאון המחשבתי״ – שר החינוך נפתלי בנט השמיע ביקורת על מדיניות רה״מ ושר הביטחון יעלון, וקרא לשנות את התפיסה הביטחונית, וליזום. (לא, הוא לא התכוון למדינה פלסטינית). * ״נראה שיש חוק אחד לישראלים ואחר לפלסטינים״ – שגריר ארה״ב בישראל דן שפירו מתח ביקורת חריפה על ישראל שכביכול מחילה חוקים שונים על היהודים והפלסטינים בשטחי יהודה ושומרון. רה״מ נתניהו בתגובה: ״דבריו אינם מקובלים״ (ביבי, תן לו בראש כמו שנתת לשבדית וולסטרום). אז מדוע עכשיו? 1.אובאמה לחוץ – עוד שנה הוא בחוץ, ועוד אין לו הישגי שלום. 2.דן רצה להתחרות עם מרגוט.

חופשי לרוץ? היועץ המשפטי לממשלה יהודה ויינשטיין החליט לסגור את התיק נגד הרמטכ״ל לשעבר גבי אשכנזי בהעדר אשמה.

בעולם: הירוקים זורמים לאיראן: ארה״ב והאיחוד האירופי הסירו סופית את הסנקציות על איראן לאחר שסבא״א (הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית) דיווחה כי איראן עמדה בהתחייבותה במשך החודשים שעברו מאז ההסכם (כן, היא רק עשתה ניסוי קטן בטיל עם ראש נפץ גרעיני באוקטובר. אבל זה לא משנה) העברת 100 המיליארדים החלה. באופן חסר תקדים – שר החוץ האמריקני ג׳ון קרי הודה ואמר כי ייתכן שחלק מהכסף יתקצב ארגוני טרור – ״לא את הכל אפשר למנוע״ (אבל לא ביקשו ממך ״למנוע״, ביקשו ממך לא לחתום על עסקה רעה).

*הופעלה עסקת החלפת אסירים איראניים בשבויים אמריקנים – מטוס שוויצרי שנשא את השבויים נחת בז׳נבה השבוע. *3 אמריקנים דווחו כחטופים בבגדד.

רה״מ נתניהו נסע לכנס הפורום הכלכלי בדאבוס ונפגש עם סגן הנשיא ג׳ו ביידן, שר החוץ ג׳ון קרי, ושרת החוץ האירופית פדריקה מוגריני. הם דיברו על המציאות הביטחונית בישראל, ההסתה הפלסטינית, הסכם הגרעין, איראן ודעא״ש: ״כששני האויבים שלך נלחמים אחד בשני, אל תחזק את אחד מהם, אלא תחליש את שניהם״

בכנסת: חוק השקיפות: רה״מ נתניהו הודיע כי יתמוך בחוק של השרה איילת שקד, אך הדגיש כי העמותות במימון זר לא תחויבנה בענידת תג זיהוי.

הנעלבים: משרד החוץ החרים את נסיעותיו לחו״ל של שר החינוך נפתלי בנט לאחר שהלה העליבם באמרו שיש בעיה בד.נ.א. של עובדי משרד החוץ, בהתייחסו למנכ״ל משרד החוץ לשעבר אלון ליאל.

#משכן50 בהופעת טאלנט: השבוע חגגו 67 שנים לכינונה של הכנסת, ו-50 שנות משכן. אילן גילאון הכין ריבות, חיים ילין הנחה שיעור ספינינג, צחי הנגבי וחמד עמאר עשו קרטה, ועוד. בסיום היום נערכה ישיבה מיוחדת בנוכחות הנשיא ריבלין.

בפרלמנט זר: ממשיכים לירות חיצים: *האיחוד האירופי הודיע כי הסכמים עם ישראל יהיו תקפים רק בשטחי הקו הירוק. ארה״ב גיבתה את ההחלטה. *האו״ם, האיחוד האירופי, וארה״ב גינו את הידיעה לפיה ישראל עומדת לספח למעלה מ-1500 דונם ליד יריחו ולהכריזם כאדמות מדינה. הטענה: פעולת הסיפוח נוגדת את עיקרון 2 המדינות.

שופט בריטי קבע כי רצח המרגל הרוסי לשעבר אלכסנדר ליטביננקו בלונדון בוצע בפקודת פוטין. בריטניה תחליט על הטלת סנקציות על רוסיה.

בארה״ב: מופע אימים או תוכנית סאטירה: מושלת אלסקה לשעבר שרה פיילין הצהירה על תמיכתה במועמד הרפובליקני דונאלד טראמפ. פיילין עלתה על הבמה בנוכחות טראמפ, ונתנה הרצאה נטולת דיפלומטיה (ונימוסים) בדיוק כמו שטראמפ אוהב. פיילין צחקה על הבאז התקשורתי שהתמיכה שלה גורמת, (מה לעשות – ׳כשאישיות טלוויזיה ופוליטיקאית לשעבר תומכת בפוליטיקאי טרי ואישיות טלוויזיה לשעבר׳, זה מסקרן). מה שבטוח: טד קרוז יצא נעלב.

״הלחם היומי״ (פוליטיקה לנבוכים) – השבוע השני בינואר

בארץ: המרדף הסתיים (חוסל המחבל מדיזנגוף נשאת מלחם, לאחר שנמצא בדירת מסתור במקום מגוריו בערערה. המרדף ערך שבוע שלם, ועורר ביקורת ציבורית ותקשורתית על התנהלותה של המשטרה).

שריפה שפרצה במשרדי ארגון ״בצלם״ בירושלים גרמה לבהלה ולקונספרציות על הצתה מכוונת של פעילי ימין. לאחר חקירה, התברר שהשריפה נגרמה עקב קצר חשמלי, למורת רוחם של רבים בשמאל.

הצוללת החדשה של חיל הים ״אח״י רהב״ עגנה לראשונה בחיפה, והתקבלה בטקס רשמי.

בעולם: טרור: *פיגוע התאבדות באיסטנבול גבה חייהם של עשרות מתושבי המקום הטורקים, ואזרחים גרמנים. *פיגוע חבלה וירי בג׳קרטה, אינדונזיה גבה חייהם של עשרות מתושבי המקום, דעא״ש לקח אחריות לפיגוע. *ניסיון דקירה בפריז – מורה יהודי נפצע קלות בידו, לאחר שהצליח להדוף את הדוקר תומך דעא״ש. (נשיא הקהילה היהודית קרא ליהודים להסיר הכיפות, וספג ביקורת ו׳קמפיין כיפות׳ ברשתות החברתיות). *פוליטיקאי יהודי צרפתי נמצא ללא רוח חיים בביתו עם סימני אלימות.

איראן במסע השפלה, ארה״ב מתנצלת (איראן עצרה 10 מלחים אמריקניים עם 2 ספינותיהם, לאחר שנכנסו לשטחה הימי עקב תקלה טכנית. לאחר שיחות טלפון בין שר החוץ קרי לשר החוץ האיראני זריף, האיראנים הבטיחו לשחררם בהקדם. אך הם דאגו להעלות לטלוויזיה האיראנית תמונות משפילות וסרטון התנצלות של המלחים האמריקניים).

בכנסת: בהיעדר מועמדים אחרים, רה״מ נתניהו נבחר בפעם השביעית כיו״ר מפלגת הליכוד.

בפרלמנט זר: וולסטרום מכה שוב (סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי הודיעה כי שרת החוץ השבדית מרגוט וולסטרום לא תתקבל בישראל לאחר אמירותיה נגד ישראל בטענתה ׳כי יש צורך לחקור הרג בלתי חוקי של פלסטינים׳. רה״מ גינה את דבריה, וכינה את מה שאמרה; ״שערורייתי, בלתי מוסרי, בלתי צודק, מוטעה, וטיפש״). *תזכורת: זו לא הפעם הראשונה שוולסטרום משמיעה ביקורת אבסורדית נגד ישראל. בנובמבר – ייחסה וולסטרום את מתקפת הטרור בפריז לסכסוך הישראלי פלסטיני.

בארה״ב: ״יותר משזה היה מצב האומה, זה היה מצב של הכחשה״ – טד קרוז (אובאמה נשא את ׳נאום מצב האומה׳ האחרון שלו. הסנאטורית הרפובליקנית ניקי היילי נבחרה למסור את נאום התגובה לנאומו של הנשיא, והשמיעה ביקורת שכוונה לטראמפ: ׳אל לנו להשמע לקולות הכועסים הקיצוניים׳).

קמפיין סיום הקדנציה של ג׳ון קרי / נ.הכט

מבקר סדרתי. ג׳ון קרי (Reuters/Yuri Gripas)

מבקר סדרתי. ג׳ון קרי (Reuters/Yuri Gripas)

מזכיר המדינה ג׳ון קרי חזק רק בדיבורים, כך מסתבר. לאחר רקורד די בעייתי של אמירות ביקורתיות על ישראל, הוא החליט השבוע ש״ישראל אינה יודעת כיצד לפתור את הסכסוך״, וש״בנייה בהתנחלויות והריסת בתי מחבלים אינם פתרונות״.

מלבד האירוניה בביקורתו, האמירה שלו נובעת מאינטרסים פוליטיים אישיים, ומאג׳נדה ברורה. לג׳ון קרי אין מדיניות. לא מדיניות פנים ובטח ובטח שלא מדיניות חוץ. הטרור הדעא״שי בארה״ב רק גבר בשנות השלטון של האדמיניסטרציה בה הוא שותף. האיש בו הוא תומך לא מסוגל לומר ״אסלאם רדיקלי״, אפילו בשעה שבני עמו נטבחים. ממשיכת דרכו של אובאמה הילארי קלינטון צועדת בקמפיינים ומלגלגת שאין צורך לחזור שוב ושוב על שמו של האויב, יש צורך למגר אותו. אבל איך נלחמים באויב שאת שמו איננו יודעים? קרי למעשה אינו מסוגל להתייצב בכנות מול העם האמריקני ומול העולם בכלל, ולכן הוא מעדיף לדבר על ״סכסוכים״ אחרים. בחוצפתו הוא מבקר את ישראל פעם אחר פעם, והכל (לא תאמינו) כדי לחפות על חוסר המדיניות שלו בכל הנוגע לטרור האסלאמי הרדיקלי.

לפני כשבועיים כשקרי נאם בפורום סבן הוא ניבא; ״המצב הנוכחי מוביל למדינה דו לאומית…ישראל לא תוכל להיות יהודית ודמוקרטית״. שר הביטחון יעלון כינה אותו בעבר ״אובססיבי ומשיחי״ וספג על כך ביקורת. אך ללא ספק יש בהם בדבריו אובססיביות ומשיחיות שקרית, כאילו הוא מונה להיות המבקר והקטגור הבינלאומי.

וזה עוד לא הכל. נחזור חמישה חודשים אחורה כשקרי ניהל מגעים שהובילו להסכם הגרעין עם איראן. בשימוע בעניין שהתקיים בקונגרס האמריקני הוא נשאל שאלות נוקבות על ידי רפובליקנים ודמוקרטים כאחד. האיש נע על כסאו באי נוחות בכל זמן הדיון, כאשר תשובותיו אינן מספקות ומשכנעות אפילו את התומכים הכי נלהבים שלו. ישראל לא הייתה שותפה באותם מגעים שעמדו לחרוץ את גורלה. ההסכם שעתיד היה להשפיע על ישראל יותר מכל מדינה אחרת, התקבל בלעדיה וללא הסכמתה. אך קרי ׳הדמוקרט׳ בשלו, באותה טקטיקת הסוואה אמר אז: ״מי שמתנגד להסכם עם איראן לא מכיר את פרטיו״. הוא דיבר על פחדיה וחרדתה של ישראל, ועל כך שהוא איננו מאמין שאיראן רוצה בהשמדתנו. כך חשב לחפות על העוול וחוסר המקצועיות שניבטו מכל עבר.

נחזור יותר משנה אחורה לאפריל 2014 אז הכריז קרי בועידה סגורה ׳שישראל עלולה להיות מדינת אפרטהייד באם שיחות השלום ייכשלו׳. הצהרתו זו נאמרה ימים ספורים לאחר שדונלד סטרלינג מבעלי הלוס אנג׳לס קליפרס והחוואי האמריקני קליוון באנדי נשמעו אומרים הערות גזעניות כלפי ציבור השחורים בארה״ב. מסתבר שקרי לא היה מסוגל להתמודד עם הגזענות הגואה במדינתו, ומתוך רצון לכסות על היעדר הטיפול בנושא, בחר לדבר על ״גזענות״ בישראל.

ועכשיו הוא מדבר שוב. הוא מותח ביקורת על ישראל כדי לכסות את פניו. הוא משמיע טיעונים ומסתובב כאילו היה בקמפיין בחירות, רק שהוא לא רץ. זה לא במקרה שהוא מדבר בזמן האחרון בגלוי כל כך, ובעוצמה מוגברת. החיפזון לדחוף עוד הצהרה לפני שהוא יוצא מן המשרד, מניע אותו. המירוץ לנשיאות בעיצומו, וקרי כמו אובאמה כבר אחוז נוסטלגיה לימי השלטון. בינתיים, בזמן שהוא עסוק ״ביחסי חוץ וביטחון״, הטרור לא מרפה לדפוק על דלתו, שמא הפעם יפנים ויקשיב ללב הפועם של האסלאם הרדיקלי.

מה בין העליהום על רן ברץ למינויו של ראשד חוסיין? / נ.הכט

תומך טרור נלחם בטרור? ראשד חוסיין. (צילום: מרחבי הרשת)

תומך טרור נלחם בטרור? ראשד חוסיין. (צילום: מרחבי הרשת)

המסע ההפגנתי התקשורתי נגד מינויו של רן ברץ הוא רק בראשיתו. אם ההתנגדות לגל הירש הייתה בשל מעשיו, אז שההתנגדות לברץ היא בשל אמירותיו.

ברץ כתב מילים קשות בהחלט. כמי שיהיה ראש מערך ההסברה אנו רוצים לדעת שהממונה הוא דיפלומט אמיתי, מכובד ומכבד אחרים, ולכן דבריו מצטיירים לנו כבעייתיים בעליל.

אך במקום לדבר על המהות, התקשורת והעיתונות מדברים על דיבורים. מה שמעניין ביותר הוא הביקורת הנוקבת שהשמיעו רבים על דבריו של ברץ כנגד נשיא ארה״ב אובאמה. למסתכל מן הצד זה ייראה כאילו הם עיתונאים אמריקאיים מסורים המבקשים לשמור על שמו הטוב של נשיאם. ״הסולידריות״ הזאת היא אבסורדית פעם אחר פעם. החנפנות התמידית והגוברת למנהיג הזר אינם מתקבלים באהדה בקרב הציבור הישראלי כולו. למעשה, זהו רק ניסיון להצטייר טוב, ומשמש ככלי ניגוח בממשלה ותו לא.

הרצוג מנסה להיות דיפלומט בקהילה בינלאומית נטולת דיפלומטיה ומלאת חוצפה אנטישמית. הוא קורא לבטל את המינוי לא בכדי לשמור ולהגן על ההסברה הישראלית, אלא על זו האמריקאית.

לפני כשנה הנשיא אובאמה מינה את ראשד חוסיין למנהל מרכז התקשורת האסטרטגי ללוחמה בטרור. ב-2004, ראשד – אז סטודנט צעיר השמיע את תמיכתו בסאמי אל-עריאן פרופסור מפלורידה שהואשם כראש תא ג׳יהדיסטי בארה״ב. ראשד טען שהאשמתו של אל-עריאן וגירושו מאמריקה זהו ״רדיפה ממניעים פוליטיים״ הבאה ״לדכא חילוקי דעות״. סאמי אל-עריאן קרא ״מוות לישראל״. שליחו ויועצו הקרוב של אובאמה תמך בו. אמנם בשנת 2004, אך אם זה רלוונטי במקרה של ברץ, זה בהחלט רלוונטי במקרה של ראשד חוסיין.

התקשורת התקוממה על מינויו של ברץ ודבריו הלא מבריקים, במיוחד כשמדובר בתפקיד הסברתי. מי התקומם על מינויו של ראשד חוסיין ודבריו המסוכנים, כשהיה מדובר בתפקיד הקריטי שקיבל? הרי זה אבסורדי שמי שתומך בג׳יהדיסט ממונה למי שיילחם בג׳יהד העולמי.

אובאמה היה צריך להתבייש. אולי אפילו לקבוע פגישת פיוס עם נתניהו. העיתונות האמריקאית הייתה צריכה להגן על ישראל בזמנו, ולקרוא לאובאמה לבטל את המינוי.

לאמיתו של דבר – לאחר כל זה, דבריו של ברץ על אובאמה וקרי הם די שוליים ואף הומוריסטיים.

התקשורת לעומת זאת מוכרחה לרסן את עצמה, כמו גם להתפכח ולהבין שמה שנחוץ להסברה הישראלית הלאומית איננו חנפנות לאחר, אלא תמיכה במנהיגים שלנו. עליה לזכור שבמקום בו רוצחים אופי, עתידים גם לרצוח בני אדם.

הקאמבק של עבאס; התגובה הישראלית והעוינות האמריקאית / נ.הכט

מגעים שלא מרגיעים. קרי ואבו מאזן. (צילום: AFP)

מגעים שלא מרגיעים. קרי ואבו מאזן. (צילום: AFP)

ישראל עדה בחודשים האחרונים למסע הסתה שקרי וחסר תקדים. בחודש האחרון ראינו את תוצאותיה של הסתה זו, והדם זועק מן האדמה. אם בעבר יו״ר הרשות הפלסטינית נזהר מבוטות אז שהפעם הוא מקפיד להצהיר בגלוי על תמיכתו באלימות ובטרור של בני עמו.

בחודש אוגוסט, אמר אבו מאזן ליו״ר המחנה הציוני שהוא מוטרד מאינתיפאדה שלישית, ומהצעירים שאין לו עליהם שליטה. היה מי שדאג לצטט אותו, כאילו הוא – המצית הראשי דואג לכבות את האש. אכן, עבאס דאג לומר שהוא דואג, ולו בכדי להתנער מנשיאת האחריות על כתפיו. הוא צבע את עצמו בורוד ואת המצב בשחור, וכך, חשב שהוא יתנקה מכל אשם.

עבאס מתנהג כעבריין ומתעקש שהוא הקורבן. המתווכים בינו לבין נתניהו הם כשוטרים המנסים לדבר עם פושע על דרכים למיגור הפשע. ובאשר לתגובה הישראלית – היא פוספסה.

לאחר נאום הסתה שקרי של אבו מאזן, נתניהו הדף את השקרים כמצופה, אך החטיא למטרה רגע לאחר מכן. ״אני מוכן להפגש עם אבו מאזן בכל עת כדי להביא להרגעת הרוחות״ אמר נתניהו במסיבת העיתונאים שאירח משרד החוץ. בתקשורת הישראלית היו מי ששיבחו את ההצהרה ועוד יותר את העיתוי. אך דווקא ההצהרה, ובמיוחד העיתוי, גרמו לאפקט הנגדי. ותגובת אבו מאזן החד צדדית בהצבת אולטימטום היא ההוכחה המוצקה לכך.

ישנן נקודות עיוורון בתגובה ובהסברה הישראלית; והעיתונות מפרשת את פרספקטיבת הממשלה בכותרות נלהבות, במקום לעשות את עבודתה הסקפטית. הממשלה מצידה ממשיכה באותו קו מאופק – מה שבעצם גורם לאפקט בומרנג פעם אחר פעם. גינוי צריך להיות גינוי מלא, והושטת יד משמשת לו כסתירה וכפרדוקס.

התגובה הישראלית המעורערת קמעה יוצרת משולש יחסים לא בריא בין הממשל בישראל, הממשל האמריקני, וההנהגה הפלסטינאית. כאשר האחרונה ניזונה מרפיסות וחולשה בצד הישראלי.

לעומת זאת, האדמיניסטרציה האמריקאית צריכה להיות גורם מרכזי ומכריע בכינון היחסים, וכשהלה מתיימרת לבקר את ישראל ולהטות עצמה לצד הפלסטיני באופן לא מאוזן ובלתי מוצדק, היא הופכת לגורם סובייקטיבי באזור, ונעשית חלק בלתי נפרד מן ההסתה. התגובה הישראלית היא מכרעת בימים הללו, ומוכרחה להיות נחרצת יותר. אך בד בבד נדרשת כנות ורוח גבית מן הממשל האמריקני. ביקורת על שימוש בכח מופרז היא היא שימוש בכח מופרז כנגד ציבור ישראלי הנלחם על קיומו וזכותו יום יום. זוהי התערבות חסרת תקדים בענייני בטחון הפנים הישראליים, באופן הפסול מיסודו.

כך או כך, בין הצהרה פוליטית לבין מציאות עכשווית יש דברים חשובים יותר מכותרות בעיתון, ומ״בלאק פרידיי״; ובזמן שבו עבאס שולף סכינים ומלבה את האזור לעוד יום שישי של זעם, מנהיגינו לא יכולים לאפקו במילים, אלא לצאת ברובים שלופים ובטקטיקה מחושבת.

השלדים בארונותיהם של מעצמות העל / נ. הכט

חיוכים גדולים. זריף ומוגריני (צילום: רויטרס)

חיוכים גדולים. זריף ומוגריני (צילום: רויטרס)

וינה, הארבע עשר ביולי, 2015 – נחתם הסכם המעצמות עם איראן. שבוע בלבד לאחר מכן מתעוררות המעצמות לבוקרו של יום חדש בעולם חדש, נכונות למשימה נוספת המונחת על שולחנם – הסדר בין ישראל לפלסטינים.

היצרים מתלהטים כשמדובר על ישראל. שרת החוץ האירופית מוגריני שופעת חיוכים, עוד מרגע חתימת ההסכם עם איראן. היא מצהירה על אמונתה ביעילות ההסכם בכל הקשור לביטחון ישראל. שר החוץ האיראני זריף איננו מסתיר את חיוכו אף הוא, זהו עידן חדש. עידן שבו איראן אינה נושא לויכוח, היא כבר איננה מדינה במבחן. נשיא ארה״ב אובאמה משדל ומשכנע, אך גם מאיים. זהו עוד הישג לפני סיום כהונתו. חצי עולם צוהל, הכיכרות מלאים.

התנהגות המעצמות בשבוע שחלף הייתה שקופה מדי, מלאה אותות אזהרה. מומחי שפת גוף בוודאי הבחינו בסימני לחץ לא מוסברים, ובהתרגשות יתר, ואחרי החתימה – בהקלה ובאנחת רווחה. זה היה נראה כמו עסק בשוק השחור – במהירות לפני שיהיה מאוחר מידי, לפני שיימצא העוול, ויתגלו החורים. ההתנהלות הייתה פזיזה, ובלתי מתוקנת. מה גם שהמושפעת העיקרית מן ההסכם הזה – לא נכחה שם, כמו שרבים וטובים כבר הדגישו.

הפסיכולוגיה מאחורי הדברים היא פשוטה. המעצמות דואגות לעצמן, הן מחתימות מדינות על דברים שהן מעולם לא היו חותמות בעצמן. הן מדליפות את הגז לא לפני שהן עוטות על פניהן מסכות מגן. האיחוד האירופי מחליט לטובתו בלבד, הוא פועל מתוך האינטרסים האישיים שלו, ופעולותיו האנטי-ישראליות שנקט לאורך השנים מוכרות לנו היטב. התערבותו המתמדת בענייני החוץ והפנים של מדינת ישראל הוכחה כבלתי יעילה ואף מזיקה.

בכל הנוגע לארה"ב – חה"כ מיכאל אורן ניתח זאת נכונה: "האמריקאים מנסים להשליך על המזרח התיכון את התרבות שלהם. הם מסתכלים על המזרח התיכון – ורואים את עצמם." לדבריו אוסיף שלא זו בלבד שהסתכלותם מוטעית, אלא שהם מתעלמים מהתוצאות ההרסניות הנגרמות כתוצאה ממנה, ולו בכדי להשיג רווח לעצמם.

והשאלה עדיין נשארת – מדוע ברק חוסיין אובאמה מיהר? מדוע הוא רואה באיראן פרטנר לשלום גלובלי, בשעה שכל מדינות ערב כבר נוכחו לראות בה טרור?

העולם המערבי טוען שהוא שוחר שלום, אך זהו שלום מדומה. כי זהו שלום המבוסס על יסודות מעוותים, שלום המושתת על מניעים נסתרים.