תקשורת ישראלית יקרה, הגבילו את הנזק

image

״חלק מקבוצת התלמידים״. האישה הבלונדינית הממושקפת

בין בליל החקירות, עדי המדינה, והפשפשים, היה נושא חשוב אחד שנעלם מהרדאר בשבוע האחרון. כן, יש עניינים רועשים וסוערים יותר, אבל הרשו לי ׳להדליף׳ לכם מידע על נושא שהתקשורת לא תספר לכם עליו.
כולכם כבר מכירים את המושג ״פייק ניוז״. חלקכם בוודאי נתקלתם לפחות פעם אחת באייטם דיסאינפורמטיבי כזה או אחר או פיסת מידע כוזבת – בין ברשתות החברתיות, בין בערוצי תקשורת רשמיים. בדרך כלל אתם או לוחם הצדק התורן תעמידו דברים על דיוקם, תוכיחו את ערוץ התקשורת או את העיתונאי, והאמת תצא לאור. אך הבעיה האמיתית נוצרת כשמגבלת השפה מצטרפת למשוואה; מה קורה כשעיתונאי/מוביל דעה ישראלי מפרסם מידע מערוץ תקשורת אמריקאי? מה אם המידע שפירסם הערוץ הזה הוא בעצם ״פייק ניוז״?
השבוע האחרון היה שבוע סוער בארה״ב – שעדיין מתאוששת מארוע הירי ההמוני בתיכון סטונמן דאגלאס בפארקלנד, פלורידה, בו נרצחו 17 איש – תלמידים ואנשי צוות. הדמוקרטים כמובן תקפו את איגוד הרובאים הלאומי ויצאו בקמפיין להגבלת הנשק, הרפובליקנים חטפו לא מעט (לרבות האשמת מחוקקים רפובליקנים ב; ״דם הילדים על הידיים שלכם״). אך בין הפרשנויות למורכבויות בפרטי החוקים המוצעים להגבלת הנשק  – יש גם לא מעט ״פייק ניוז״.
עיתונאי CNN, כריס קואומו, שיתף בחשבון הטוויטר שלו ציוץ עם הציטוט: ״הצלחתי לקנות רובה AR-15 ב-5 דקות. אני בן 20 והתעודה המזהה שלי אינה בתוקף״. אך כשלוחצים על הלינק וקוראים את הסיפור המלא, מתברר בכלל שהצעיר הזה לא קנה את הרובה בסופו של דבר – ״לאחר שהמוכר הראה לי את כל המסמכים (שיהיה עליי למלא) אמרתי לו ששיניתי את דעתי וארצה לחשוב מחדש על קניית ה-AR-15״. כלומר; לו הצעיר היה ממלא את המסמכים היה אכן נדרש לעבור בדיקת רקע ולהציג תעודה מזהה, לפי החוק הפדרלי. לא בדיוק עניין של ״5 דקות״.
עכשיו, יום לאחר מכן התקיים בבית הלבן ״ישיבת הקשבה״ עם הנשיא טראמפ וסגנו פנס, בנוכחות תלמידים ובני משפחות הקורבנות. אחד מן התלמידים שניצל מהטבח דיבר על הקלות בה ניתן להשיג נשק בארה״ב, והזכיר בין השאר את הסיפור שראה באינטרנט על הצעיר ״שקנה AR-15 ב-5 דקות ובלי תעודה מזהה״ – סיפור שכאמור מעולם לא קרה. העיתונאי נדב אייל צייץ מחדש את הסרטון בו נראה התלמיד מדבר, ונתן כותרת: ‏״תיכוניסטים אומרים שהם לא מבינים איך יש יותר הגבלות על רכישת בירה מקניית נשק חצי אוטומטי. טראמפ בתגובה: אם למורים היה נשק הם היו יכולים לעצור את הרוצח, פלוס אולי נציב מארינס משוחררים בבתי ספר.״
אם אייל היה עושה בדיקה קצרה, דבר המצופה מכל עיתונאי הגון – היה רואה מיד כי המידע עליו הסתמך איננו אמין.
אך נדב אייל איננו היחיד שנופל בפח הפייק ניוז.

עוד ידיעה מעניינת שעשתה את דרכה לטוויטר הישראלי הייתה בדבר ה״סרבנות״ של מושל פלורידה הרפובליקני, ריק סקוט, להיפגש עם תלמידים מהתיכון בפלורידה. מקור הידיעה: העיתונאית קטי תור, מערוץ MSNBC האמריקאי. הלה דיווחה ממשרד המושל – שם נקבצו עשרות תלמידים בדרישה לפגוש את המושל ומיד. בשלב מסוים יצאה אישה, שלפי תור – הייתה מ״צוות המושל״, והודיעה כי המושל ״מסרב לפגוש אותם כי הוא עסוק מדי״, כמה רגעים לאחר מכן תור מבהירה כי האישה הבלונדינית הממשוקפת היא בעצם ״חלק מקבוצת התלמידים״, וביקשה את סליחת הצופים. 6 דקות מאוחר יותר התקשרו ממשרדו של סקוט למשרדי ה-MSNBC וביקשו להודיע כי המושל ייפגש עם התלמידים בחמש בצהריים. בדיקה קצרה גם גילתה כי מוקדם יותר באותו יום פורסם הלו״ז של סקוט באתרו הרשמי, שם נרשם בבירור: ״5-7: פגישה עם תלמידי תיכון סטונמן דאגלאס״. מה שמדהים עוד יותר הוא שיום לפני כן, התלמידה המארגנת, ג׳אקלין קורין, צייצה בחשבון הטוויטר שלה: ״הצלחתי להשיג פגישה למחר עם המושל ריק סקוט״. מדוע לא ראו לנכון לפרסם זאת בתקשורת האמריקאית? זו כבר שאלה ל-MSNBC, אך מצופה ממובילי דעה/פרשנים/עובדי ציבור בטוויטר הישראלי, קודם לבדוק ורק אחר כך לצייץ, לרטווט, ולחלק לייקים.

עיתונאים, פרשנים, ומובילי דעה ישראלים בתפקיד ׳המתווך׳, מעבירים לנו מידע מערוצי תקשורת זרים ואמריקאיים בשלל נושאים מגוונים, על בסיס יומיומי – בידיעה שהקורא הישראלי לא בהכרח יטרח לבדוק את אמינות המידע. הנשק שלהם אוטומטי: מגבלת השפה והידע של הישראלי הממוצע בתחומי מדיניות של מדינה זרה. הפייק ניוז יוצר כדור שלג מתגלגל, לא רק פנים-ארצי אלא, כפי שנוכחתם לראות, גם בין-יבשתי.

תקשורת ישראלית יקרה, דאגו קודם כל להגביל את הנזק.

חופש המניפולציה: על התנגדות השמאל לקוד האתי של פרופסור אסא כשר

image

(צילום: Yonatan Sindel/Flash90)

למבקר ממדינה זרה, הביקורת על הקוד האתי של פרופסור אסא כשר השבוע היתה נשמעת מוצדקת ונחוצה. הרי מי לא היה נחרד לשמע הידיעה על ממשל האוסר קיום דיאלוג בין אזרחים. לו רק היה יודע שזה עיוות מניפולטיבי של המציאות, שזו בעצם טקטיקת ההפחדה של השמאל לכל נושא שאותו מקדם שר החינוך נפתלי בנט וחברי מפלגתו, שהכיפה מפריעה לעיניהם של אבירי חופש הביטוי עד שניהול דיון ענייני אינו מתאפשר וכנות הופכת למילה גסה, סביר להניח שהיה משנה את דעתו בעניין צדקת המחאה.

הטענות של השמאל כנגד הקוד האתי של פרופסור אסא כשר המבקש להוציא את הפוליטיקה המזיקה מהאוניברסיטאות, מגוונות. כשהשר נפתלי בנט ציטט את הסעיף השני בקוד האתי האמריקאי של ה-AAUP (האגודה האמריקאית של פרופסורים באוניברסיטאות) המדגיש כי על מרצים להיזהר לא לערב נושאים שנויים במחלוקת בשיעוריהם, עטו עליו המבקרים והאשימו אותו במניפולציה. אחד מהם, צייצן בשם ״מר בחור״ שזכה לתגובות נלהבות בטוויטר מפרשנים ומובילי דעה, טען כי בנט הסתיר את סוף הסעיף בהצהרה האמריקאית – וכך פירש אותו צייצן את הכתוב שם: ״מוסד או מרצה הבוחר בכל זאת לכלול תכנים שנויים במחלוקת (והרי זוהי זכותו) מטעמים דתיים או אחרים, ראוי רק שיציין זאת בסילבוס. זה הכל״. משום מה, העיתונאים והאישים שתמכו בציוץ המניפולטיבי הזה לא טרחו לבדוק את אמינות הדברים. ובכן, זהו התרגום המדויק של סוף הסעיף המדובר: ״הגבלות על החופש האקדמי בגלל מטרות דתיות או אחרות של המוסד צריכות להיות מוצהרות בבירור בכתב בעת מינוי המרצה״, כלומר; סעיף זה מתיר למוסד להחיל מגבלות על החופש האקדמי ובתנאי שהן תוצהרנה בבירור בכתב בעת מינוי המרצה. הפוך לגמרי ממה שנטען בציוץ האמור.

הטענה לפיה הקוד האתי של פרופסור כשר אוסר על מרצים להציג סוגיות פוליטיות שנויות במחלוקת במסגרת השיעור פשוט שגויה, וסביר להניח שמי שטוען זאת אפילו לא טרח לקרוא אותו, שכן במסמך נכתב במפורש: ״דיון אקדמי במסגרת קורס בהתאם לסילבוס של הקורס, במסגרת דיסציפלינה מסוימת, בסוגיה שיש לה נגיעה לנושאים שיש בהם פעילות פוליטית, תוך הצגה מקצועית ומכובדת של הטיעונים לכאן ולכאן, אינה בגדר פגיעה בסטודנטים, הטעונה הגנה של המוסד״.

אולי מה שמפריע לפרופסורים שמתנגדים לקוד היא העובדה שאומרים להם ׳לא, זה לא ראוי׳. אולי עד היום הדיון במסגרת הקורס היה פוליטי במקום להיות אקדמי. אולי עד היום ׳הטיעונים לכאן ולכאן׳ לא הוצגו בצורה מקצועית ומכובדת, אם הוצגו בכלל טיעונים לכאן ולכאן. עכשיו ״פוגעים״ להם ביקר מכל – בחופש לקדם אג'נדה פוליטית במסווה של אקדמיה. בחופש להכפיש את ישראל ולהחרים אותה. בחופש לסלף ולעוות מציאות.

עוד טענה שהושמעה היא שהקוד האתי של פרופסור כשר מהווה מסמך מטעם השלטון לעומת הצהרת ה-AAUP המשמש כגוף עצמאי. מעבר לעובדה שכשר מבהיר בהקדמתו כי ״קוד אתי הראוי לשמו הוא במהותו מסמך חינוכי ואינו בעל מעמד משפטי או משמעתי״ הרי שטענה זו בכללותה אינה מחזיקה מים. על אף שאין קוד אתי מטעם הממשל הפדרלי בארה״ב, הרי שחוקי אתיקה נחקקים מטעם הממשל המדיני המקומי, כדוגמת מדינת אילינוי. האוניברסיטאות באילינוי למשל פועלות על פי ׳חוק האתיקה לעובדים ופקידי ממשל׳ הקובע מהי פעילות פוליטית אסורה. ההגדרה לפעילות פוליטית אסורה באוניברסיטאות שם זהה לזו שבקוד האתי של פרופסור כשר.

אך מה שאולי הכי אירוני בכל הסיפור הזה היא העובדה שמרצים מאוניברסיטת בן גוריון מחאו כנגד הקוד האתי, החרימו את אסא כשר והזדעקו על האיסור להביע דעה פוליטית בשעה שהקוד האתי באוניברסיטה בה הם מלמדים אוסרת עליהם לעשות זאת ממילא; ״הבעת דעה מפלגתית או דתית במסגרת שיעור אקדמי היא מעשה פסול, שכן עלולה להיות בו השפעה לא-הוגנת, ואף איום סמוי, על תלמידים המשתתפים באותו שיעור״. (פרק ג, סעיף 4 בקוד האתי של אוניברסיטת בן גוריון)

ובכן, כפי שאמר אברהם לינקולן: ״אפשר לרמות את כל האנשים חלק מהזמן, אפשר לרמות חלק מהאנשים כל הזמן, אך אי אפשר לרמות את כל האנשים כל הזמן״. המניפולציה של השמאל בשבוע האחרון רק מוכיחה עד כמה נחוץ כאן קוד אתי.

״לחם שחור״ – על סאגת שר החוץ הגרמני והשמאל המשועבד

imageהשבוע הציב ראש הממשלה נתניהו אולטימטום לשר החוץ הגרמני זיגמר גבריאל, לבחור בין פגישה איתו לבין פגישה עם ארגוני שמאל קיצוני – ״שוברים שתיקה״ ו״בצלם״. לצד התקווה שהשר יוותר על פגישתו המתוכננת עם ארגון שוליים חתרני המכפיש את צה״ל בעולם – מה שלא קרה בסופו של דבר, נשמעה גם ביקורת בקרב אנשי שמאל על התנהלותו של נתניהו אשר חשפה אותם במערומיהם.

השמאל כבר זמן רב מביע את סלידתו ממועמדת הימין הקיצוני בצרפת, מארין לה פן, ובצדק. לה פן ידועה בשורשיה האנטישמיים, בהתבטאויות ובמהלכים אנטישמיים, כמו זה האחרון בו התחייבה לאסור על שחיטה כשרה בצרפת באם תיבחר כנשיאה. שר החוץ הגרמני, שביקר כאן השבוע ידוע אף הוא בשורשיו הנאציים, ובהתבטאויות אנטי ישראליות מפוברקות, כמו זו שישראל מקיימת משטר ״אפרטהייד״ בחברון. אך משום מה, בעבור השמאל זיגמר גבריאל מייצג נאורות ומתינות. לטענתם הוא רוצה להכיר את שני צידי הקשת הפוליטית – את אלו שבעד מדיניות הממשלה ואת אלו שנגדה. כאילו הטענות שישראל היא מדינת אפרטהייד או שחיילי צה״ל הם פושעי מלחמה הן גישות שונות במדיניות, ולא בדיות חסרות כל בסיס. אבל נדמה שהמוסר הכפול הזה נובע בחלקו מאובססיה. אובססיה של השמאל לבנימין נתניהו.

הביקורת של השמאל על כל נושא, על כל תופעה, מתעצמת תמיד כשנתניהו מביע את עמדתו. מהלכיו של נתניהו מורים להם כיצד לפעול, לחשוב ולהרגיש. אז אם נתניהו מציב אולטימטום לזיגמר גבריאל, הם ממהרים לתמוך בו וכשהוא לא מגנה את מארין לה פן הם סולדים ממנה. וזה אירוני בהתחשב בכך שהשמאל מטיף מוסר לציבור בוחרי הימין שלטענתם, ״מוסרים בידי נתניהו סמכות להחליט איזה ארגון הוא אנטי-ישראלי ואיזה לא״. אך התנהלותם זו גם מסבירה מדוע הם מזדעקים עשרים וארבע שבע על הדמוקרטיה שנמצאת ׳בסכנה׳, חופש הביטוי שנחטף מהם, ו׳משטרת המחשבות׳ שאוסרת עליהם להביע דעה. אלו לא דברים שקורים במציאות כמובן, אלא במוחו של השמאל המשועבד לנתניהו. העובדה שמחנה השמאל מפסיד בכל מערכת בחירות מוכיחה כי הציבור לא מעוניין לבחור במי שאין לו מערכת חוקים ומוסרים משלו, ובמי שמשנה את ״עקרונותיו״ לפי מצב הרוח בשטח.

כפועל יוצא מכך, טענותיהם של פוליטיקאים ועיתונאים ממחנה השמאל השבוע לא יכלו להיות אבסורדיות יותר. הם השוו בין פגישת נתניהו עם מתנגדי אובמה בוושינגטון ונאומו בקונגרס ב-2015 לפגישת שר החוץ הגרמני עם אנשי שוברים שתיקה. אך השמאל, כמו השמאל לא חזק בהשוואות. כי גם מתנגדי ממשל אובמה העוינים ביותר, וגם הקונגרס הרפובליקני ביותר אינם חותרים תחת צבא ארה״ב. הם אינם מכפישים את צבא ההגנה שלהם בעולם כפי שעושים ׳שוברים שתיקה׳. זיגמר גבריאל לא נפגש עם אופוזיציה או עם ״מתנגדי מדיניות״ אלא עם מתנגדי ישראל וצבאה שלא תרמו לדמוקרטיה, אלא הכפישו אותה.

זיגמר גבריאל ירק בפרצופה של ישראל והשמאל אימץ אותו. מטריד לחשוב על היום שאחרי עידן נתניהו, כשייגמרו ״האמיצים״ והשמאל ייאלץ להביט במראה.

״לחם שחור״ – דעה אחת בשבוע על: סלאם פיאד

imageרבים גינו מרה את החלטתה של ארה״ב לסכל את מינויו של ראש ממשלת הרשות הפלסטינית לשעבר, סלאם פיאד, לשליח האו״ם בלוב. מה שהיה שונה הפעם הוא שהגינויים באו גם מימין. העורך הראשי של הוול סטריט ג׳ורנל, ברט סטיבנס, צייץ בטוויטר שגם הוא ״מחבב את סלאם פיאד״, ועיתון הג׳רוזלם פוסט פירסם מאמר מערכת בו הוא מביע תמיכה בפיאד ומשבח אותו כיחידי השפוי בסביבה בה מהללים מחבלים ופעולות טרור.

החגיגה סביב המנהיג הפלסטיני לשעבר לא יכלה להיות אבסורדית יותר. הציון לשבח שנתנו לו רבים כל כך בשבוע האחרון מעורר חלחלה, והטענה כי מינויו סוכל ׳רק מפני שהוא פלסטיני׳ מגוחכת להפליא לאור העובדה שסלאם פיאד הוא ממש לא פלסטיני תמים.

לפי הדיווח במכון המחקר ״מבט לתקשורת פלסטינית״, ב-2009 כשכיהן כראש ממשלת הרשות, פיאד ערך ביקור תנחומים בבתי משפחות המחבלים שרצחו את הרב מאיר אבשלום חי בפיגוע ירי והילל אותם על פעולתם. ב-2010 ערך ביקור תנחומים בבית משפחת מחבל שניסה לדקור חייל. ביום רביעי, ה-23 במרץ, 2011, גינה את הפיגוע בתחנה המרכזית בירושלים. בבוקר אותו יום כשנשא נאום ברדיו הפלסטיני, הילל מחבלות פלסטיניות שביצעו פיגועים דומים כנגד יהודים ושיבח אותן בהערצה על ״עמידתן האיתנה״. וכך בדואליות פלסטינית אופיינית הוא הצליח להצטייר כנאור שבחבורה, כמנהיג שמבכה על כך שבני עמו בחרו בטרור.

השפה הערבית, או שמא נקרא לה ׳הפלסטינית׳ לא תמיד עושה את דרכה לערוצי החדשות בישראל ובטח שלא לאלה בארה״ב ובעולם. כך נוצר מצב אידיאלי עבור ההנהגה הפלסטינית, בו מוענקת לה האפשרות ליישר קו עם הציבור שלה ובמקביל עם הקהילה הבינלאומית. זו אחת הסיבות שנוח לאו״ם ללחוץ על ישראל, ולאישים כמו ברק אובמה והילרי קלינטון לדחוף את ישראל למו״מ ע״י עידוד הפגנות פלסטינים. תיאורתית, ההנהגה הפלסטינית מבקשת את עזרת המעצמות, והן בתמורה מבקשות את עזרת הפלסטינים כדי ליישם את האג'נדה בדרך חוקית. זו אחת הסיבות שמנהיגים שפויים כביכול בארה״ב ובעולם עדיין מוכרים את פתרון שתי המדינות אך מתעלמים מן העובדה שהוא פשוט בלתי ישים כשצד אחד מסרב להכיר בישראל כמדינה יהודית בגבולות כלשהן. הם מבינים שזהו קריטריון בסיסי אך ממשיכים לדחוף את התוכנית ״האידיאלית״ לדבריהם, גם בהיעדר התנאי היסודי. הדואליות של הפלסטינים מאפשרת לארגונים יהודיים ליברלים כמו ג׳יי סטריט לארח את תומך הטרור סאיב עריקאת, ואז להזדעק על הביקורת של השגריר המיועד דיוויד פרידמן, לצאת בקמפיין אגרסיבי נגדו, ולהטיל את האשמה עליו. בפועל לא מדובר פה על הבדלי דעות אלא על ארגון שתומך באנטישמים מהרשות הפלסטינית ובפרידמן אחד שחושף את השחיתות.

סלאם פיאד הוא שכפול של אבו מאזן, מן השפה אל החוץ. מגנה פיגועים באנגלית ומשבח מחבלים בפלסטינית. העולם מתעקש שהוא מתון ומלומד אולי משום שיש לו דוקטורט מאוניברסיטת טקסס והוא התבולל במערב, אך בפועל זהו ניסיון לזכות בהכרה והכשר בלתי לגיטימיים.

אכן, הקהל ששיבח אותו השבוע באבסורדיות מנסה להגן עליו 'רק מפני שהוא פלסטיני'.

״לחם שחור״ – דעה אחת בשבוע על: ברק אובמה 

imageאומרים שאחוזי התמיכה באובמה מעולם לא היו גבוהים יותר, שהוא שובר שיאים כנשיא היוצא האהוב ביותר בהיסטוריית ארה״ב. בעיני רבים נדמה שימיו האחרונים במשרד היו ימיו הזוהרים ביותר, נאומיו – מהחוצבים ביותר, והראיונות שהוא נותן לתקשורת – מהפתוחים ביותר.

ובכל זאת, קשה שלא לחשוב על הסיבות שהובילו להערצת המנהיג האמריקאי, ועל הגורמים שהשפיעו על עלייתו המתמדת של הרייטינג. זוהי לא עוד החלפת הנהגות קונבנציונלית, אלא כזו שטלטלה את הציבור האמריקאי, ולא פחות בגלל ההנהגה היוצאת. כשמעבדים את נתוני האהדה הגבוהים לאובמה אי אפשר שלא לקחת בחשבון את דונלד טראמפ. התקשורת האמריקאית מתפעמת מהתמיכה באובמה כמו שהתפעמה מניצחונותיה של הילרי קלינטון בעימותי הבחירות, אך למעשה, היא שוב מיתממת מול העובדה שכשטראמפ נמצא במשוואה התמיכה איננה תמיכה, והניצחונות אינן נצחונות. ככלל, טראמפ אינו פרמטר. כי כשמשווים בין אובמה לאדם עם לקסיקון נמוך, התנהגות פרועה, ועבר גס, הבחירה היא ברורה. סביר להניח שבמציאות חלופית בה כל מועמד רפובליקני אחר היה נבחר, אחוזי התמיכה באובמה היו רגילות לעונה. האהדה הגוברת אליו בעקבות בחירתו של טראמפ, היא בעיקר חרפה לאובמה.

האבסורד הוא שאובמה למעשה פעל, גם אם בתת מודע, להעלאת הרייטינג שלו. מדיניותו הרופסת בשמונה השנים האחרונות יצרה קרקע פוריה, וואקום, אם תרצו, עבור תופעת הטראמפיזם. אובמה בנה חומות מלאכותיות סביב ארה״ב, וגשרים מלאכותיים בתוכה. בהיעדר יסודות, הוא הזדקק להחזיק אותם בשתי ידיו, כך שברגע עזיבתו את התפקיד, הם קורסים כמו דומינו. המלאכותיות הזו היא שהעניקה לגיטימציה להנהגה טראמפית. הנהגה, שבאופן אירוני מעניקה היום לאובמה כבוד ציבורי גדול.

העם תמך בכריזמה שלו, אך נשיא מעצמה זקוק להרבה יותר מזה. קשה להאמין שרוב העם מרוצה מיחסו הפייסני כלפי קובה ויחסו המתנצל כלפי איראן, כשאלו לא הזיזו אצבע כדי לזכות בהסרת הסנקציות, ולא הביעו שום כוונה להפסקת תוקפנותם. בסאן ברנרדינו, במועדון הפולס באורלנדו, בבתי האזרחים המופגזים בסוריה, לא מעוניינים בכריזמה. שם, היא לא מגיעה לקרסולי פרוסת הלחם.

בנאום הפרידה שלו בשיקגו, אמר הנשיא היוצא שכל שני צעדים קדימה נדמים לעיתים כצעד אחד אחורה, אך המטרה היא להתקדם תמיד. המשפט הזה מתמצת למעשה את מדיניותו של אובמה בכל מצב; גם כשהאויב מתקיף אותך, צעד לקראתו. אל תבזבז את זמנך על בניית יסודות אמת, צעד קדימה.

במקרה הזה, צעדיו של אובמה הם צעד אחד רחוק מידי. ארה״ב השסועה והטובעת בנוסטלגיה, וטראמפ כמנהיגה החדש, הם הרבה צעדים אחורה.

״לחם שחור״ – דעה אחת בשבוע על: סטיב באנון 

imageהמינויים החדשים של טראמפ בשבועיים האחרונים גרמו לסערה לא קטנה ולויכוחים אין ספור בין הדמוקרטים לרפובליקנים בארה״ב, ובין השמאל לימין כאן בישראל. מחד, היו עובדות בשטח שהעלו חשד סביר לאנטישמיות מצד הממונה ליועץ האסטרטגי של טראמפ, סטיב באנון, ומאידך נשלפו טיעונים הזויים על התנגדותו של הממונה ליועץ לביטחון לאומי, מייקל פלין, להסכם הגרעין, כאילו היה זה חטא. למעשה, שני הצדדים במחלוקת הוסיפו עוד לבנה לחומת הצביעות שלא מפסיקה לגבוה, בייחוד, אחרי בחירתו של טראמפ.

צריך לומר שהשמאל, שלא פוסק מלגנות את מינוי סטיב באנון, מלגלג באותה נשימה על מינוי אפשרי של מייק האקבי לשגריר ארה״ב בישראל. לא בגלל שהוא חלילה אנטישמי, אלא בגלל שהוא ימני ופרו ישראלי מידי לטעמם. אחד כזה ש״יהודה ושומרון״ הם חלק בלתי נפרד מהלקסיקון שלו. כך שמומלץ כבר עכשיו, לקחת את גינויו של השמאל עם גרגיר של מלח.

מה שהשמאל נהנה בעיקר לשכוח, הוא שהמפלגה הדמוקרטית אינה נקייה מאנטישמיות ומינויים שנויים במחלוקת. עם השבעתו לנשיא ב-2009, אובמה מינה את צ׳ארלס פרימן כיו״ר מועצת המודיעין הלאומי. צ׳ארלס, או בכינויו המוכר – צ׳אס, האשים בעבר את ישראל בטבח המוני, ובטרור נגד האוכלוסייה הערבית. לאחר לחצים מצד ארגונים בקהילה היהודית ומצד רפובליקנים בכירים, צ׳אס בחר למשוך את מועמדותו מהתפקיד, אך לא לפני שתקף את ״הלובי היהודי״ בהשפעה על ממשל אובמה, ותיאר את עצמו כקורבנם — לא פחות.

אך היו גם מינויים אחרים כמו זה של מנהל מרכז התקשורת האסטרטגי ללוחמה בטרור, ראשד חוסיין. ב-2004, חוסיין הביע את תמיכתו בראש ארגון תא ג׳יהדיסטי בארה״ב, סמי אלעריאן. הוא טען שהאשמת אלעריאן וגירושו מארה״ב היא ״רדיפה ממניעים פוליטיים, הבאה לדכא חילוקי דעות״. אובמה התבטא על חוסיין כאיש אמונו ומקורבו בצוות של הבית הלבן. נכון להיום, חוסיין עדיין מחזיק בתפקידו.

הימין לעומת זאת, שנלחם בכח להצדיק את מינוי סטיב באנון, חוטא באותה הצביעות, ולמרבה האירוניה – נתפס בקלקלת התקינות הפוליטית. כשהימין מגן על טראמפ הבעייתי באופן אוטומאטי, הוא עושה בדיוק את מה שהאשים בו את השמאל במשך שמונה השנים האחרונות. כך שטיעוניו המוצדקים על צביעותו של השמאל כבר אינם מחזיקים מים.

הימין והשמאל עסוקים במלחמת שוורים, אולם צד אחד יכול עדיין להתעשת ולהציל את תדמיתו במקום להיכנע סופית לפוליטיקה שבפוליטיקלי קורקט.

״לחם שחור״ – דעה אחת בשבוע על: דואליות 

imageביום שישי שעבר אבו מאזן הפך לגיבור בעיני השמאל הישראלי. אמיץ, אנושי, שוחר שלום – מה לא אמרו עליו. שיבחו אותו על ׳אמיצות׳ מול הביקורת ״האדירה״ של בני עמו על השתתפותו בהלווית פרס. בוז׳י הרצוג הגדיר את בקשתו לחלוק כבוד אחרון כ״מחווה אנושית״ שאסור לסרב לה. אם רק היה אפשר, הם היו מעניקים לו פרס מפעל חיים וגם נובל לשלום. שמעון פרס לא היה מגיע לקרסולי רגליו.

מנגד, השמאל העביר ביקורת לא מועטה על חברי הכנסת הערבים שהחרימו את הלווית פרס, אך עשה הפרדה מוחלטת בין היעדרותם – להשתתפותו של אבו מאזן. הם דיברו עליהם כעל ישויות נפרדות ובלתי תלויות, למרות שבפועל הרשימה המשותפת ואבו מאזן קשורים בעבותות של אהבה. כמו תמיד, בסרט שרק חוזר על עצמו שוב ושוב, השמאל נפל למשחקו הדואלי של אבו מאזן. אבו מאזן שמוסר תנחומים באנגלית, אך בערבית מהלל את השהידים. שמכחיש כל מציאות של הסתה ׳ומצטער׳ על פיגועי טרור בראיון ישראלי, אך מברך על כל טיפת דם בירושלים כשהוא יושב ברמאללה. והשמאל ממשיך לבלוע את השקרים כאילו זו הזנה בכפייה, במקום לעשות שיעורי בית.

השתתפותו בהלווית פרס והיעדרותם של חברי הכנסת הערבים הן עוד פרק בסדרה הדואלית של אבו מאזן. מחד הוא חולק כבוד, ומאידך אנשיו מכריזים חרם. מטרתו היא להצטייר כהומני ושוחר שלום בפני מנהיגי העולם, כשבפועל הוא ממנה את חברי הרשימה המשותפת לבייביסיטר עבור הילדים הזועמים בראמללה. אבו מאזן לא היה מרשה לעצמו להשתתף בהלווית יהודי ישראלי, לולא הרווח הבינלאומי שבכך. רק לאחר תיאום מוחלט עם הרשימה המשותפת יכל היה להתפנות לעיסוקי התדמית שלו. והוא הצליח. אובמה נרתם בנאום פוליטי משופשף על ״הכיבוש הישראלי״ ועל נוכחותו המכבדת של אבו מאזן – המבשרת לדבריו, את תחילתו של תהליך השלום. בינתיים אובמה כבר הספיק למחוק את ירושלים ממפת ישראל, ולגנות בחריפות של גינוי פיגוע את בתיהם של מפוני עמונה. (שמעתם נכון, הוא גינה בתים).

בין צביעותו של אבו מאזן לצביעותו של אובמה, השמאל לא השכיל להבין את מה שהימין כבר הבין מזמן. ואולי זה בגלל שהוא פשוט מכור. מכור לויתורים שמוותרים על יהודים תמורת שלום מדומה. כי בורות היא אושר, אך התמכרות לבורות היא אושר עילאי.

"לחם שחור״ – דעה אחת בשבוע על: זָרוּת ועוינות

imageביום שני ארדואן גינה בחריפות את התקיפה הישראלית בעזה. שר החוץ הטורקי מסר כי ״ההתקפה, שגרמה לנפגעים רבים חפים מפשע, איננה מקובלת, נרמול היחסים עם ישראל לא אומר שנשב בשקט כאשר העם הפלסטיני מותקף. המעשים הללו מנוגדים לחוק ולמצפון האנושי״. ביום רביעי כשטורקיה תקפה את דאע״ש בגבול טורקיה-סוריה, ארדואן הודיע; ״הצבא שלנו יצא למבצע נגד ארגוני טרור כמו דאע״ש, שאיימו על המדינה שלנו ועל שירותי הביטחון שלנו״. אז תכירו את המוסריות הטורקית; ׳נרמול היחסים עם ישראל אומר שנשב בשקט כאשר העם הישראלי מותקף. ירי טילים, שנוחתים בין שני בתים ומפספסים את ראשו של הילד ההולך ברחוב – הוא חוקי ובהתאם למצפון האנושי׳. כשדאע״ש תוקף את טורקיה זה ״איום על המדינה שלנו״, אך כשהחמאס תוקף את ישראל זה ״העם הפלסטיני מותקף״.

שר החוץ הוסיף כי ״טורקיה תמשיך לשמר את הסולידריות עם העם הפלסטיני, למרות נרמול היחסים עם ישראל״. ארדואן מכנה את החמאס – ״העם הפלסטיני״ כשבפועל, חמאס משתמש ב״עם הפלסטיני״ כמגן אנושי, ומזניח את ״העם הפלסטיני״ בעזה בשימוש בכספי הסיוע ההומניטרי מהאו״ם לבניית מנהרות טרור. החמאס הוא לא התקווה לחיים בעזה. הגינוי של ארדואן הוא מהגינויים האבסורדיים שנשמעו בעת האחרונה, ומשקף את רוחם של ארגוני החרם. שלא כמו ארגוני טרור שיורים מאזור מאוכלס לעבר אזור מאוכלס במטרה להרוג אזרחים, ישראל מחוייבת לביטחון אזרחיה ונזהרת לתקוף את האויב עצמו המערער ביטחון זה, בזהירות מוגזמת שלעיתים עולה לנו בחיי אדם.

דו-הפרצופיות של ארדואן מוכרת היטב, אך יש מי שעדיין תומך בהתבטאויותיו כל עוד הן נוגעות ל״עם הפלסטיני״ ותוקפות את זכותנו להגן על עצמנו כעם ריבון. כזה הוא העיתונאי ארד ניר. כשהתראיין השבוע לערוץ טורקי, הציע להם ״לא להתרגש״ משר הביטחון אביגדור ליברמן. כלומר; מהתגובה הישראלית החריפה בעזה בעקבות ירי הרקטה לשטחנו. אלף עיתונאים זרים לא יצליחו להשיג את העיתונאים הישראלים הללו שמשתחווים לדיקטטור ארדואן, מתחנפים לאובאמה שעושה שלום עם דיקטטורים, או מעדכנים את הבית הלבן על בנייה בהתנחלויות. הגיע הזמן לשנות את עיתון ׳הארץ׳ לעיתון ׳הגולה׳, ולפתוח סניף של חדשות 2 בטורקיה.

מדינת ישראל תמשיך לשמר את הסולידריות עם העם הישראלי, למרות נרמול היחסים עם טורקיה, ואם יש כמה יפי נפש שהחלו לעקם את האף, שיהיה להם אף עקום.

״לחם שחור״ – דעה אחת בשבוע על: אמינות 

imageכשמדובר בבחירות לנשיאות ארה״ב, ציבור הבוחרים והצופים מתחלק למספר סוגים. יש את ה״לעולם לא טראמפ״, שיבחרו בקלינטון רק כי הם לא רוצים את טראמפ בשלטון, ויש את ה״לעולם לא קלינטון, לעולם לא טראמפ״, שלא עומדים להצביע לאף מועמד. יש את ה״לעולם לא קלינטון״ שיבחרו בטראמפ רק כי הם לא רוצים שקלינטון תדרוך בחדר הסגלגל, ויש גם כאלו שתלויים בין שמיים לארץ והחליטו כי אין בחירה טובה יותר מהגירה לקנדה.

בתוך בליל הקולות שמסביב, ישנו ציבור שלם של בוחרי קלינטון בארה״ב וגם מעריצי ״אני איתה״ כאן בישראל. ציבור שימליך את קלינטון בכל מחיר, שמנפנף בקלף המגדרי בכל הזדמנות, כי הוא לא יסלח לעצמו אם היא תפסיד גם הפעם את תואר הנשיאה הראשונה בהיסטוריית ארה״ב.

הציבור הזה, בעיני, הוא הכי פחות אמין.

הוא מזדעזע מכל ביטוי בומבסטי ושנוי במחלקות של טראמפ, אך שומר על אדישות כשבתקשורת מדברים על התנהלות ביטחונית רשלנית של הילרי. הוא מרבה לדבר על השחיתות העסקית של טראמפ, אך מבטל בהינף יד את שחיתותם של הקלינטונים בצמרת הפוליטית, ואת שקריה של הילרי בפרשת בנגאזי והמיילים. הציבור הזה צבוע עד כדי כך שהוא יתכחש למערכת היחסים רבת השנים בין טראמפ לבני הזוג קלינטון.

במרחבי התקשורת השמאלנית בישראל אין ולו עיתונאי אחד שהעלה את עניין אמינותה של קלינטון בתדירות בה הוא מדבר על אמינותו של טראמפ. ולא, זה לא שטראמפ נקי משחיתות, ומהתנהלות בעייתית כאיש עסקים. זה לא שאין לו ולאנשיו קשרים חמים עם ולדימיר פוטין. ממש לא. טראמפ הוא לא התקווה לאמריקה טובה יותר, בטח שלא לעולם טוב יותר. לא קשה להראות זעזוע מטראמפ ומביטוייו המטורללים. זה גם לא אלטרואיסטי לגנות את דבריו. זה אך טבעי ובריא שחברה תדע להבחין בין טוב לרע. האבסורד כאן הוא ההתעלמות וההתכחשות המוחלטת מן העוולות של קלינטון. זה העיוורון האיוולי והעיקש מול פני השקר שלא מפסיק להדהים. הרצון לשבור את תקרת הזכוכית בכל מחיר הפך חזק יותר מהצורך בכנות ללא פשרות.

השבוע נשאלה מושלת ניו המפשיר הדמוקרטית, מגי האסן, שלוש פעמים, אם היא מאמינה באמינותה של קלינטון. בעל פעם היא הסיטה את הדיון במקום לענות ישירות. מאוחר יותר היא תיקנה את עצמה ואמרה שהיא מאמינה שהילרי אמינה ״כפי שמומחי צבא וביטחון לאומי מאמינים לה״. ההישענות בתשובתה על מומחי צבא וביטחון רק מוכיחה עד כמה היא לא מאמינה למה שהיא בעצמה אומרת. הצורך להישען על מישהו אחר כדי להוכיח את  אמונתך היא אבסורדית מיסודה. מגי האסן היא עוד תומכת נלהבת שמצטרפת לאשת הקונגרס הדמוקרטית, אן קירקפטריק – שגם היא התקשתה לענות על שאלת האמינות. הלה מצטרפות לעוד דמוקרטים, זוטרים ובכירים, שיודעים כי קלינטון איננה אמינה בעליל, אך אינם כנים מספיק כדי להגיד זאת.

אז בפעם הבאה שתמהרו להזדעזע מטראמפ, זכרו בד בבד להזדעזע מקלינטון. כך לפחות, תהיו אמינים עם עצמכם.

״לחם שחור״ – דעה אחת בשבוע על: התנצלות 

imageמשרד הביטחון הוציא הודעה בסוף השבוע שעבר בו השווה בין הסכם הגרעין עם איראן להסכם מינכן. הדברים באו בתגובה לדבריו של אובאמה לפיהם ישראל מאמינה ביעילות ההסכם עם איראן ובאי יכולתה לפתח נשק גרעיני. (החלק הראשון – לא נכון, והחלק השני – לא היה).

הקריאות על ׳הריסת היחסים עם ארה״ב׳ לא איחרו לבוא, כמו גם הדרישות להתנצלות מיידית. למי להתנצל, אתם שואלים? גם אני. כי אם נשכח מן העובדות לפיהן – איראן הפרה את החלטות מועצת הביטחון של האו״ם, ולא בדיוק טמנה את תוכניות הגרעין שלה בספר ההיסטוריה. אם נתעלם מכך שאובאמה העביר תשלום כופר של 400 מיליון דולר לטהרן, ושאיראן ביצעה ניסויים בטילים בליסטיים עליהם נחרט הכיתוב ״מוות לישראל״. אם רק נאמין בעיוורון, שההסכם לא מזיק, הוא רק לא מבריק. אז נישאר עם ארה״ב שהיא בריטניה שעשתה הסכם עם גרמניה שהיא איראן, ועכשיו צ׳כוסלובקיה שהיא ישראל (שאגב, לא נכחה בועידת מינכן שהיא ועידת ז׳נבה לוזאן ווינה) נמצאת בסכנה, כי לגרמניה הנאצית שהיא איראן ממש לא אכפת מהסכמי שלום. אז למי נתנצל? לאובאמה שהוא בסך הכל צ׳מברליין מלא תקווה, שפשוט רצה לעשות ״היסטוריה״? ומה עם שאר המעצמות שהיו צריכות להיעלב – צרפת וגרמניה?

דווקא רוחאני הוא ההיטלר בכל הסיפור הזה. אז אולי משרד הביטחון בכלל צריך להתנצל לאיראן, שמהווה חלק אינטגרלי מ״ההסכם עם איראן״ שהוכפש קשות עד כדי השוואה להסכם מינכן. העיתונאי אטילה שומפלבי מסכם את האבסורד במשפט אחד: ״‏עדיין לא הבנתי למה השוואת מדינה שקוראת בגלוי להשמדת ישראל ורוצה פצצת אטום לשם כך לגרמניה הנאצית היא חילול הקודש. מי בדיוק נעלב מזה?״

אז במשרד הביטחון התקפלו, ולאחר לחצים מרובים הם הודיעו שהם ממש לא התכוונו להשוות בין איראן לגרמניה הנאצית, והם באמת, אבל באמת מצטערים אם ארה״ב חשבה שהיא איראן. כי ארה״ב היא לא איראן, לא, היא לא איראן!

דקות לאחר מכן, כשהרוחות נרגעו, והשמאל היה מבסוט. כשהתברר כי נזק משמעותי לא נגרם ליחסינו וחמת אובאמה שככה, ציפי לבני מיהרה לסכם את דקות המתח והחרדה מבידוד מדיני בינלאומי, כך: 1. ״ההתנצלות של ליברמן צריכה להיות לא רק לארה״ב אלא לציבור בישראל שאותו הוא ונתניהו מאכילים בפחד שואתי כבר הרבה זמן״ 2. ״ההתנצלות מבהירה שההשוואה לשואה ולהיטלר אינה תפיסת מציאות ביטחונית, אלא התלהמות פוליטית בשביל גריפת קולות בקלפי ויש לזה מחיר ביטחוני״. הנה כמה תיקונים שנפלו בעריכה: 1. ההתנצלות של ליברמן צריכה להיות לא רק לארה״ב אלא לציבור באיראן שאותו הוא ונתניהו מאכילים בפחד נאציסטי כבר הרבה זמן ובכך מבודדים בגטו את העם היושב בציון. 2. ההתנצלות מבהירה שההשוואה בין הסכם הגרעין עם איראן להסכם מינכן היא בעצם השוואה בין ארה״ב לשואה ולהיטלר, במטרה לבודדנו עוד ולנעול סופית את שערי הגטו.

לגופו של עניין; ההתנצלות של שר הביטחון אביגדור ליברמן משקפת בדיוק מערכת יחסים של תלות שיתופית. זו ההתמסרות הכפייתית שגורמת לנו פעם אחר פעם להתנצל באופן מביך ואבסורדי על דברים לגיטימיים או על כאלו שלא נאמרו מעולם, כדי לספק את הצד השני ולהצדיק עבורנו את ההתקפלות והרפיסות בדברים חשובים באמת. העיוורון של השמאל מול המגמה המתמשכת הזו, היא שמזיקה ופוגעת בסיכויי הריפוי שלנו כעם ריבון בארצו.