ענישה עצמית: על החוק ועל המכריעים / נ. הכט

נחוש. שרון גל (צילום: גיל נחושתן)

נחוש. שרון גל (צילום: גיל נחושתן)

נסיון העברת הצעת חוק עונש מוות למחבלים ודחייתו השבוע, מעלה סימני שאלה רבים בנוגע לדרכי הענישה במדינת ישראל. במיוחד כשמדובר בטרוריסטים ובמחבלים הבאים להשרות כאוס במחוזותינו.

רבים היו שרי מפלגת השלטון שהזדהו עם הצעת החוק מאשר אלו שנמנעו או התנגדו לה. הבעיה השורשית כאן היא שלא כמו בהרכבי הרוב בבית המשפט, בבית המחוקקים יש שליט ומחליט אחד – ראש הממשלה, ועל פיו ישק דבר.  אז אם הוחלט להקים וועדה – תוקם וועדה. בינתיים יכולים אלפי מחבלים ומחבלות להסתובב בחופשיות ככל אזרח מן השורה, כיון שבמדינתנו זהו ענין של שאלה בלבד – הרצחת?? גם ירשת! בן רגע הופך המחבל האסיר למשוחרר בעל זכויות לוקסוס.

מה שתמוה כאן היא העובדה שעם כל מה שעוברת ארצנו הקטנה, למרות הטרור, הרצח וההרג של אנשים חפים מפשע — עדיין לא נעשה דבר בעניין דינם של הפושעים. אם תרצו לקחת את אמריקה כדוגמא – שם חוק עונש מוות חל במתכונת רחבה, עם הגבלות מצומצמות לעומת החלת החוק במדינתנו. במדינות רבות בארה״ב חבר המושבעים איננו משנה לגופו של ענין – ולא נדרשת הסכמה פה אחד.

נבעת. נתניהו (צילום: פלאש 90)

מדינה אינה אוהבת להתגאות במספר עונשי המוות שהוצאו אל הפועל בשטחיה, אך אין מדינה אחת שתתבייש בחוק שלה ובאכיפתו במקרה הצורך, ללא אי אילו הקלות. זה לא קורה באף מדינה דמוקרטית ומפותחת. רק במדינתנו משום מה, יש פחד ממה יחשוב העולם, ממה יאמרו הגויים. הפחד הזה, ההתקפלות הזאת, הבריחה האין סופית, נובעים מליקויים משמעותיים בענפי הקהילה הממשלתית – הישראלית. זוהי אי-רציונאליות לשמה, כיון שאנו מפחדים מאותם מדינות העושות את מה שאנו מפחדים לעשות.

אכן, ההחלטה להקים וועדה שתדון בחוק המוצע, מונעת דה-פקטו מחרדה לא הגיונית. מטרת הוועדה היא לדחות את ההצעה על הסף, ולא לאפשר לחוק להכנס לספר החוקים של מדינת ישראל.

הרוב הוא הקובע – בהצבעה על החוק ובהכרעת העונש. מאז ומעולם – בזמנים עתיקים כמו גם בזמננו נעשתה ונעשית ההכרעה על פי הרוב. אין סיבה שבעידן הזה, במדינה הזו, הדברים ייעשו אחרת.

לסיכום; טוב לזכור שכשהחוק הוא חוק רפוי – הביטחון הוא רפוי וההרתעה אינה קיימת. ולכן בשעה שטרוריסטים מבלים במלונות ״בתי הכלא״, לומדים באוניברסיטה מקוונת, ומשביעים את רעבונם, יש מפקד חטיבה בצה״ל שנחקר על כך שהוא מגן על חייו ועל חיי חייליו.

הצחוק על מערכת המשפט / נ. הכט

עושה צחוק. (צילום: מוטי קמחי)

עושה צחוק. (צילום: מוטי קמחי)

פרסומת פשוטה עבור חברת רהיטי ״אורבן״, מסתברת כלא כל כך תמימה. שולה זקן שהואשמה בקבלת שוחד, בקבלת דבר במרמה, ובהלבנת הון, מצטיירת כפרוזנטורית נחמדה אך כוונותיה ברורות ומובהקות.

למרות שכבר ריצתה את זמן מאסרה, ההשתתפות בתחום שהוא ציבורי ובעל השפעה, בהחלט דורשת עזות מצח. מלבד הבעייתיות בעובדת השתלבותה בתחום ציבורי, הפרסומת לכשעצמה הנה בעייתית. מתחת לפני הסאטירה ניכרים מניעיה האמיתיים בפרסום זה. כאילו לא היה דבר. כאילו לא היו כספים מלוכלכים, שוחד ומרמה. הייתכן שפרשייה כה חמורה נהפכה להומור זול?

שולה זקן בעיקר מלגלגת על מערכת המשפט בישראל. במעשיה היא פותחת דלתות לעבריינים אחרים ומושיטה יד לפלילים.

הדיון על אישי ציבור שהורשעו וחזרו לכהן הינו דיון ענייני ומהותי, ואל לנו לזלזל בו. שר הכלכלה אריה דרעי שהורשע בעבר, מכהן במשרה ציבורית, כמו גם אנשי ציבור נוספים שחזרו לתפקידים בכירים במדינה. ואולי בשל כך, גברת שולה זקן מרשה לעצמה להתנהג בהתאם. ולמרות ההבדלים ביניהם – זוהי תופעה קלוקלת ועל היושבים בחוק למגר אותה. על הכנסת חלה החובה לחוקק חוקים המגבילים אנשי ציבור שהורשעו מלחזור לפוזיציות ציבוריות. אם הרשויות השופטות מרשות לעצמן להוריד תדיר את אות הקלון מן העבריין – מה יהא על מעמדו של מערכת המשפט בישראל? הרי בכל יום יוכל מאן דהוא להכריז על התמודדותו למשרה ציבורית, ולא יהיה משנה מה הייתה עברו.

השחיתות השלטונית הפך לדבר של מה בכך, כנחילים הזוחלים לכל עבר. ניצול עמדות כח הפך למדיניות חדשה כאן. כדאי שניקח דוגמא מארצות אחרות שהשכילו להגביל את אותם אנשים המשתמשים במשרתם ככלי למשא ומתן מסולף.

אין פריביליגיה לנבחר ציבור, לעובד ברשות הציבור, לכל אדם ציבורי באשר הוא לומר: אחטא ואשוב. וכפי שאומר המשפטן משה נגבי; ״המבחן של מדינה אשר מושתת על שלטון החוק הוא אינו האם יש או אין שחיתות, אלא האם ישנה היכולת להילחם בשחיתות״