״לחם שחור״ – דעה אחת בשבוע על: ג׳ון קרי 

imageג׳ון קרי כבר לא רלוונטי. בסיומן של ארבע שנים כשר חוץ ושבועות ספורים לפני השבעת הנשיא החדש, דבריו מלאים בעיקר בהרבה אוויר חם. אולי מוטב היה להתעלם מנאומו האחרון בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אך באופן אירוני, דווקא חוסר הרלוונטיות היא זו שלא מאפשרת שלא להתקומם.

אחרי נאום בן שבעים ושתיים דקות שהוקדש כולו להפרכת מפעל ההתיישבות בישראל ולהאשמת ישראל בהכשלת השלום, עיתונאים ופוליטיקאים בשמאל הישראלי לקחו עליהם את תפקיד הסנגור. הם מיהרו להסביר לכולם שלא, הנאום של קרי לא היה אנטי ישראלי, כיון שקרי גינה טרור פלסטיני במשך שלושים שניות. הם קבעו כי נאומו היה פרו ישראלי מובהק, וכי אם מישהו חושב אחרת הוא ״מטומטם או שקרן״.

אפשר לומר הרבה דברים על נאומו של ג׳ון קרי, אך הדבר האחרון שהוא היה הוא ״פרו ישראלי״. זו לא הפעם הראשונה שקרי מטיף מוסר לישראל, וזו גם לא תהיה הפעם האחרונה בה הוא ינבא במשיחיות שאם פיתרון שתי המדינות לא יצא אל הפועל, ישראל לא תוכל להיות יהודית ודמוקרטית. הנאום של קרי אם כן ביטא בגלוי את הדו פרצופיות של ממשל אובמה. לג׳ון קרי רקורד של צביעות שיטתית בה הוא משתלח בישראל, ומצדיק את אותה השתלחות בטענה שהוא דואג לרווחתה של ישראל. הוא מגנה בתים כאילו היו פיגועי טרור, לא לפני שהוא דואג להכניס כמה מילות גינוי רפות על הטרור הפלסטיני. מטרתו פשוטה; ליצור מראית עין של תמיכה בישראל כאשר בפועל מתרחשת התנכלות אמיתית מתחת לפני השטח.

התפאורה ״הפרו ישראלית״ שיצר קרי במשך ארבע השנים האחרונות, נועדה למעשה לספק חומר לסנגוריו בשמאל. והשמאל, כמו השמאל שמאמין באבו מאזן כפרטנר לשלום, מלקק את ידיו של קרי ונהנה ליפול לתרמית הפסיכולוגית.

הדו פרצופיות של ממשל אובמה דומה להפליא לזו של ראש הרשות הפלסטינית. אבו מאזן שולח תנחומים באנגלית אחרי רצח תייר אמריקני, ובערבית מברך על כל טיפת דם בירושלים. כמו אובמה שמגנה טרור בבית בקריית ארבע, ואז מגנה בנייה בישראל; אבו מאזן טוען לעולם שהוא מתנגד לטרור אך תמונתו מתנוססת על גבי כרזות שמהללות מחבלים בחסות מפלגת הפת״ח. אחרי הכל, אובמה הזדהה עם הדו פרצופיות של אבו מאזן. אם הוא יכול להיחשב בן ברית גם כשהוא עושה דילים עם אויביה של ישראל, אבו מאזן יכול בהחלט להיות פרטנר גם כשהוא מסית נגד ישראל. העובדה שאובמה וקרי נטשו את ישראל והתנהלו מאחורי גבה בכל הקשור להסכם הגרעין עם איראן, לסכסוך הישראלי-פלסטיני, ולהחלטת מועצת הביטחון של האו״ם נגד ההתנחלויות, מוכיחה עד כמה הם ניצלו את תדמיתם ההדוק של היחסים כדי לבעוט בישראל מתחת לשטיח.

הנאום הדו פרצופי של ג׳ון קרי לא היה פרו ישראלי, אלא כזה שביטא שנאה חסרת רסן. נאום שמגנה את ההתיישבות היהודית ומציג אותה כמכשול לשלום, הוא נאום שמצדיק ומעודד טרור נגד יהודים. ג׳ון קרי כבר לא רלוונטי, אבל הביקורת נגדו רלוונטית הפעם יותר מתמיד.

״לחם שחור״ – דעה אחת בשבוע על: פנים אמיתיות 

imageכבר שנים שאובמה מכנה את הבנייה בהתנחלויות ״כיבוש״. כבר שנים שהוא מגנה אותה בתדירות גבוהה יותר משהוא מגנה פיגועים. הוא האשים את ישראל בשימוש בכח מופרז, וגם הרג בלתי חוקי של פלסטינים. יהיו שיטענו שהוא נהג להעביר ביקורת שווה על ישראל ועל הפלסטינים, ולמרות שזה לכשעצמו בעייתי, הרי שזה לא מה שקרה השבוע.

בנאום שנשא בעצרת האו״ם, התייחס אובמה בקצרה לנושא הישראלי-פלסטיני: ״פלסטינים וישראלים יהיו במצב טוב יותר אם פלסטינים יוקיעו אלימות ויכירו בישראל, אבל ישראל צריכה להכיר בכך שעליה להפסיק את הכיבוש״. בתקשורת דיווחו בעיקר על סגמנט ה״כיבוש״, או ציירו את אובמה כמי שמעביר ביקורת שווה על שני הצדדים, אך לאמיתו של דבר, היה זה גילוי לב – ולא במובן הטוב של המילה.

לא צריך להיות מומחה לשפת גוף כדי להבחין בקולו הספקני כשהוא מדבר על הכרה בישראל, ולא צריך להיות אבשלום קור כדי להבין שהמילה ״אבל״ היא מילת ניגוד, שפוטרת-במקרה זה -את חלקו הראשון של המשפט מאחריות. אובמה לא רק השווה בין הטרור הפלסטיני לבנייה בהתנחלויות, אלא בנימה של הבנה, הוא הצדיק את הטרור הפלסטיני והאשים בה את ישראל. מעניין שמי שנזהר כל כך מלומר ״אסלאם רדיקלי״ ובוחר לדבר במקום על אסלאמופוביה, פתאום מסוגל באופן גורף להאשים ציבור מתנחלים שלם. אם עד עכשיו חשבנו שהוא פוליטיקלי קורקט, הרי שהיום נוכחנו לדעת שהוא פשוט לא קורקט.

פחות מחמישים יום לפני הבחירות לנשיאות, בהזדמנות האחרונה שנותרה לו, אובמה מגלה את פניו האמיתיות. והן לא כל כך אופטימיות. כמי שמכונה ׳אופטימיסט׳ בפי השמאלנים, אובמה מצטייר דווקא כפסימיסט גדול בכל הנוגע לישראל. הוא מודאג מהבנייה, מודאג מאוד. יותר מצפון קוריאה, ומאיראן. דאע״ש, מצידו בכלל לא קיים. לדעתו, ישראל תחדל מלהתקיים כדמוקרטיה אם לא תקום מדינה פלסטינית. יותר פסימי מזה אין. אלא אם כן אתם לוקחים בחשבון את מאמרי הדעה בעיתון הארץ, כמובן.

התפקידים התחלפו. נתניהו הוא עכשיו האופטימיסט. נאומו באו״ם היה נחרץ מצד אחד אך קליל מצד שני. נפלאות הארץ הדהדו בין קירות האולם ולא השאירו מקום לאדישות בקרב נציגי המדינות. נתניהו הראה את ישראל היפה, אך גם זו האיתנה והבלתי מתפשרת. הוא ׳ניבא׳ ימים טובים יותר. ואולי ככה זה כשבקהילה הבינלאומית לא מפסיקים לנבא רעות.

לאחר שמונה שנים ארוכות, אובמה אוטוטו הופך להיות אזרח מן השורה. אולי הוא יבחר להשקיע את מרצו במשחקי גולף עם ראול קסטרו או אולי עוד יתבדח עם רודריגו דוטרטה. כך או כך, אם יבוא אי פעם לבקר בישראל, כדאי שיסתובב עם יהודי צמוד.

״לחם שחור״ – דעה אחת בשבוע על: ״בני האור״ ו״בני החושך״

imageמי אתם, לוחמי החירות והשוויון, אוהבי האדם ומקבלי האחר, מניפי דגלי הקשת? מי אתם ״בני האור״ הנלחמים ב״בני החושך״?

כאשר רב מהציונות הדתית התבטא בבוטות כלפי הקהילה הלהט״בית, טענתם שבגלל סגנון דיבורו אתם תוקפים אותו, אך ימים ספורים לאחר מכן כשראש עיריית ירושלים ניר ברקת הודיע באופן מכבד והגון שלא ישתתף ב״מצעד הגאווה״, תקפתם. תקפתם אדם בשל דעותיו ורגשותיו, והתחשבותו ברגשות חלק בלתי נפרד מתושביו. זלזלתם באדם באשר הוא אדם. האשמתם אותו שהוא בחר בצד של ״בני החושך״, כשבכך בעצם הכפשתם מאות אלפי בני אדם שבסך הכל ביקשו לדבוק בערכיהם. במה הם חטאו שהם נקראים ״בני החושך״, ומה פעלתם שזכיתם להיקרא ״בני האור״? ובכלל, גרמתם לזילות זכרה של שירה בנקי, בשימוש שעשיתם בה כדי להוכיח את צדקת בקרתכם על התנהלותו של ראש העיר. ״כך מצטרפים לבני האור״, הסברתם; ״זוכרים את שירה בנקי בהנחת פרח והשתתפות ב״מצעד הגאווה״. במידה וחרגתם מכללי התקנון הנכם מצטרפים לבני החושך באופן אוטומטי״.

בשם ״הליברליזם״ ובמסגרת ״חופש הביטוי והמחאה״ רמסתם את חירויותיהם של כל מי שרק נקרה בדרככם. לא הסגנון הוא שמפריע לכם אלא הבעת הדעה היא שאינכם סובלים. אתם שתמיד מגנים זגזגנות ומברכים על דבקות בעקרונות, מלגלגים עכשיו לערכי התורה ומכנים אותם ״פוליטיקה״. אתם מתעסקים בלהטיף לאחרים על ״חביב אדם שנברא בצלם״ ושוכחים שזה תקף לשני הצדדים. אתם זועקים על שנאת חינם, אך בפועל, שונאים בליבכם את אחיכם הזועק על חילול דבר ה׳. (ולא, לא בדוקרים וביורקים עסקינן). אתם למעשה מהווים חלק אינטגרלי מתופעת סתימת הפיות כאן. אם אדם לא יכול להביע את דעתו מבלי שתתקפו אותו, אינכם חלק מחברה סובלנית ומכילה.

ונקודה למחשבה; לו רק ניצבתם איתנים כמו שניצבתם היום, כשדובר על זכותנו ההיסטורית על הארץ הזו. לו רק הייתם לוחמניים כמו שהייתם היום, כשהטרור הפלסטיני מכה והעולם דורש שנמסור את שטחינו לידיים עוינות. הלוואי והייתם מוקיעים מתוככם את השנאה כמו שהוקעתם אותה היום, כאשר היא מופנית כלפי מתנחלים ודתיים ויראי ה׳. אם רק הייתם דוחים את הטענה שערבים דוקרים ״בגלל הכיבוש״ כמו שדחינו כולנו כל טענה שבאה להצדיק את דקירתה של שירה בנקי. או אז היינו חברה ערכית יותר, ועם אוהב הרבה יותר.

״חביב אדם שנברא בצלם״, אך חשוב לא פחות — ״חביבין ישראל שנקראו בנים למקום״.

״הלחם היומי״ (פוליטיקה לנבוכים) – השבוע השלישי בינואר

בארץ: טרור: *דפנה מאיר, רעיה ואם לשישה נרצחה בדקירות סכין בפתח ביתה בעותניאל, ע״י מחבל פלסטיני בן עוולה (15) שנעצר לאחר מרדף של יומיים. *תושבת תקוע נדקרה בכתפה באורח בינוני ע״ מחבל פלסטיני. המחבל נורה ונוטרל.

בכנס INSS (המכון למחקרי ביטחון לאומי) בתל אביב: * ״האיום המרכזי על ישראל הוא הקיפאון המחשבתי״ – שר החינוך נפתלי בנט השמיע ביקורת על מדיניות רה״מ ושר הביטחון יעלון, וקרא לשנות את התפיסה הביטחונית, וליזום. (לא, הוא לא התכוון למדינה פלסטינית). * ״נראה שיש חוק אחד לישראלים ואחר לפלסטינים״ – שגריר ארה״ב בישראל דן שפירו מתח ביקורת חריפה על ישראל שכביכול מחילה חוקים שונים על היהודים והפלסטינים בשטחי יהודה ושומרון. רה״מ נתניהו בתגובה: ״דבריו אינם מקובלים״ (ביבי, תן לו בראש כמו שנתת לשבדית וולסטרום). אז מדוע עכשיו? 1.אובאמה לחוץ – עוד שנה הוא בחוץ, ועוד אין לו הישגי שלום. 2.דן רצה להתחרות עם מרגוט.

חופשי לרוץ? היועץ המשפטי לממשלה יהודה ויינשטיין החליט לסגור את התיק נגד הרמטכ״ל לשעבר גבי אשכנזי בהעדר אשמה.

בעולם: הירוקים זורמים לאיראן: ארה״ב והאיחוד האירופי הסירו סופית את הסנקציות על איראן לאחר שסבא״א (הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית) דיווחה כי איראן עמדה בהתחייבותה במשך החודשים שעברו מאז ההסכם (כן, היא רק עשתה ניסוי קטן בטיל עם ראש נפץ גרעיני באוקטובר. אבל זה לא משנה) העברת 100 המיליארדים החלה. באופן חסר תקדים – שר החוץ האמריקני ג׳ון קרי הודה ואמר כי ייתכן שחלק מהכסף יתקצב ארגוני טרור – ״לא את הכל אפשר למנוע״ (אבל לא ביקשו ממך ״למנוע״, ביקשו ממך לא לחתום על עסקה רעה).

*הופעלה עסקת החלפת אסירים איראניים בשבויים אמריקנים – מטוס שוויצרי שנשא את השבויים נחת בז׳נבה השבוע. *3 אמריקנים דווחו כחטופים בבגדד.

רה״מ נתניהו נסע לכנס הפורום הכלכלי בדאבוס ונפגש עם סגן הנשיא ג׳ו ביידן, שר החוץ ג׳ון קרי, ושרת החוץ האירופית פדריקה מוגריני. הם דיברו על המציאות הביטחונית בישראל, ההסתה הפלסטינית, הסכם הגרעין, איראן ודעא״ש: ״כששני האויבים שלך נלחמים אחד בשני, אל תחזק את אחד מהם, אלא תחליש את שניהם״

בכנסת: חוק השקיפות: רה״מ נתניהו הודיע כי יתמוך בחוק של השרה איילת שקד, אך הדגיש כי העמותות במימון זר לא תחויבנה בענידת תג זיהוי.

הנעלבים: משרד החוץ החרים את נסיעותיו לחו״ל של שר החינוך נפתלי בנט לאחר שהלה העליבם באמרו שיש בעיה בד.נ.א. של עובדי משרד החוץ, בהתייחסו למנכ״ל משרד החוץ לשעבר אלון ליאל.

#משכן50 בהופעת טאלנט: השבוע חגגו 67 שנים לכינונה של הכנסת, ו-50 שנות משכן. אילן גילאון הכין ריבות, חיים ילין הנחה שיעור ספינינג, צחי הנגבי וחמד עמאר עשו קרטה, ועוד. בסיום היום נערכה ישיבה מיוחדת בנוכחות הנשיא ריבלין.

בפרלמנט זר: ממשיכים לירות חיצים: *האיחוד האירופי הודיע כי הסכמים עם ישראל יהיו תקפים רק בשטחי הקו הירוק. ארה״ב גיבתה את ההחלטה. *האו״ם, האיחוד האירופי, וארה״ב גינו את הידיעה לפיה ישראל עומדת לספח למעלה מ-1500 דונם ליד יריחו ולהכריזם כאדמות מדינה. הטענה: פעולת הסיפוח נוגדת את עיקרון 2 המדינות.

שופט בריטי קבע כי רצח המרגל הרוסי לשעבר אלכסנדר ליטביננקו בלונדון בוצע בפקודת פוטין. בריטניה תחליט על הטלת סנקציות על רוסיה.

בארה״ב: מופע אימים או תוכנית סאטירה: מושלת אלסקה לשעבר שרה פיילין הצהירה על תמיכתה במועמד הרפובליקני דונאלד טראמפ. פיילין עלתה על הבמה בנוכחות טראמפ, ונתנה הרצאה נטולת דיפלומטיה (ונימוסים) בדיוק כמו שטראמפ אוהב. פיילין צחקה על הבאז התקשורתי שהתמיכה שלה גורמת, (מה לעשות – ׳כשאישיות טלוויזיה ופוליטיקאית לשעבר תומכת בפוליטיקאי טרי ואישיות טלוויזיה לשעבר׳, זה מסקרן). מה שבטוח: טד קרוז יצא נעלב.

״הלחם היומי״ (פוליטיקה לנבוכים) – השבוע השלישי בדצמבר

בארץ: נס ״זאת חנוכה״ (תושב ערבי מבית חנינא בעל ת.ז.כחולה דרס אזרחים בתחנה בגשר המיתרים, ונורה. גרזן נמצא ברכבו).

״אם תרצו״ vs ״שוברים שתיקה״ (סרטון שהוציא הארגון ״אם תרצו״ נגד הארגון ״שוברים שתיקה״ הציג את פעיליו כ״שתולים״ ועורר סערה ציבורית קשה).

בעולם: האו״ם מגלה כי איראן הפרה את החלטות מועצת הבטחון כששיגרה טיל ניסוי עם ראש נפץ גרעיני באוקטובר. קריאות בקונגרס לסנקציות חדשות על טהרן.

ישראל וטורקיה במגעים לחידוש הקשרים שלא היו מאז ״משט המרמרה״ לעזה ב-2011.

בכנסת: סוף לגז או תן גז – תלוי את מי שואלים (ראש הממשלה חתם על מתווה הגז).

כשדיון על העוני הופך לדיון על גינויים (בדיון במליאה בנושא העוני ביקש ראש האופוזיציה הרצוג מנתניהו לגנות את ההסתה נגד הנשיא. רה״מ בתגובה ביקש מהרצוג לגנות את פעילות הארגון ״שוברים שתיקה״).

בפרלמנט זר: סוף לחיזבאללה? הקונגרס האמריקני אישר חוק המטיל סנקציות על הארגון ופוגע במקורות המימון שלו. *אגב – המועמד הרפובליקני מרקו רוביו הוא מיוזמי החוק.

בארה״ב: המרוץ לנשיאות: טראמפ לא היה קונקרטי, כרוז לא היה עקבי, רוביו ניצח. (העימות הרפובליקני האחרון לשנת 2015 התקיים ביום שלישי בלאס ואגס).

קמפיין סיום הקדנציה של ג׳ון קרי / נ.הכט

מבקר סדרתי. ג׳ון קרי (Reuters/Yuri Gripas)

מבקר סדרתי. ג׳ון קרי (Reuters/Yuri Gripas)

מזכיר המדינה ג׳ון קרי חזק רק בדיבורים, כך מסתבר. לאחר רקורד די בעייתי של אמירות ביקורתיות על ישראל, הוא החליט השבוע ש״ישראל אינה יודעת כיצד לפתור את הסכסוך״, וש״בנייה בהתנחלויות והריסת בתי מחבלים אינם פתרונות״.

מלבד האירוניה בביקורתו, האמירה שלו נובעת מאינטרסים פוליטיים אישיים, ומאג׳נדה ברורה. לג׳ון קרי אין מדיניות. לא מדיניות פנים ובטח ובטח שלא מדיניות חוץ. הטרור הדעא״שי בארה״ב רק גבר בשנות השלטון של האדמיניסטרציה בה הוא שותף. האיש בו הוא תומך לא מסוגל לומר ״אסלאם רדיקלי״, אפילו בשעה שבני עמו נטבחים. ממשיכת דרכו של אובאמה הילארי קלינטון צועדת בקמפיינים ומלגלגת שאין צורך לחזור שוב ושוב על שמו של האויב, יש צורך למגר אותו. אבל איך נלחמים באויב שאת שמו איננו יודעים? קרי למעשה אינו מסוגל להתייצב בכנות מול העם האמריקני ומול העולם בכלל, ולכן הוא מעדיף לדבר על ״סכסוכים״ אחרים. בחוצפתו הוא מבקר את ישראל פעם אחר פעם, והכל (לא תאמינו) כדי לחפות על חוסר המדיניות שלו בכל הנוגע לטרור האסלאמי הרדיקלי.

לפני כשבועיים כשקרי נאם בפורום סבן הוא ניבא; ״המצב הנוכחי מוביל למדינה דו לאומית…ישראל לא תוכל להיות יהודית ודמוקרטית״. שר הביטחון יעלון כינה אותו בעבר ״אובססיבי ומשיחי״ וספג על כך ביקורת. אך ללא ספק יש בהם בדבריו אובססיביות ומשיחיות שקרית, כאילו הוא מונה להיות המבקר והקטגור הבינלאומי.

וזה עוד לא הכל. נחזור חמישה חודשים אחורה כשקרי ניהל מגעים שהובילו להסכם הגרעין עם איראן. בשימוע בעניין שהתקיים בקונגרס האמריקני הוא נשאל שאלות נוקבות על ידי רפובליקנים ודמוקרטים כאחד. האיש נע על כסאו באי נוחות בכל זמן הדיון, כאשר תשובותיו אינן מספקות ומשכנעות אפילו את התומכים הכי נלהבים שלו. ישראל לא הייתה שותפה באותם מגעים שעמדו לחרוץ את גורלה. ההסכם שעתיד היה להשפיע על ישראל יותר מכל מדינה אחרת, התקבל בלעדיה וללא הסכמתה. אך קרי ׳הדמוקרט׳ בשלו, באותה טקטיקת הסוואה אמר אז: ״מי שמתנגד להסכם עם איראן לא מכיר את פרטיו״. הוא דיבר על פחדיה וחרדתה של ישראל, ועל כך שהוא איננו מאמין שאיראן רוצה בהשמדתנו. כך חשב לחפות על העוול וחוסר המקצועיות שניבטו מכל עבר.

נחזור יותר משנה אחורה לאפריל 2014 אז הכריז קרי בועידה סגורה ׳שישראל עלולה להיות מדינת אפרטהייד באם שיחות השלום ייכשלו׳. הצהרתו זו נאמרה ימים ספורים לאחר שדונלד סטרלינג מבעלי הלוס אנג׳לס קליפרס והחוואי האמריקני קליוון באנדי נשמעו אומרים הערות גזעניות כלפי ציבור השחורים בארה״ב. מסתבר שקרי לא היה מסוגל להתמודד עם הגזענות הגואה במדינתו, ומתוך רצון לכסות על היעדר הטיפול בנושא, בחר לדבר על ״גזענות״ בישראל.

ועכשיו הוא מדבר שוב. הוא מותח ביקורת על ישראל כדי לכסות את פניו. הוא משמיע טיעונים ומסתובב כאילו היה בקמפיין בחירות, רק שהוא לא רץ. זה לא במקרה שהוא מדבר בזמן האחרון בגלוי כל כך, ובעוצמה מוגברת. החיפזון לדחוף עוד הצהרה לפני שהוא יוצא מן המשרד, מניע אותו. המירוץ לנשיאות בעיצומו, וקרי כמו אובאמה כבר אחוז נוסטלגיה לימי השלטון. בינתיים, בזמן שהוא עסוק ״ביחסי חוץ וביטחון״, הטרור לא מרפה לדפוק על דלתו, שמא הפעם יפנים ויקשיב ללב הפועם של האסלאם הרדיקלי.

כשהטמפרטורות עולות; על אקלים, טרור, והמרוץ לנשיאות / נ. הכט

טראמפ מימין, רוביו משמאל במהלך עימות רפובליקני. (צילום: AP/Jeffery Phelps)

טראמפ מימין, רוביו משמאל במהלך עימות רפובליקני. (צילום: AP/Jeffery Phelps)

השבוע האחרון נפתח בסימן וועידת האקלים בפריז. מכל רחבי העולם הגיעו מנהיגים לדבר על איום האקלים הגלובלי. כמה ימים לאחר מכן, התרחשה מתקפת הטרור בסן ברנרדינו שבקליפורניה (ככה זה כשעסוקים במזג האוויר). אובאמה מצידו עדיין בודק את מניעי התוקפים, בשעה שעבור רבים אחרים הרציונל הוא לא החשוב כאן, אלא העובדה הבהירה והחד משמעית שהיה זה מעשה טרור אסלאמי רדיקלי. האף בי איי (לשכת החקירות הפדרלית) כבר יצאה בהצהרה כזו, רק משום מה אובאמה השתהה ופרקליטת המדינה לורטה לינץ׳ הודיעה ש׳הפחד הגדול׳ שלה הוא ׳הרטוריקה האנטי מוסלמית׳. (כן, אובאמה הוא מוסלמי).

בתקופה הזו בארה״ב נשמעים גם קולות אחרים, אלו של המעומדים לנשיאות. הרפובליקנים מטיפים לנשיא המכהן שיוצא לוועידות אקלים אך סותם את פיו כשמדובר באיום הטרור הממשי. לנשיא שמדבר על אלימות הנשק כשמדובר בכלל בדעא״ש. הם מבטיחים לעקור כל עץ מורעל שהושתל בימי אובאמה, באם יינתן להם המנדט. דבריהם חשובים לא פחות מן העמדה הפסיבית של ממשלת הדמוקרטים.

בפורום קואליציית היהודים הרפובליקנים ביום חמישי הרצו עשרות מועמדים בפני קהל יהודי רפובליקני. כולם זכו לתשואות ואהדה רבה מצד הקהל, לדברי התמיכה שהשמיעו בישראל.

המועמד המדובר דונאלד טראמפ הוא המוביל בסקרים זה שבועות. למרות אמירותיו הלא ראויות, ועל אף אופיו השנוי במחלוקת הוא ממשיך לאסוף מעריצים. טראמפ מגיע מעולם העסקים וככזה הוא איננו מבין גדול במדיניות חוץ וביטחון. נאומיו עוסקים יותר בדיבורים על מיליארדים מאשר בתוכניות קונקרטיות וריאליסטיות בתחומי מדיניות חוץ לכשיגיע לשלטון. באווירה הזו נשאל טראמפ על דעתו בעניין הסכסוך הישראלי פלסטיני, וענה שהוא סקפטי לגבי נכונותה של ישראל להתחייב לתהליך שלום אך הוא לא הביע סקפטיות לגבי נכונותו של אבו מאזן להכיר בקיומה של מדינת ישראל. כשנשאל בפורום לגבי ירושלים המאוחדת כבירת ישראל התחמק (שלא באלגנטיות) מלענות, ואמר ״שידבר עם ביבי״. הקהל התאכזב. ההתלהבות סביבו היא בשל הרוח החדשה הבלתי פורמלית שהוא מביא למפלגה הרפובליקנית, אך התחמקות משאלות קריטיות לא עוברת בקלות בימים אלו.

לעומת זאת, נצפו כמה מועמדים חזקים ועניינים מאוד בפורום. ללא ספק המרצה המנצח היה המועמד מרקו רוביו. הצעיר מבין המעומדים והיריב החזק ביותר מול הילרי קלינטון, רוביו לא רק נואם חזק, אלא פועל בשטח בכל הקשור למלחמה בטרור הרדיקלי ובעמידה חזקה לצד ישראל. זאת ניתן לראות בחוק שהעביר בסנאט לביטול המימון לארגון הטרור חיזבאלה הנתמך על ידי איראן, שמהווה איום לישראל כמו גם לארה״ב. רוביו לא מתנשא, מדבר בגובה העיניים, ורהוט במדיניות חוץ. במקום להעמיד פנים, רוביו אמר את מה שאחרים רבים חוששים לומר בארה״ב: ״אין לישראל פרטנר לשלום״.

העיתונות האמריקאית כמו גם הישראלית שטופה בדונאלד טראמפ – מה שמשפיע על דעת הקהל בעוצמה, ומסיח את תשומת ליבה מן המעומדים הרציניים והעניניים שגם כן עולים בסקרים. טראמפ ינחול תבוסה ולא יהיה זה בגלל אמירה שפלה ולא מנומסת אלא מכורח הזמן והמציאות שתכה בציבור הרפובליקני בארה״ב. עד אז, בין הצהרות להבטחות, כדאי לעקוב אחר מרקו רוביו, הוא עוד יהיה מן המובילים במרוץ לנשיאות.

דרכי צרפת אפלות / נ.הכט

לא הכל ורוד. נשיא צרפת פרנסואה הולנד (צילום: רויטרס)

לא הכל ורוד. נשיא צרפת פרנסואה הולנד (צילום: רויטרס)

מתקפת הטרור בפריז תפסה את הציבור הצרפתי כרעם ביום גשום. אין איש שיודע היכן ישן נשיא צרפת פרנסואה הולנד בימים שלפני הטבח, אך דבר אחד ניתן להסיק; מישהו נרדם בשמירה. המחדל האבטחתי החמור גורם לנו לנבור עמוק יותר ביחסי צרפת עם ישראל, ובמדיניות שלה כלפינו.

יש בה בצרפת כמין התנשאות אליטיסטית כלפי ישראל, הגורמת להכחשה מול אזרחיה, ולעיוורון מול אויביה. צרפת הייתה אחת מן המעצמות שחתמה על ההסכם עם איראן, הסכם שהעביר את המושכות לידי מי שביקש להשמיד, לא רק את ישראל אלא את המעצמות כולן. רק בשבוע שעבר החליט האיחוד האירופי – בו חברה צרפת לסמן את מוצרי ההתנחלויות שלנו. עם כל הכאב על הטרור שחווה פריז, עולה וצף בקרב ישראלים רבים גיחוך מה על עצם העובדה שבזמן שאירופה סימנה אותנו, היא פיספסה לסמן את עקבותיהם של המרצחים מדעא״ש.

נשיא צרפת לא ידוע במיוחד כחובב ישראל. הוא מקבל את ראש הרשות הפלסטינית לצעדת השלום בזרועות פתוחות, ומראש ממשלתנו הוא מעדיף לשמור דיסטנס. אותה הקרירות מדרדרת את צרפת למחוזות מסוכנים. אותה שאננות מובילה לטרור המכרסם בבתי אזרחיה. השלדים יצאו מן הארון וחמקו מבלי שאיש ניסה לעצרם.

וממערכת האש, העולם עבר למרחב הגינויים. הקירות נצבעו בצבעי הדגל, ומסע השתיקה התחלף בדקת דומייה. נשיא ארה״ב אובאמה הצהיר כי ״זהו טרור נגד האנושות כולה״. אך לפני כחודש הוא הזהיר משימוש בכח מופרז כלפי אותם גורמים רדיקליים בדיוק. כן, הוא מבדיל בין דם לדם בצורה מובהקת. אילו היו נהרגים יהודים בפיגועים בצרפת, ספק אם ההצהרות שלו היו זורמות וחלקות כל כך. עבודה ניתוחית לא פשוטה בהחלט הייתה מחכה לו. רק בינואר האחרון כינה אובאמה את הפיגוע ב׳היפר כשר׳ בצרפת – ״רנדומלי״. הוא טען שהתקשורת מוציאה את הדברים מפרופורציות. הנימה שלו משתנה בעקביות, לא רק כשמדובר בישראלים — אלא ביהודים בכל מקום שהם.

צרפת כמו גם ארה״ב ומעצמות עולם נוספות בקהילה הבינלאומית מגנים תמידית את ״הפסימיות הישראלית״. הם אינם מבינים שההכחשה איננה אופטימיות, ושגם במשקפיים ורודות לא הכל תמים. גישת ה״שב ואל תעשה״ שלהם היא גישה פסיבית-אגרסיבית שמזינה את הטרור ומניפה אותו אל על.

החברה הישראלית בכתה כפי שלא בכתה מעולם. דגלי צרפת הונפו בספונטניות לאות הזדהות. רק הכחול-לבן מוסתר תמידית, מבוייש, מגונה, מושפל עד עפר. זאת לא השעה לאלטרואיזם מדומה אלא הזמן להצהיר; אני ישראלי בדיוק כפי שאתה צרפתי, הטרור לא מבדיל.

הגיע הרגע שהעולם ידע שאין זה מזכותו של שום מנהיג ואף אדם להשתמש בחופש הגינוי ככלי מפלה בין עמים. כל זמן שהם דוגלים במדיניות הסדנדרט הכפול, אין ולא תהיה כל משקל אמת לדבריהם.

השלדים בארונותיהם של מעצמות העל / נ. הכט

חיוכים גדולים. זריף ומוגריני (צילום: רויטרס)

חיוכים גדולים. זריף ומוגריני (צילום: רויטרס)

וינה, הארבע עשר ביולי, 2015 – נחתם הסכם המעצמות עם איראן. שבוע בלבד לאחר מכן מתעוררות המעצמות לבוקרו של יום חדש בעולם חדש, נכונות למשימה נוספת המונחת על שולחנם – הסדר בין ישראל לפלסטינים.

היצרים מתלהטים כשמדובר על ישראל. שרת החוץ האירופית מוגריני שופעת חיוכים, עוד מרגע חתימת ההסכם עם איראן. היא מצהירה על אמונתה ביעילות ההסכם בכל הקשור לביטחון ישראל. שר החוץ האיראני זריף איננו מסתיר את חיוכו אף הוא, זהו עידן חדש. עידן שבו איראן אינה נושא לויכוח, היא כבר איננה מדינה במבחן. נשיא ארה״ב אובאמה משדל ומשכנע, אך גם מאיים. זהו עוד הישג לפני סיום כהונתו. חצי עולם צוהל, הכיכרות מלאים.

התנהגות המעצמות בשבוע שחלף הייתה שקופה מדי, מלאה אותות אזהרה. מומחי שפת גוף בוודאי הבחינו בסימני לחץ לא מוסברים, ובהתרגשות יתר, ואחרי החתימה – בהקלה ובאנחת רווחה. זה היה נראה כמו עסק בשוק השחור – במהירות לפני שיהיה מאוחר מידי, לפני שיימצא העוול, ויתגלו החורים. ההתנהלות הייתה פזיזה, ובלתי מתוקנת. מה גם שהמושפעת העיקרית מן ההסכם הזה – לא נכחה שם, כמו שרבים וטובים כבר הדגישו.

הפסיכולוגיה מאחורי הדברים היא פשוטה. המעצמות דואגות לעצמן, הן מחתימות מדינות על דברים שהן מעולם לא היו חותמות בעצמן. הן מדליפות את הגז לא לפני שהן עוטות על פניהן מסכות מגן. האיחוד האירופי מחליט לטובתו בלבד, הוא פועל מתוך האינטרסים האישיים שלו, ופעולותיו האנטי-ישראליות שנקט לאורך השנים מוכרות לנו היטב. התערבותו המתמדת בענייני החוץ והפנים של מדינת ישראל הוכחה כבלתי יעילה ואף מזיקה.

בכל הנוגע לארה"ב – חה"כ מיכאל אורן ניתח זאת נכונה: "האמריקאים מנסים להשליך על המזרח התיכון את התרבות שלהם. הם מסתכלים על המזרח התיכון – ורואים את עצמם." לדבריו אוסיף שלא זו בלבד שהסתכלותם מוטעית, אלא שהם מתעלמים מהתוצאות ההרסניות הנגרמות כתוצאה ממנה, ולו בכדי להשיג רווח לעצמם.

והשאלה עדיין נשארת – מדוע ברק חוסיין אובאמה מיהר? מדוע הוא רואה באיראן פרטנר לשלום גלובלי, בשעה שכל מדינות ערב כבר נוכחו לראות בה טרור?

העולם המערבי טוען שהוא שוחר שלום, אך זהו שלום מדומה. כי זהו שלום המבוסס על יסודות מעוותים, שלום המושתת על מניעים נסתרים.

״חברים – אויבים״ וזכויותיהם בבית שלנו / נ. הכט

לא בבית שלי! הנשיא אובאמה. (צילום: AP/Evan Vucci)

לא בבית שלי! הנשיא אובאמה. (צילום: AP/Evan Vucci)

בסרטון מאירוע שהתקיים בבית הלבן השבוע – נראה הנשיא אובאמה הודף פעילה שקוטעת את נאומו. ״את נמצאת בבית שלי!…תתביישי לך״ צעק הנשיא בתקיפות בשעה שהוציאו אותה מן האולם.

ייתכן שזה עשה כותרות רק משום שההתרחשות המקרית איננה ״דבר יום ביומו״ בסביבתו של נשיא ארה״ב.

בשבוע שחלף ראש ממשלתנו בנימין נתניהו נאלץ להדוף כמה אויבים מביתו שלו – לא הפרטי אלא הלאומי. האויב במקרה זה לא היה אורח אלא חבר כנסת. ״על הזכויות אנחנו מגנים, את הצביעות אנחנו תוקפים״ אמר רה״מ לחברי הכנסת הערבים – ״חברים״ בבית שלו, בקונגרס שלו, הפועלים בניגוד למדיניותו. ״חברים״ הרואים את מוסריות צבאנו כרצח, ואת רציחתנו כמוסריות. ״חברים״ שהם בעצם ״מרגלים״ מבית.

הדוגמה הזו אולי משליכה על האירוניה בדברי הביקורת התמידיים של נשיא ארה״ב על ישראל. את האבסורד בניתוחו את הרטוריקה הפנים מדינית של ממשלתנו. זה לגיטימי כשלא נח לו שמטרידים אותו בביתו, אך הרבה פחות לגיטימי לדעתו כשזה קורה בבית של בעלת בריתו.

***

עיתונאים ישראליים מרבים לראיין את הנשיא האמריקני בכדי לשמוע את חוות דעתו על מדיניותו של נתניהו – הם שואלים אותו שאלות נוקבות ומרבים גם להביע הסכמה לדבריו הבעייתיים. הם כביכול מבקשים ממנו אישור לפעילות הישראלית.

ובכן, זוהי השעה להפנות שאלות נוקבות לממשל בארה״ב על הרטוריקה שלהם כלפינו – בעלת ברית נאמנה ומוסרית מאין כמותה. האם גם אובאמה נאלץ להתמודד עם אויבים מתחת לכיסאו? האם גם נדרש ממנו ללבוש ״שכפ״ץ״ בקונגרס שלו – בביתו? האם גם הוא חייב להביט ימינה ושמאלה (תרתי משמע) לפני שהוא פוצה את פיו, שמא יחרימו אותו ואת עמו מבית ומחוץ?

על משט טרור. חה״כ באסל גטאס (צילום: ארכיון וואלה)

על משט טרור. חה״כ באסל גטאס (צילום: ארכיון וואלה)

בעידן שבו השיח המתנהל הוא סביב נושא זכויות האדם וחירויות המיעוט, יש צורך להשמיע קול שפוי ומוסרי. הקול הזה בוקע מתוכנו. קול ללא מתק שפתיים – שמגנה את המושג הפרדוקסלי ״טרור הומינטרי״. שמשמיע את מה שאחרים מפחדים להשמיע – שמועצה המדברת על צבא מוסרי וארגון טרור בנשימה אחת איננה ראויה להיקרא ״מועצה לזכויות האדם״. קול שאיננו מתחסד אלא מגנה כל ניסיון פגיעה בזכות שלנו על הארץ הזאת, ששואל כעניין ואינו נבהל להשיב לאי אילו גורמים שלכאורה פועלים ״לטובתנו״.

טוב עשו חברי הכנסת השונים – שלא חזרו בם מדבריהם השבוע נגד הטרור ההולך ומתפתח בקונגרס שלנו. זהו הזמן להוצאת כל ״חבר״ אנטי ישראלי מן החברה הממשלתית בישראל. להוקעתו של כל אדם המשתמש בתעודת הזהות שלו כקרדום לחפור בו, ככלי משחית. להדחת כל מי שרואה באזרחות שלו מתן לגיטימציה לפעילות חופשית נגד מדינת ישראל וחוקיה. זה מה שמרגלים עושים בארץ עוינת, לא בארץ מגוריהם. בוודאי ובוודאי אם הם היושבים בבית המחוקקים.

הבה נרגיע את הרוחות הסובבות אותנו, לא בקבלתן אלא בהדפתן. הבה נלמד לתקוף את האויב שבביתנו ולהוציאו בכוח – אובאמה ידע לעשות זאת בביתו שלו. בעקירת גורמי השנאה נעקור את השלכותיו הרעות הצפות ועולות במדינות העולם החופשי. בכך נצהיר שאין מקום לכל טרור בבית שלנו.