״לחם שחור״ – דעה אחת בשבוע על: ברק אובמה 

imageאומרים שאחוזי התמיכה באובמה מעולם לא היו גבוהים יותר, שהוא שובר שיאים כנשיא היוצא האהוב ביותר בהיסטוריית ארה״ב. בעיני רבים נדמה שימיו האחרונים במשרד היו ימיו הזוהרים ביותר, נאומיו – מהחוצבים ביותר, והראיונות שהוא נותן לתקשורת – מהפתוחים ביותר.

ובכל זאת, קשה שלא לחשוב על הסיבות שהובילו להערצת המנהיג האמריקאי, ועל הגורמים שהשפיעו על עלייתו המתמדת של הרייטינג. זוהי לא עוד החלפת הנהגות קונבנציונלית, אלא כזו שטלטלה את הציבור האמריקאי, ולא פחות בגלל ההנהגה היוצאת. כשמעבדים את נתוני האהדה הגבוהים לאובמה אי אפשר שלא לקחת בחשבון את דונלד טראמפ. התקשורת האמריקאית מתפעמת מהתמיכה באובמה כמו שהתפעמה מניצחונותיה של הילרי קלינטון בעימותי הבחירות, אך למעשה, היא שוב מיתממת מול העובדה שכשטראמפ נמצא במשוואה התמיכה איננה תמיכה, והניצחונות אינן נצחונות. ככלל, טראמפ אינו פרמטר. כי כשמשווים בין אובמה לאדם עם לקסיקון נמוך, התנהגות פרועה, ועבר גס, הבחירה היא ברורה. סביר להניח שבמציאות חלופית בה כל מועמד רפובליקני אחר היה נבחר, אחוזי התמיכה באובמה היו רגילות לעונה. האהדה הגוברת אליו בעקבות בחירתו של טראמפ, היא בעיקר חרפה לאובמה.

האבסורד הוא שאובמה למעשה פעל, גם אם בתת מודע, להעלאת הרייטינג שלו. מדיניותו הרופסת בשמונה השנים האחרונות יצרה קרקע פוריה, וואקום, אם תרצו, עבור תופעת הטראמפיזם. אובמה בנה חומות מלאכותיות סביב ארה״ב, וגשרים מלאכותיים בתוכה. בהיעדר יסודות, הוא הזדקק להחזיק אותם בשתי ידיו, כך שברגע עזיבתו את התפקיד, הם קורסים כמו דומינו. המלאכותיות הזו היא שהעניקה לגיטימציה להנהגה טראמפית. הנהגה, שבאופן אירוני מעניקה היום לאובמה כבוד ציבורי גדול.

העם תמך בכריזמה שלו, אך נשיא מעצמה זקוק להרבה יותר מזה. קשה להאמין שרוב העם מרוצה מיחסו הפייסני כלפי קובה ויחסו המתנצל כלפי איראן, כשאלו לא הזיזו אצבע כדי לזכות בהסרת הסנקציות, ולא הביעו שום כוונה להפסקת תוקפנותם. בסאן ברנרדינו, במועדון הפולס באורלנדו, בבתי האזרחים המופגזים בסוריה, לא מעוניינים בכריזמה. שם, היא לא מגיעה לקרסולי פרוסת הלחם.

בנאום הפרידה שלו בשיקגו, אמר הנשיא היוצא שכל שני צעדים קדימה נדמים לעיתים כצעד אחד אחורה, אך המטרה היא להתקדם תמיד. המשפט הזה מתמצת למעשה את מדיניותו של אובמה בכל מצב; גם כשהאויב מתקיף אותך, צעד לקראתו. אל תבזבז את זמנך על בניית יסודות אמת, צעד קדימה.

במקרה הזה, צעדיו של אובמה הם צעד אחד רחוק מידי. ארה״ב השסועה והטובעת בנוסטלגיה, וטראמפ כמנהיגה החדש, הם הרבה צעדים אחורה.

״לחם שחור״ – דעה אחת בשבוע על: דונלד טראמפ

imageטיעוניו של דונלד טראמפ על כך שהתקשורת מוטה נגדו די מיצו את עצמם, ולמען האמת הם קלישאה ממוחזרת. אך אם האיש שרץ למשרד הגבוה ביותר בארה״ב מרשה לעצמו לפזר תאוריות קונספירציה כמו אבק, מותר גם לנו לפעמים.

מאז אותו 16 ביוני, 2015 – בו ירד במדרגות הנעות להודיע על התמודדותו, התקשורת לא פסקה מלקדם את טראמפ. היא דיברה עליו, פירשנה אותו, התעכבה על כל מילה שנויה במחלוקת וגם על כל שטות. הפודיום הריק של טראמפ שודר בשידור חי כאשר בצד הדמוקרטי והרפובליקני התקיימו עצרות, וכל דיבור פוגעני והעלבה גסה תפסו את מקומם של נאומי המדיניות של כל שישה עשר המתמודדים הרפובליקנים. זה לא היה אובססיה או סנסציה סתמית, כי אם כך היה, הרי שהתקשורת היתה מפסיקה לסקר אותו בתדירות גבוהה כבר בימי הפריימריז. הסיקור התקשורתי המקיף על דונלד טראמפ, היה אם כן חלק מאג׳נדה ברורה, ובמרכזה; הילרי קלינטון. התקשורת הבינה שכדי שהילרי תנצח, חובה להציב מולה מתמודד חלש. הילרי וצוותה חשו מאוימים מן המחשבה שרוביו המשופשף ינצח ויתעמת מולה – כפי שנחשף באימיילים של מנהל הקמפיין שלה, ג׳ון פודסטה. סקרי הבחירות הכלליות הראו בבירור – טראמפ יפסיד במירוץ מול הילרי. עכשיו, כל שנותר לתקשורת היה לקדם את טראמפ, עד לרגע הזכייה במועמדות. וזה קרה. טראמפ היה למועמד המפלגה הרפובליקנית, והתקשורת נשמה לרווחה וסימנה וי. הפורמולה פשוטה; נשתמש בטראמפ כדי להביס את כל שאר המתמודדים הרפובליקנים, ואז נשתמש בו לקידומה וניצחונה של הילרי. זו תאוריה אכזרית, אך יש בה הרבה יותר אכזריות מתאוריה.

מה שמעניין כאן – שאי אפשר לומר שהתקשורת מוטה נגד טראמפ. ממש לא. היא בסה״כ מצטטת אותו. הקול קול טראמפ-ולמרות שהן קטנות-הידיים גם הן, ידי טראמפ. אף סיפור לא הומצא, אף מילה לא הוצאה מהקשרה. ההתבטאויות הביזאריות הן פרי דמיונו, והקריאות הפוגעניות נאמרו מיוזמתו. ״לזכותו״ של טראמפ ייאמר, שהוא דבק בדרכו. הוא לא חזר בו, לא בדיוק התנצל, וגם אם הוא ירצה לטעון ״זה לא שלי״ – הכל כבר מוקלט.

אז היא אמנם לא מוטה נגד טראמפ, אך התקשורת מוטה לטובת קלינטון מתחילת המירוץ, מן העובדה הפשוטה שהיא קידמה את טראמפ למען ניצחונה של קלינטון. העיסוק בשאלת אמינותה של הילרי, בשל הפרשיות שהיתה מעורבת בהן, כמעט ולא קיים. לפחות לא ברמה בה היה מתקיים לו מרקו רוביו היה מועמד המפלגה הרפובליקנית. והתקשורת תמיד תוכל לטעון שמפני כורח המציאות, מציאות שהיא בעצמה יצרה, סערות הדונלד תופסות הרבה יותר מקום – כי הן גסות יותר, רעשניות יותר, ולעיתים חמורות יותר.

הילרי לא מתמודדת מול דונלד טראמפ – היא חוגגת. היא אמנם ניצחה שלושה עימותים אך היא ממש לא אותגרה בהם. היא כמעט לא נדרשה לכלום, וכשהיא נשאלה על כל נושא שנוי במחלוקת ברזומה שלה, היא פשוט ענתה: ״דונלד טראמפ״. וזה לא רק היא. הדמוקרטים למדו טקטיקה חדשה; בשעת ספק, ענה ״דונלד טראמפ״. פטריק מרפי, הסנטור הדמוקרטי שמתמודד על מקום בסנאט מול מרקו רוביו בפלורידה, הוכיח זאת בעימות הסנטורים שהתקיים ביום רביעי השבוע. כשנשאל על סוריה, הוא ענה שדונלד טראמפ מהלל את פוטין. כשנשאל על קובה, ענה בביקורתיות אבסורדית שדונלד טראמפ מעוניין בהסרת אמברגו הנשק – עמדה בה מרפי בעצמו תומך. וכפי שרוביו היטיב לומר; ״תשובתו של מרפי לכל שאלה היא; שם עצם, פועל, ודונלד טראמפ״!

התקשורת, הילרי קלינטון, הסנטורים הדמוקרטים – כולם משתמשים בטראמפ כדי לנצח. המפלגה הרפובליקנית אולי נמצאת בשפל היסטורי, אך ניצחון בזכות טראמפ זה תעודת עניות רצינית למפלגה הדמוקרטית.

״לחם שחור״ – דעה אחת בשבוע על: אמינות 

imageכשמדובר בבחירות לנשיאות ארה״ב, ציבור הבוחרים והצופים מתחלק למספר סוגים. יש את ה״לעולם לא טראמפ״, שיבחרו בקלינטון רק כי הם לא רוצים את טראמפ בשלטון, ויש את ה״לעולם לא קלינטון, לעולם לא טראמפ״, שלא עומדים להצביע לאף מועמד. יש את ה״לעולם לא קלינטון״ שיבחרו בטראמפ רק כי הם לא רוצים שקלינטון תדרוך בחדר הסגלגל, ויש גם כאלו שתלויים בין שמיים לארץ והחליטו כי אין בחירה טובה יותר מהגירה לקנדה.

בתוך בליל הקולות שמסביב, ישנו ציבור שלם של בוחרי קלינטון בארה״ב וגם מעריצי ״אני איתה״ כאן בישראל. ציבור שימליך את קלינטון בכל מחיר, שמנפנף בקלף המגדרי בכל הזדמנות, כי הוא לא יסלח לעצמו אם היא תפסיד גם הפעם את תואר הנשיאה הראשונה בהיסטוריית ארה״ב.

הציבור הזה, בעיני, הוא הכי פחות אמין.

הוא מזדעזע מכל ביטוי בומבסטי ושנוי במחלקות של טראמפ, אך שומר על אדישות כשבתקשורת מדברים על התנהלות ביטחונית רשלנית של הילרי. הוא מרבה לדבר על השחיתות העסקית של טראמפ, אך מבטל בהינף יד את שחיתותם של הקלינטונים בצמרת הפוליטית, ואת שקריה של הילרי בפרשת בנגאזי והמיילים. הציבור הזה צבוע עד כדי כך שהוא יתכחש למערכת היחסים רבת השנים בין טראמפ לבני הזוג קלינטון.

במרחבי התקשורת השמאלנית בישראל אין ולו עיתונאי אחד שהעלה את עניין אמינותה של קלינטון בתדירות בה הוא מדבר על אמינותו של טראמפ. ולא, זה לא שטראמפ נקי משחיתות, ומהתנהלות בעייתית כאיש עסקים. זה לא שאין לו ולאנשיו קשרים חמים עם ולדימיר פוטין. ממש לא. טראמפ הוא לא התקווה לאמריקה טובה יותר, בטח שלא לעולם טוב יותר. לא קשה להראות זעזוע מטראמפ ומביטוייו המטורללים. זה גם לא אלטרואיסטי לגנות את דבריו. זה אך טבעי ובריא שחברה תדע להבחין בין טוב לרע. האבסורד כאן הוא ההתעלמות וההתכחשות המוחלטת מן העוולות של קלינטון. זה העיוורון האיוולי והעיקש מול פני השקר שלא מפסיק להדהים. הרצון לשבור את תקרת הזכוכית בכל מחיר הפך חזק יותר מהצורך בכנות ללא פשרות.

השבוע נשאלה מושלת ניו המפשיר הדמוקרטית, מגי האסן, שלוש פעמים, אם היא מאמינה באמינותה של קלינטון. בעל פעם היא הסיטה את הדיון במקום לענות ישירות. מאוחר יותר היא תיקנה את עצמה ואמרה שהיא מאמינה שהילרי אמינה ״כפי שמומחי צבא וביטחון לאומי מאמינים לה״. ההישענות בתשובתה על מומחי צבא וביטחון רק מוכיחה עד כמה היא לא מאמינה למה שהיא בעצמה אומרת. הצורך להישען על מישהו אחר כדי להוכיח את  אמונתך היא אבסורדית מיסודה. מגי האסן היא עוד תומכת נלהבת שמצטרפת לאשת הקונגרס הדמוקרטית, אן קירקפטריק – שגם היא התקשתה לענות על שאלת האמינות. הלה מצטרפות לעוד דמוקרטים, זוטרים ובכירים, שיודעים כי קלינטון איננה אמינה בעליל, אך אינם כנים מספיק כדי להגיד זאת.

אז בפעם הבאה שתמהרו להזדעזע מטראמפ, זכרו בד בבד להזדעזע מקלינטון. כך לפחות, תהיו אמינים עם עצמכם.

״הלחם היומי״ (פוליטיקה לנבוכים) – השבוע הראשון במרץ

בארץ: קריסת הרשות – בנאומו באוניברסיטת בר אילן השבוע אמר שר הקליטה זאב אלקין כי ״הרשות הפלסטינית תקרוס, השאלה היא רק מתי״ אלקין התיחס לכך שישראל תצטרך להתמודד עם ההשלכות בקריסת הרשות, ולכן עליה להיערך בהתאם עם הקהילה הבינלאומית להיתכנות כזו.

בידוד מדיני? – *רה״מ נתניהו נפגש השבוע עם השגריר החדש של מצרים בישראל חזאם ח׳ירת. השגריר נפגש גם עם מנכ״ל משרד החוץ דורי גולד. מצרים הוציאה את שגרירה האחרון מישראל לפני 3 שנים בעקבות מבצע עמוד ענן. *רה״מ נפגש עם שגרירי מדינות אפריקה בישראל בשדולת אפריקה-ישראל בכנסת. ״אפריקה חוזרת לישראל, וישראל חוזרת לאפריקה״ אמר. הקמת השדולה באה לאחר ביקורו של נשיא קניה, קנייטה בישראל בשבוע שעבר.

בעולם: ״המתונים״ ניצחו – בבחירות שהתקיימו באיראן ניצחה המפלגה המתונה בפרלמנט ובמועצת המומחים. ״המתונים״ בניגוד לשמרנים באיראן רוצים ביחסים עם המערב וארה״ב. הסכם הגרעין של המעצמות עם איראן היא אחת ההתבטאויות לכך, והסיבה לתמיכה ברוחאני.

מועצת הביטחון של האו״ם אישר סנקציות קשות נוספות על צפון קוריאה, בעקבות ניסויים אחרונים שעשו בפצצה גרעינית ובטילים.

״הפסקת אש״ בסוריה – במאמצים של ארה״ב ורוסיה החלה הפסקת אש בסוריה, שהופרה מספר פעמים ע״י המורדים. נתניהו התייחס השבוע להפסקת האש ואמר כי ׳כל הסכם לרגיעה בסוריה חייבת לכלול את הפסקת התוקפנות האיראנית כלפי ישראל משטח סוריה׳.

בכנסת: חוק ההשעיה – החוק אושר בוועדת הכנסת והועבר להכנה לקריאה ראשונה. החוק זוכה להתנגדות מן האופוזיציה אך גם מן הקואליציה משום היותו חוק שמאפשר לחברי כנסת להדיח את חבריהם בכנסת החותרים תחת ישראל כיהודית ודמוקרטית, המסיתים לגזענות, ותומכים במאבק מזוין כנגד המדינה. הנוסח מפריע לח״כים מימין ומשמאל אשר חושבים כי החוק עלול לפגוע בם בעתיד. *הצעת החוק באה בעקבות פגישתם של חה״כ ממפלגת בל״ד עם משפחות המחבלים בחודש שעבר. *חוקים דומים קיימים בפרלמנטים אחרים בעולם. בין השאר-גם בקונגרס האמריקני קיים חוק המאשר הדחת חבר ע״י 2/3 מן הבית.

בפרלמנט זר: הדחה ״צפון קוריאנית״ במצרים – חבר הפרלמנט המצרי תאופיק עוכאשה הודח מן הפרלמנט לאחר שנודע כי נפגש עם שגריר ישראל במצרים.

בארה״ב: הרוחות מתלהטות במירוץ לנשיאות – השבוע התקיימו בחירות ה-Super Tuesday. ב-11 מדינות התקיימו בחירות למתמודדים הרפובליקנים: טראמפ זכה ב-7, קרוז ב-3, ורוביו ב-1. ולמתמודדים הדמוקרטים: קלינטון זכתה ב-7, וסנדרס ב-4. מכאן המתמודדים ממשיכים למדינות Winner Takes all, בהם המנצח לוקח את כל הצירים (delegates) באותה מדינה, ולא מתחלק איתם עם המתמודדים האחרים.

מיט רומני שהתמודד לנשיאות ב-2012 נשא נאום אנטי-טראמפ השבוע בו התייחס לסכנה האורבת לארה״ב אם טראמפ יהיה נשיא, וקרא לאזרחי ארה״ב הרפובליקנים לבחור במתמודדים האחרים – קרוז, רוביו, וקייסיק. דבריו באים בעקבות סירובו של טראמפ לגנות את הקו קלוקס קלן, וכן התבטאויותיו לכל אורך הקמפיין כלפי נשים, מוסלמים, ומקסיקנים, כמו גם חוסר המודעות והידע שלו בתחומי בטחון לאומי ומדיניות חוץ.

שלושה מתמודדים, וניצחון אחד נשכח; על הפריימריז בדרום קרוליינה / נ. הכט

image

שלושה במלחמה. מימין קרוז, טראמפ, ורוביו. (צילום: Chuck Burton AP)

דונאלד טראמפ שוב ניצח. תוצאות הפריימריז הראשוניות בדרום קרוליינה שהחלו לזרום לערוצי התקשורת שלשום הצביעו כבר על ניצחון מוחץ לטראמפ, בשעה שמרקו רוביו וטד קרוז נלחמו על המקום השני. מי שבילה ברשת החברתית היה מתפלא לראות ידיעה מוקדמת על ניצחונו של טראמפ מסוכנות הידיעות AP, שגררה אחריה את שאר הרשתות להודיע אף הם על המועמד המנצח, בזמן שרק 3% מן הקולות נספרו. וכפי שעיתונאית אחת תיארה; ׳אנשים במטה הבחירות של  קרוז מסתובבים כאן ולא מבינים איך זה יכול להיות׳.

הניצחון של טראמפ מבטא את אי תלותו בממסד, משום היותו מהסקטור הפרטי וללא שום עבר פוליטי. אם מישהו חשב שטראמפ ניצח בגלל כישורים או ניסיון, אז שלא, כי הנתונים מצביעים על כך ש-60% מהאנשים המחפשים מועמד חיצוני (אאוטסיידר) דווקא, בחרו בו. הנתון הזה הוא אינטגרלי ומצביע בעיקר על הלך הרוח בארה״ב; ׳הכל, רק לא ממסד׳. הציבור הקונסרבטיבי בארה״ב מרגיש כי הממסד הרפובליקני מעל בהם, ולא מילא את הבטחותיו. הם רוצים משהו חדש ומרענן, עד כי הם מוכנים להקריב את ערכיהם בעבור אדם ללא ערכים. אך יש מי שאומר שזהו קריאת השכמה, כמין מחאה של הציבור האמריקני שנועדה רק לעורר ולנער את המפלגה הרפובליקנית השורשית, ולכשיגיע יום הבוחר הוא יתפכח ויבחר במועמד המסורתי.

רבים מקווים להתפכחות הזו בקרב הציבור האמריקני, לחשיבה ערכית שתחליף את הסנסציה הקולנית. התקווה הזו היא לא פיקטיבית, אלא מתבססת על נתונים אמיתיים המצביעים על כך ש-36% מהאנשים המחפשים מועמד עם ניסיון בוחרים במרקו רוביו כמוביל. טראמפ לעומת זאת, לא נמצא על הגרף בתחום הזה. הנתון הזה עוד יותר מעניין לאור העובדה שחלק מן המתמודדים ובראשם המושל כריס כריסטי שפרש מן המירוץ לא בוחלים באמצעים לצייר את רוביו כמועמד חסר כל ניסיון, דמוי אובאמה ב-2008. השבוע, בראיון ל-NBC נשאל טראמפ על התבטאויותיו ב-2002 בנוגע למלחמה בעיראק בה תמך בזמנו ולה הוא מתנגד היום, וענה: ״אני באמת לא יודע למה אני מתכוון…מי יודע מה היה אז בראש שלי״. בימים האחרונים רוביו לחץ על נקודת החולשה הזו של טראמפ ותקף אותו על חוסר ניסיון במדיניות חוץ, מה שהוא כנראה ימשיך לעשות בשבוע הקרוב. רוביו זכה במקום השני בדרום קרוליינה, ועכשיו עם פרישתו של ג׳ב בוש מן המרוץ, הוא צפוי לזכות בקולות נוספים, מה שיעזור לו לצבור תאוצה לקראת הבחירות הקרובות בנבדה.

הסנטור טד קרוז, אמנם הגיע למקום השלישי בדרום קרוליינה בצמידות לרוביו, אך למעשה, הפסיד במדינה בה תלו בו כולם את תקוותם. דרום קרוליינה היא בירת האוונגליסטים, וקרוז – שמצטייר כמועמד הנוצרי המובהק נחל בה תבוסה. מחצית מהבוחרים האוונגליסטים הפוטנציאליים של קרוז העדיפו לבחור בטראמפ. עכשיו השאלה היא; אם הוא לא ניצח בדרום קרוליינה, היכן יוכל לנצח?

השדה הרפובליקני הולך ומצטמצם, ומנהיגים במפלגה השמרנית מתכוננים להתאחד סביב מועמד אידאלי אחד. כרגע הקלפים כולם הולכים למרקו רוביו, שזכה בתמיכתו של איש הקונגרס טריי גאודי, ושל הסנטור האפרו-אמריקאי היחיד במפלגה – טים סקוט, ובתמיכתה של מושלת דרום קרוליינה ניקי היילי – בת למהגרים אינדיאניים. בכך, רוביו מציג את המפלגה הרפובליקנית הממוסדת באור חדש ומגוון. ובינתיים, התצפיות עבור דונאלד טראמפ אינן כולן אופטימיות. הסקרים מראים על ירידה הדרגתית משמעותית מאז תחילת המירוץ ועד עכשיו. אמנם הוא עדיין מוביל, אך כשהשבועות יחלפו בחודשים ויום הבוחר יקרב, המגמה הזו תלך ותצבור תאוצה — לאט אבל בטוח.

״הלחם היומי״ (פוליטיקה לנבוכים) – השבוע השלישי בדצמבר

בארץ: נס ״זאת חנוכה״ (תושב ערבי מבית חנינא בעל ת.ז.כחולה דרס אזרחים בתחנה בגשר המיתרים, ונורה. גרזן נמצא ברכבו).

״אם תרצו״ vs ״שוברים שתיקה״ (סרטון שהוציא הארגון ״אם תרצו״ נגד הארגון ״שוברים שתיקה״ הציג את פעיליו כ״שתולים״ ועורר סערה ציבורית קשה).

בעולם: האו״ם מגלה כי איראן הפרה את החלטות מועצת הבטחון כששיגרה טיל ניסוי עם ראש נפץ גרעיני באוקטובר. קריאות בקונגרס לסנקציות חדשות על טהרן.

ישראל וטורקיה במגעים לחידוש הקשרים שלא היו מאז ״משט המרמרה״ לעזה ב-2011.

בכנסת: סוף לגז או תן גז – תלוי את מי שואלים (ראש הממשלה חתם על מתווה הגז).

כשדיון על העוני הופך לדיון על גינויים (בדיון במליאה בנושא העוני ביקש ראש האופוזיציה הרצוג מנתניהו לגנות את ההסתה נגד הנשיא. רה״מ בתגובה ביקש מהרצוג לגנות את פעילות הארגון ״שוברים שתיקה״).

בפרלמנט זר: סוף לחיזבאללה? הקונגרס האמריקני אישר חוק המטיל סנקציות על הארגון ופוגע במקורות המימון שלו. *אגב – המועמד הרפובליקני מרקו רוביו הוא מיוזמי החוק.

בארה״ב: המרוץ לנשיאות: טראמפ לא היה קונקרטי, כרוז לא היה עקבי, רוביו ניצח. (העימות הרפובליקני האחרון לשנת 2015 התקיים ביום שלישי בלאס ואגס).

קמפיין סיום הקדנציה של ג׳ון קרי / נ.הכט

מבקר סדרתי. ג׳ון קרי (Reuters/Yuri Gripas)

מבקר סדרתי. ג׳ון קרי (Reuters/Yuri Gripas)

מזכיר המדינה ג׳ון קרי חזק רק בדיבורים, כך מסתבר. לאחר רקורד די בעייתי של אמירות ביקורתיות על ישראל, הוא החליט השבוע ש״ישראל אינה יודעת כיצד לפתור את הסכסוך״, וש״בנייה בהתנחלויות והריסת בתי מחבלים אינם פתרונות״.

מלבד האירוניה בביקורתו, האמירה שלו נובעת מאינטרסים פוליטיים אישיים, ומאג׳נדה ברורה. לג׳ון קרי אין מדיניות. לא מדיניות פנים ובטח ובטח שלא מדיניות חוץ. הטרור הדעא״שי בארה״ב רק גבר בשנות השלטון של האדמיניסטרציה בה הוא שותף. האיש בו הוא תומך לא מסוגל לומר ״אסלאם רדיקלי״, אפילו בשעה שבני עמו נטבחים. ממשיכת דרכו של אובאמה הילארי קלינטון צועדת בקמפיינים ומלגלגת שאין צורך לחזור שוב ושוב על שמו של האויב, יש צורך למגר אותו. אבל איך נלחמים באויב שאת שמו איננו יודעים? קרי למעשה אינו מסוגל להתייצב בכנות מול העם האמריקני ומול העולם בכלל, ולכן הוא מעדיף לדבר על ״סכסוכים״ אחרים. בחוצפתו הוא מבקר את ישראל פעם אחר פעם, והכל (לא תאמינו) כדי לחפות על חוסר המדיניות שלו בכל הנוגע לטרור האסלאמי הרדיקלי.

לפני כשבועיים כשקרי נאם בפורום סבן הוא ניבא; ״המצב הנוכחי מוביל למדינה דו לאומית…ישראל לא תוכל להיות יהודית ודמוקרטית״. שר הביטחון יעלון כינה אותו בעבר ״אובססיבי ומשיחי״ וספג על כך ביקורת. אך ללא ספק יש בהם בדבריו אובססיביות ומשיחיות שקרית, כאילו הוא מונה להיות המבקר והקטגור הבינלאומי.

וזה עוד לא הכל. נחזור חמישה חודשים אחורה כשקרי ניהל מגעים שהובילו להסכם הגרעין עם איראן. בשימוע בעניין שהתקיים בקונגרס האמריקני הוא נשאל שאלות נוקבות על ידי רפובליקנים ודמוקרטים כאחד. האיש נע על כסאו באי נוחות בכל זמן הדיון, כאשר תשובותיו אינן מספקות ומשכנעות אפילו את התומכים הכי נלהבים שלו. ישראל לא הייתה שותפה באותם מגעים שעמדו לחרוץ את גורלה. ההסכם שעתיד היה להשפיע על ישראל יותר מכל מדינה אחרת, התקבל בלעדיה וללא הסכמתה. אך קרי ׳הדמוקרט׳ בשלו, באותה טקטיקת הסוואה אמר אז: ״מי שמתנגד להסכם עם איראן לא מכיר את פרטיו״. הוא דיבר על פחדיה וחרדתה של ישראל, ועל כך שהוא איננו מאמין שאיראן רוצה בהשמדתנו. כך חשב לחפות על העוול וחוסר המקצועיות שניבטו מכל עבר.

נחזור יותר משנה אחורה לאפריל 2014 אז הכריז קרי בועידה סגורה ׳שישראל עלולה להיות מדינת אפרטהייד באם שיחות השלום ייכשלו׳. הצהרתו זו נאמרה ימים ספורים לאחר שדונלד סטרלינג מבעלי הלוס אנג׳לס קליפרס והחוואי האמריקני קליוון באנדי נשמעו אומרים הערות גזעניות כלפי ציבור השחורים בארה״ב. מסתבר שקרי לא היה מסוגל להתמודד עם הגזענות הגואה במדינתו, ומתוך רצון לכסות על היעדר הטיפול בנושא, בחר לדבר על ״גזענות״ בישראל.

ועכשיו הוא מדבר שוב. הוא מותח ביקורת על ישראל כדי לכסות את פניו. הוא משמיע טיעונים ומסתובב כאילו היה בקמפיין בחירות, רק שהוא לא רץ. זה לא במקרה שהוא מדבר בזמן האחרון בגלוי כל כך, ובעוצמה מוגברת. החיפזון לדחוף עוד הצהרה לפני שהוא יוצא מן המשרד, מניע אותו. המירוץ לנשיאות בעיצומו, וקרי כמו אובאמה כבר אחוז נוסטלגיה לימי השלטון. בינתיים, בזמן שהוא עסוק ״ביחסי חוץ וביטחון״, הטרור לא מרפה לדפוק על דלתו, שמא הפעם יפנים ויקשיב ללב הפועם של האסלאם הרדיקלי.