״לחם שחור״ – על סאגת שר החוץ הגרמני והשמאל המשועבד

imageהשבוע הציב ראש הממשלה נתניהו אולטימטום לשר החוץ הגרמני זיגמר גבריאל, לבחור בין פגישה איתו לבין פגישה עם ארגוני שמאל קיצוני – ״שוברים שתיקה״ ו״בצלם״. לצד התקווה שהשר יוותר על פגישתו המתוכננת עם ארגון שוליים חתרני המכפיש את צה״ל בעולם – מה שלא קרה בסופו של דבר, נשמעה גם ביקורת בקרב אנשי שמאל על התנהלותו של נתניהו אשר חשפה אותם במערומיהם.

השמאל כבר זמן רב מביע את סלידתו ממועמדת הימין הקיצוני בצרפת, מארין לה פן, ובצדק. לה פן ידועה בשורשיה האנטישמיים, בהתבטאויות ובמהלכים אנטישמיים, כמו זה האחרון בו התחייבה לאסור על שחיטה כשרה בצרפת באם תיבחר כנשיאה. שר החוץ הגרמני, שביקר כאן השבוע ידוע אף הוא בשורשיו הנאציים, ובהתבטאויות אנטי ישראליות מפוברקות, כמו זו שישראל מקיימת משטר ״אפרטהייד״ בחברון. אך משום מה, בעבור השמאל זיגמר גבריאל מייצג נאורות ומתינות. לטענתם הוא רוצה להכיר את שני צידי הקשת הפוליטית – את אלו שבעד מדיניות הממשלה ואת אלו שנגדה. כאילו הטענות שישראל היא מדינת אפרטהייד או שחיילי צה״ל הם פושעי מלחמה הן גישות שונות במדיניות, ולא בדיות חסרות כל בסיס. אבל נדמה שהמוסר הכפול הזה נובע בחלקו מאובססיה. אובססיה של השמאל לבנימין נתניהו.

הביקורת של השמאל על כל נושא, על כל תופעה, מתעצמת תמיד כשנתניהו מביע את עמדתו. מהלכיו של נתניהו מורים להם כיצד לפעול, לחשוב ולהרגיש. אז אם נתניהו מציב אולטימטום לזיגמר גבריאל, הם ממהרים לתמוך בו וכשהוא לא מגנה את מארין לה פן הם סולדים ממנה. וזה אירוני בהתחשב בכך שהשמאל מטיף מוסר לציבור בוחרי הימין שלטענתם, ״מוסרים בידי נתניהו סמכות להחליט איזה ארגון הוא אנטי-ישראלי ואיזה לא״. אך התנהלותם זו גם מסבירה מדוע הם מזדעקים עשרים וארבע שבע על הדמוקרטיה שנמצאת ׳בסכנה׳, חופש הביטוי שנחטף מהם, ו׳משטרת המחשבות׳ שאוסרת עליהם להביע דעה. אלו לא דברים שקורים במציאות כמובן, אלא במוחו של השמאל המשועבד לנתניהו. העובדה שמחנה השמאל מפסיד בכל מערכת בחירות מוכיחה כי הציבור לא מעוניין לבחור במי שאין לו מערכת חוקים ומוסרים משלו, ובמי שמשנה את ״עקרונותיו״ לפי מצב הרוח בשטח.

כפועל יוצא מכך, טענותיהם של פוליטיקאים ועיתונאים ממחנה השמאל השבוע לא יכלו להיות אבסורדיות יותר. הם השוו בין פגישת נתניהו עם מתנגדי אובמה בוושינגטון ונאומו בקונגרס ב-2015 לפגישת שר החוץ הגרמני עם אנשי שוברים שתיקה. אך השמאל, כמו השמאל לא חזק בהשוואות. כי גם מתנגדי ממשל אובמה העוינים ביותר, וגם הקונגרס הרפובליקני ביותר אינם חותרים תחת צבא ארה״ב. הם אינם מכפישים את צבא ההגנה שלהם בעולם כפי שעושים ׳שוברים שתיקה׳. זיגמר גבריאל לא נפגש עם אופוזיציה או עם ״מתנגדי מדיניות״ אלא עם מתנגדי ישראל וצבאה שלא תרמו לדמוקרטיה, אלא הכפישו אותה.

זיגמר גבריאל ירק בפרצופה של ישראל והשמאל אימץ אותו. מטריד לחשוב על היום שאחרי עידן נתניהו, כשייגמרו ״האמיצים״ והשמאל ייאלץ להביט במראה.

״לחם שחור״ – דעה אחת בשבוע על: סלאם פיאד

imageרבים גינו מרה את החלטתה של ארה״ב לסכל את מינויו של ראש ממשלת הרשות הפלסטינית לשעבר, סלאם פיאד, לשליח האו״ם בלוב. מה שהיה שונה הפעם הוא שהגינויים באו גם מימין. העורך הראשי של הוול סטריט ג׳ורנל, ברט סטיבנס, צייץ בטוויטר שגם הוא ״מחבב את סלאם פיאד״, ועיתון הג׳רוזלם פוסט פירסם מאמר מערכת בו הוא מביע תמיכה בפיאד ומשבח אותו כיחידי השפוי בסביבה בה מהללים מחבלים ופעולות טרור.

החגיגה סביב המנהיג הפלסטיני לשעבר לא יכלה להיות אבסורדית יותר. הציון לשבח שנתנו לו רבים כל כך בשבוע האחרון מעורר חלחלה, והטענה כי מינויו סוכל ׳רק מפני שהוא פלסטיני׳ מגוחכת להפליא לאור העובדה שסלאם פיאד הוא ממש לא פלסטיני תמים.

לפי הדיווח במכון המחקר ״מבט לתקשורת פלסטינית״, ב-2009 כשכיהן כראש ממשלת הרשות, פיאד ערך ביקור תנחומים בבתי משפחות המחבלים שרצחו את הרב מאיר אבשלום חי בפיגוע ירי והילל אותם על פעולתם. ב-2010 ערך ביקור תנחומים בבית משפחת מחבל שניסה לדקור חייל. ביום רביעי, ה-23 במרץ, 2011, גינה את הפיגוע בתחנה המרכזית בירושלים. בבוקר אותו יום כשנשא נאום ברדיו הפלסטיני, הילל מחבלות פלסטיניות שביצעו פיגועים דומים כנגד יהודים ושיבח אותן בהערצה על ״עמידתן האיתנה״. וכך בדואליות פלסטינית אופיינית הוא הצליח להצטייר כנאור שבחבורה, כמנהיג שמבכה על כך שבני עמו בחרו בטרור.

השפה הערבית, או שמא נקרא לה ׳הפלסטינית׳ לא תמיד עושה את דרכה לערוצי החדשות בישראל ובטח שלא לאלה בארה״ב ובעולם. כך נוצר מצב אידיאלי עבור ההנהגה הפלסטינית, בו מוענקת לה האפשרות ליישר קו עם הציבור שלה ובמקביל עם הקהילה הבינלאומית. זו אחת הסיבות שנוח לאו״ם ללחוץ על ישראל, ולאישים כמו ברק אובמה והילרי קלינטון לדחוף את ישראל למו״מ ע״י עידוד הפגנות פלסטינים. תיאורתית, ההנהגה הפלסטינית מבקשת את עזרת המעצמות, והן בתמורה מבקשות את עזרת הפלסטינים כדי ליישם את האג'נדה בדרך חוקית. זו אחת הסיבות שמנהיגים שפויים כביכול בארה״ב ובעולם עדיין מוכרים את פתרון שתי המדינות אך מתעלמים מן העובדה שהוא פשוט בלתי ישים כשצד אחד מסרב להכיר בישראל כמדינה יהודית בגבולות כלשהן. הם מבינים שזהו קריטריון בסיסי אך ממשיכים לדחוף את התוכנית ״האידיאלית״ לדבריהם, גם בהיעדר התנאי היסודי. הדואליות של הפלסטינים מאפשרת לארגונים יהודיים ליברלים כמו ג׳יי סטריט לארח את תומך הטרור סאיב עריקאת, ואז להזדעק על הביקורת של השגריר המיועד דיוויד פרידמן, לצאת בקמפיין אגרסיבי נגדו, ולהטיל את האשמה עליו. בפועל לא מדובר פה על הבדלי דעות אלא על ארגון שתומך באנטישמים מהרשות הפלסטינית ובפרידמן אחד שחושף את השחיתות.

סלאם פיאד הוא שכפול של אבו מאזן, מן השפה אל החוץ. מגנה פיגועים באנגלית ומשבח מחבלים בפלסטינית. העולם מתעקש שהוא מתון ומלומד אולי משום שיש לו דוקטורט מאוניברסיטת טקסס והוא התבולל במערב, אך בפועל זהו ניסיון לזכות בהכרה והכשר בלתי לגיטימיים.

אכן, הקהל ששיבח אותו השבוע באבסורדיות מנסה להגן עליו 'רק מפני שהוא פלסטיני'.

״לחם שחור״ – דעה אחת בשבוע על: דואליות 

imageביום שישי שעבר אבו מאזן הפך לגיבור בעיני השמאל הישראלי. אמיץ, אנושי, שוחר שלום – מה לא אמרו עליו. שיבחו אותו על ׳אמיצות׳ מול הביקורת ״האדירה״ של בני עמו על השתתפותו בהלווית פרס. בוז׳י הרצוג הגדיר את בקשתו לחלוק כבוד אחרון כ״מחווה אנושית״ שאסור לסרב לה. אם רק היה אפשר, הם היו מעניקים לו פרס מפעל חיים וגם נובל לשלום. שמעון פרס לא היה מגיע לקרסולי רגליו.

מנגד, השמאל העביר ביקורת לא מועטה על חברי הכנסת הערבים שהחרימו את הלווית פרס, אך עשה הפרדה מוחלטת בין היעדרותם – להשתתפותו של אבו מאזן. הם דיברו עליהם כעל ישויות נפרדות ובלתי תלויות, למרות שבפועל הרשימה המשותפת ואבו מאזן קשורים בעבותות של אהבה. כמו תמיד, בסרט שרק חוזר על עצמו שוב ושוב, השמאל נפל למשחקו הדואלי של אבו מאזן. אבו מאזן שמוסר תנחומים באנגלית, אך בערבית מהלל את השהידים. שמכחיש כל מציאות של הסתה ׳ומצטער׳ על פיגועי טרור בראיון ישראלי, אך מברך על כל טיפת דם בירושלים כשהוא יושב ברמאללה. והשמאל ממשיך לבלוע את השקרים כאילו זו הזנה בכפייה, במקום לעשות שיעורי בית.

השתתפותו בהלווית פרס והיעדרותם של חברי הכנסת הערבים הן עוד פרק בסדרה הדואלית של אבו מאזן. מחד הוא חולק כבוד, ומאידך אנשיו מכריזים חרם. מטרתו היא להצטייר כהומני ושוחר שלום בפני מנהיגי העולם, כשבפועל הוא ממנה את חברי הרשימה המשותפת לבייביסיטר עבור הילדים הזועמים בראמללה. אבו מאזן לא היה מרשה לעצמו להשתתף בהלווית יהודי ישראלי, לולא הרווח הבינלאומי שבכך. רק לאחר תיאום מוחלט עם הרשימה המשותפת יכל היה להתפנות לעיסוקי התדמית שלו. והוא הצליח. אובמה נרתם בנאום פוליטי משופשף על ״הכיבוש הישראלי״ ועל נוכחותו המכבדת של אבו מאזן – המבשרת לדבריו, את תחילתו של תהליך השלום. בינתיים אובמה כבר הספיק למחוק את ירושלים ממפת ישראל, ולגנות בחריפות של גינוי פיגוע את בתיהם של מפוני עמונה. (שמעתם נכון, הוא גינה בתים).

בין צביעותו של אבו מאזן לצביעותו של אובמה, השמאל לא השכיל להבין את מה שהימין כבר הבין מזמן. ואולי זה בגלל שהוא פשוט מכור. מכור לויתורים שמוותרים על יהודים תמורת שלום מדומה. כי בורות היא אושר, אך התמכרות לבורות היא אושר עילאי.

״לחם שחור״ – דעה אחת בשבוע על: פנים אמיתיות 

imageכבר שנים שאובמה מכנה את הבנייה בהתנחלויות ״כיבוש״. כבר שנים שהוא מגנה אותה בתדירות גבוהה יותר משהוא מגנה פיגועים. הוא האשים את ישראל בשימוש בכח מופרז, וגם הרג בלתי חוקי של פלסטינים. יהיו שיטענו שהוא נהג להעביר ביקורת שווה על ישראל ועל הפלסטינים, ולמרות שזה לכשעצמו בעייתי, הרי שזה לא מה שקרה השבוע.

בנאום שנשא בעצרת האו״ם, התייחס אובמה בקצרה לנושא הישראלי-פלסטיני: ״פלסטינים וישראלים יהיו במצב טוב יותר אם פלסטינים יוקיעו אלימות ויכירו בישראל, אבל ישראל צריכה להכיר בכך שעליה להפסיק את הכיבוש״. בתקשורת דיווחו בעיקר על סגמנט ה״כיבוש״, או ציירו את אובמה כמי שמעביר ביקורת שווה על שני הצדדים, אך לאמיתו של דבר, היה זה גילוי לב – ולא במובן הטוב של המילה.

לא צריך להיות מומחה לשפת גוף כדי להבחין בקולו הספקני כשהוא מדבר על הכרה בישראל, ולא צריך להיות אבשלום קור כדי להבין שהמילה ״אבל״ היא מילת ניגוד, שפוטרת-במקרה זה -את חלקו הראשון של המשפט מאחריות. אובמה לא רק השווה בין הטרור הפלסטיני לבנייה בהתנחלויות, אלא בנימה של הבנה, הוא הצדיק את הטרור הפלסטיני והאשים בה את ישראל. מעניין שמי שנזהר כל כך מלומר ״אסלאם רדיקלי״ ובוחר לדבר במקום על אסלאמופוביה, פתאום מסוגל באופן גורף להאשים ציבור מתנחלים שלם. אם עד עכשיו חשבנו שהוא פוליטיקלי קורקט, הרי שהיום נוכחנו לדעת שהוא פשוט לא קורקט.

פחות מחמישים יום לפני הבחירות לנשיאות, בהזדמנות האחרונה שנותרה לו, אובמה מגלה את פניו האמיתיות. והן לא כל כך אופטימיות. כמי שמכונה ׳אופטימיסט׳ בפי השמאלנים, אובמה מצטייר דווקא כפסימיסט גדול בכל הנוגע לישראל. הוא מודאג מהבנייה, מודאג מאוד. יותר מצפון קוריאה, ומאיראן. דאע״ש, מצידו בכלל לא קיים. לדעתו, ישראל תחדל מלהתקיים כדמוקרטיה אם לא תקום מדינה פלסטינית. יותר פסימי מזה אין. אלא אם כן אתם לוקחים בחשבון את מאמרי הדעה בעיתון הארץ, כמובן.

התפקידים התחלפו. נתניהו הוא עכשיו האופטימיסט. נאומו באו״ם היה נחרץ מצד אחד אך קליל מצד שני. נפלאות הארץ הדהדו בין קירות האולם ולא השאירו מקום לאדישות בקרב נציגי המדינות. נתניהו הראה את ישראל היפה, אך גם זו האיתנה והבלתי מתפשרת. הוא ׳ניבא׳ ימים טובים יותר. ואולי ככה זה כשבקהילה הבינלאומית לא מפסיקים לנבא רעות.

לאחר שמונה שנים ארוכות, אובמה אוטוטו הופך להיות אזרח מן השורה. אולי הוא יבחר להשקיע את מרצו במשחקי גולף עם ראול קסטרו או אולי עוד יתבדח עם רודריגו דוטרטה. כך או כך, אם יבוא אי פעם לבקר בישראל, כדאי שיסתובב עם יהודי צמוד.

סנקציות ועצמאות / נ.הכט

IMG_2903במגילת העצמאות נאמר בנוגע להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל;

״זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית.״, כך חברי מועצת העם. אכן זכותנו למדינה עצמאית היא טבעית ובלתי מעורערת, חלום בן אלפי שנים שהתגשם.
צפינו בנאום ראש הממשלה בנימין נתניהו בקונגרס האמריקאי לפני מספר שבועות, בו הצהיר;
גם אם ישראל תצטרך לעמוד לבד, היא תעמוד. אך אני יודע שישראל לא עומדת לבד, אני יודע שאמריקה עומדת לצד ישראל.״
אני קוראת את שני חלקי ההסטוריה הללו, ופתאום הגדרות העצמאות מתערפלות ואינני מצליחה להבין; האם לא שמנו לב לקו המבדיל בין עצמאות לתלות? האם אנו באמת עצמאיים, או שמא העצמאות איננה עקרון אלא רק סיסמא ישנה. ושאלת השאלות – מהי חירות אמיתית? 
 
אברהם לינקולן אמר פעם; ״אלה הכופרים בזכותם של אחרים לחירות אינם ראויים לה בעצמם.״ והשאלה היא מה קורה כשיש כאלו הכופרים בזכות שלהם לחירות, למה הם יהיו ראויים? שמעתם על מדינה שמטילה סנקציות על עצמה? 
ההסטוריה הוכיחה כמה כח השפעה יש לעצמאות ועמידה איתנה; כפי שניתן לראות בחומש שמות לאחר שמשה מתרה בפרעה לשלוח את העם, וגם לאחר שמביא עליו מכות, נאמר: ״כי גדול משה בעיני פרעה״. כלומר, הכח והיציבות הם אלה שגידלו את המנהיג היהודי בעיני מנהיג עולם.
 
אין ספק שיחסים אסטרטגיים הנם הכרחיים למדינתנו כמו לכל מדינה. אין ספק שייצוא ויבוא ואספקת נשק הנם חיוניים לקיומה של מדינה בעולם. אך כשחברות הופכת לתלות נוצרת בעיה עמוקה ושורשית, נגרם נזק לאינטרס הלאומי, ועצם קיומו של העם נמצא בסכנה.
 
עם ישראל הוא עם רווי מסעות, עם למוד רדיפות, ועם כל זה נדמה שמנהיגינו תמיד נופלים לאותה ״רשת הצלה״ – תמיד מתקפלים בפני מדינות העולם.  ה״רשת״ הזו רק הולכת ומסבכת, ובסופו של יום, אנו במו ידינו כולאים את עצמינו, מטילים סנקציות על מדינתנו. אנו מוסרים את גורל ארצנו לידי האומות. 
אז כן, עם כל האירוניה שבדבר – בעידן המודרני בו אנו נמצאים בהחלט מטרידה אותנו המחשבה על עצמאות. 
 
בקהילה הבינלאומית נדרשת עמדה יציבה ובטוחה, ובאינטרס הישראלי הבינלאומי מוכרחים להיות שזורים גם לאומיות וחלוציות, כי אחרי הכל, אנו נשארים אך ורק עם החזון הלאומי רב השנים. רק באמצעות התמדה בדרך הנכונה והמתאימה להשגת היעדים, יובטח ויורגש חירותו של העם, כיון שחירות היא דרך ולא תכלית ומטרה. 
חשוב גם כן לציין כי אין פריבילגיה לבעלת ברית להטיל סנקציות על בת בריתה, הדבר רק גורם לשחיקת הדמוקרטיה, ולעוינות עולמית כלפי שתי המדינות.

 

ולסיום, בפעם הבאה כדאי שנבהיר; אם ישראל תצטרך היא תעמוד לבד. אך אפילו אם אמריקה לא תעמוד לצידה, ישראל אינה לבד אלא יחד איתה עומדים האבות והאימהות וחזוננו לפרוח ולצמוח על אדמתם. 

ארה"ב מתערבת, ישראל מודאגת / נ.הכט


אז ארה״ב מודאגת, מודאגת מאוד מהרטוריקה של ראש ממשלתנו ״נגד״ ערביי ישראל. הרי לא כל יום נוהרים אלפי ערבים אל הקלפי, גם אם כל יום הוא יום בחירות. זה לא כל יום שגוש השמאל בישראל מקבל מימון זר מעמותות בארה״ב שהן ככל הנראה תחת חסותו של אובמה. 

(לא) כל יום יכול המי ומי השמאלי בישראל להדיח את גוש הימין מן השלטון, רק שהפעם הייתה לו תמיכה בדמות אמריקה החופשית, הדמוקרטית, הלא מתערבת בפוליטיקה הפנימית של מדינת ישראל (חלילה וחס). 
 
הדברים הללו לא הומצאו או הופרכו, זאת לא עלילה מסוג ״רק לא ביבי״. אלו עיוותים המתרחשים מתחת לאפה של מדינת ישראל, ללא בושה וללא רחם. 
ישנם טיעונים ממשיים ומתרחשת חקירה אינטנסיבית שבתקווה תשכיל להוציא לאור את השחיתויות – את המימון האדיר של עמותות זרות שמטרתם הייתה אחת – הזרמת מאות אלפים אל הקלפיות בהפחדה, ובלבד כדי שיצביעו – אמת. שקר! 
 
אבל עזבו את כל זה; יש לנו דאגה אמיתית וכנה. 
אובמה, מדינת ישראל מאוד מודאגת מהרטוריקה שלך נגד יהודי ישראל. נגד יהודי ירושלים וההתנחלויות. הרי הצהרת בקור רוח: ״ארה״ב איננה נותנת לגיטימציה להמשך בניית בתים בהתנחלויות, הבנייה חייבת להיפסק"! אתה מאוד מודאג לעתיד מדינתנו, ומוטרד מעתידם של הפלסטינים, אז הנך קורה לישראל לחזור לקווי 67' ומשדל את מדינות האו"ם לתמוך בשתי מדינות לשני עמים. 
אך אתה לא מבין, אתה לא מבין שאנחנו – אזרחי ישראל, חיילי ישראל, מנהיגי ישראל, מאוד דואגים לשלום ארצנו. לא נסכים למסור ולו את השטח הקטן ביותר בעבור שניהרג, בעבור שיירמסו אותנו ואת צבאנו. לא, אנחנו רוצים לחיות. העם היהודי פסק מלהיות שה תמים בין שיני זאבים. ישראל אינה נותנת לגיטימציה לאומית לכל הרוצים לכלותה. איננו נותנים לגיטימציה להמשך בניית תאי הטרור בעזה, ולפיתוח גרעינים באיראן.
עוד ידובר רבות על ממשל אובמה, על ההצהרות הפומבויות החמורות שנתן בפני אלפים כדי להסית ולהדיח. עוד נשמע על פגישות רעים בינו לרוחאני, אחמדינג'אד, או ארדואן ועוד מנהיגים רבים הקוראים להשמדתה של ישראל. עוד יסופר על קשריו החזקים, המסתוריים של נשיא ארה"ב ברק חוסיין אובמה לאסלאם הקיצוני.
אנו נמשיך לדבר על זכותנו, נמשיך לספר את סיפור ארצנו בפני כל מי שרק ירצה לשמוע. נצעד במאבק עיקש נגד הטרור, השנאה, והרדיפה. גורל ארצנו הוא בידינו.