המוסר הכפול של הסנאטור האמריקני / נ. הכט

<> on March 13, 2014 in Washington, DC.

הסנאטור ליהי פטריק מימין עם מזכיר המדינה ג׳ון קרי.

הסנאטור הדמוקרטי פטריק ליהי שלח מכתב למזכיר המדינה ג׳ון קרי בו הוא מבקש לחקור הרג בלתי חוקי של פלסטינים בידי הצבא הישראלי. קריאתו בעיתוי זה מעוררת תהיות לגבי צורת הטיפול בעניין החייל מחברון, והדרך בה בחרו פוליטיקאים ואנשי תקשורת לערוך משפט שדה לחייל עוד לפני שנעשתה כל חקירה עמוקה. המוסריות המדומה הזו משפיעה, אם כי לא בדרך ישירה, על יחסם של פוליטיקאים ומדינאים זרים, ונותנת להם תחושת ליגיטימציה בבביקורתם את ישראל – כדוגמת הסנאטור ליהי. אם לא די בקריאתו המקוממת והבלתי מוצדקת, דבריו מוטים וטענותיו מסתמנים כהתחמקות גלויה מהפרות זכויות האדם של הרשות הפלסטינית, ואת זאת ניתן לראות מתוך ניתוח מכתבו.

במכתב התגובה הקצר לליהי כותב נתניהו על מוסריות צה״ל ורשויות החוק ומפריך מכל וכל את הטענה על הרג בלתי חוקי, ומוסיף: ״היכן הדאגה לזכויות האדם של רבבות ישראלים שנרצחו בידי טרוריסטים אכזריים? המכתב הזה היה צריך להישלח לאלו אשר מסיתים צעירים לבצע מעשי טרור אכזריים.״

ליהי בתגובה מסר: ״ראש ממשלת ישראל יודע שארה״ב אינה מספקת כלי נשק או סיוע אחר לחמאס או כל ארגון טרור אחר, ואין עם שמגנה טרור בצורה חזקה יותר ופועל למגרו בעולם יותר מארה״ב.״

התשובה הזו נועדה כביכול לענות על דברי נתניהו באשר לאנשים המסיתים לרצח ישראלים. זה די ברור שנתניהו מתייחס בתגובתו להסתה מבית הרשות הפלסטינית, מפלגת פת״ח והעומד בראשה אבו מאזן. אך סנאטור ליהי העדיף להתייחס לחמאס – ארגון טרור מובהק אשר שולח את אנשיו לרצוח בערי ישראל, שאותו ארה״ב כבר גינתה בעבר וחוקקה חוקים המכירים בה כארגון טרור. ליהי בחר להתחמק מן הבעיה שהעלה נתניהו בנוגע לפת״ח אשר משתפת פעולה עם החמאס, אשר סמלו ותמונתו של העומד בראשה מופיעים על כרזות המהללות את המחבלים הפלסטינים. אז כן, גם אם ארה״ב אינה מספקת סיוע לחמאס באופן רשמי, היא מספקת לה אותו בעקיפין דרך הסיוע שלה לאבו מאזן. אך ארה״ב גם מעבירה כספים ומספקת סיוע באופן ישיר לארגונים המסיתים לטרור – לרשות הפלסטינית. מה גם שאף אחד באמת אינו יודע לאן הסיוע הזה הולך וכיצד ישתמשו בו, כך שאבו מאזן יכול לעשות בו ככל העולה על רוחו. וכפי שפורסם באתר הניו יורק טיימס ב-2010 (כשאובאמה חתם על הסכם סיוע של 400 מיליון דולר לאבו מאזן עבור שיקום עזה): ״הפרטים בנוגע לדרכי ואופני השימוש בסיוע אינם ברורים, כמו כן לא היה ברור כיצד יוכל אבו מאזן – שיש לו סמכות בגדה המערבית אך לא בעזה, לחלק את הסיוע.״

בהמשך דבריו מוסיף ליהי: ״חוק ליהי, הקיים כמעט 20 שנה, חל בצורה אחידה בעולם – אין מדינה אשר פטורה ממנו – כשמדובר ביחידות צבאיות מסויימות הנהנות מסיוע אמריקני. החוק איפשר את עצירת הסיוע האמריקני לאלו אשר השתמשו בו לרעה וניצלו אותו, במדינות רבות בהן הממשלות נכשלו בהענשת האחראיים לכך, ורק כשהממשלות בעצמן לא פעלו.״

כבר שבוע שלם שהמדינה סוערת בעקבות מקרה החייל מחברון. החייל נלקח באזיקים לאחר שירה במחבל כשהוא כבר שכב על הקרקע. החייל עדיין במעצר, הוא נחקר לעומק, ושר הביטחון ובכירים נוספים הוקיעו את מעשיו, לפני שנעשתה כל חקירה. המוסריות הצבאית היא כה גבוהה עד כי היא כבר איננה מוסרית. אך פטריק ליהי עדיין חושב שממשלת ישראל לא פועלת, לא מענישה, ומטאטאת את המקרים הללו מתחת לשטיח. אתם יודעים במה הממשלה נכשלה ונכשלת? באי הענשת המחבלים, באי החזקתם במאסר עולם. במקום זאת היא משחררת אותם בעסקאות מעסקאות שונות. אולי על זה ישראל צריכה להיחקר. דווקא עם זה לליהי אין בעיה. ליהי מתפאר בכך שהחוק שלו מגן על זכויות האדם ומונע סיוע מגורמים אשר מנצלים אותו, אך מה עם ההסתה הנמשכת של הרשות הפלסטינית, של אבו מאזן, הקוראת לנוער הפלסטיני להרוג ביהודים? ההסתה הזו ממומנת בכספים אמריקאיים. כספים שנועדו לדברים אחרים כמו שיקום כלכלי עכשיו מנוצלים לתעמולה אנטי ישראלית, לעוד כרזה שמהללת מחבל, לחגיגת הסוכריות ברחובותיה של עזה. אבו מאזן לא התבקש ולו פעם אחת לקחת אחריות על ההסתה שלו ותמיכתו בטרור הפלסטיני, וארה״ב לא דרשה ממנו לתת דין וחשבון על השימוש שנעשה בכספי הסיוע שלה. אכן פטריק ליהי, למשלמי המיסים בארה״ב מגיע לדעת מה נעשה בכספם.

דבריו של הסנאטור פטריק ליהי אבסורדיים ומגוכחים, ומעניקים ליגיטימציה נוספת להסתה הפלסטינית על כל טענותיה הכוזבות. בדבריו מסתמנת התגוננות מפתיעה, המצביעה, יותר מכל על הכישלון האמריקני בהכרה בטרור ובהסתה מכל סוג שהיא וכן על אי נכונותה לפעול ולבקר את הגורמים התוקפניים והבלתי חוקיים באמת.

שלושה מתמודדים, וניצחון אחד נשכח; על הפריימריז בדרום קרוליינה / נ. הכט

image

שלושה במלחמה. מימין קרוז, טראמפ, ורוביו. (צילום: Chuck Burton AP)

דונאלד טראמפ שוב ניצח. תוצאות הפריימריז הראשוניות בדרום קרוליינה שהחלו לזרום לערוצי התקשורת שלשום הצביעו כבר על ניצחון מוחץ לטראמפ, בשעה שמרקו רוביו וטד קרוז נלחמו על המקום השני. מי שבילה ברשת החברתית היה מתפלא לראות ידיעה מוקדמת על ניצחונו של טראמפ מסוכנות הידיעות AP, שגררה אחריה את שאר הרשתות להודיע אף הם על המועמד המנצח, בזמן שרק 3% מן הקולות נספרו. וכפי שעיתונאית אחת תיארה; ׳אנשים במטה הבחירות של  קרוז מסתובבים כאן ולא מבינים איך זה יכול להיות׳.

הניצחון של טראמפ מבטא את אי תלותו בממסד, משום היותו מהסקטור הפרטי וללא שום עבר פוליטי. אם מישהו חשב שטראמפ ניצח בגלל כישורים או ניסיון, אז שלא, כי הנתונים מצביעים על כך ש-60% מהאנשים המחפשים מועמד חיצוני (אאוטסיידר) דווקא, בחרו בו. הנתון הזה הוא אינטגרלי ומצביע בעיקר על הלך הרוח בארה״ב; ׳הכל, רק לא ממסד׳. הציבור הקונסרבטיבי בארה״ב מרגיש כי הממסד הרפובליקני מעל בהם, ולא מילא את הבטחותיו. הם רוצים משהו חדש ומרענן, עד כי הם מוכנים להקריב את ערכיהם בעבור אדם ללא ערכים. אך יש מי שאומר שזהו קריאת השכמה, כמין מחאה של הציבור האמריקני שנועדה רק לעורר ולנער את המפלגה הרפובליקנית השורשית, ולכשיגיע יום הבוחר הוא יתפכח ויבחר במועמד המסורתי.

רבים מקווים להתפכחות הזו בקרב הציבור האמריקני, לחשיבה ערכית שתחליף את הסנסציה הקולנית. התקווה הזו היא לא פיקטיבית, אלא מתבססת על נתונים אמיתיים המצביעים על כך ש-36% מהאנשים המחפשים מועמד עם ניסיון בוחרים במרקו רוביו כמוביל. טראמפ לעומת זאת, לא נמצא על הגרף בתחום הזה. הנתון הזה עוד יותר מעניין לאור העובדה שחלק מן המתמודדים ובראשם המושל כריס כריסטי שפרש מן המירוץ לא בוחלים באמצעים לצייר את רוביו כמועמד חסר כל ניסיון, דמוי אובאמה ב-2008. השבוע, בראיון ל-NBC נשאל טראמפ על התבטאויותיו ב-2002 בנוגע למלחמה בעיראק בה תמך בזמנו ולה הוא מתנגד היום, וענה: ״אני באמת לא יודע למה אני מתכוון…מי יודע מה היה אז בראש שלי״. בימים האחרונים רוביו לחץ על נקודת החולשה הזו של טראמפ ותקף אותו על חוסר ניסיון במדיניות חוץ, מה שהוא כנראה ימשיך לעשות בשבוע הקרוב. רוביו זכה במקום השני בדרום קרוליינה, ועכשיו עם פרישתו של ג׳ב בוש מן המרוץ, הוא צפוי לזכות בקולות נוספים, מה שיעזור לו לצבור תאוצה לקראת הבחירות הקרובות בנבדה.

הסנטור טד קרוז, אמנם הגיע למקום השלישי בדרום קרוליינה בצמידות לרוביו, אך למעשה, הפסיד במדינה בה תלו בו כולם את תקוותם. דרום קרוליינה היא בירת האוונגליסטים, וקרוז – שמצטייר כמועמד הנוצרי המובהק נחל בה תבוסה. מחצית מהבוחרים האוונגליסטים הפוטנציאליים של קרוז העדיפו לבחור בטראמפ. עכשיו השאלה היא; אם הוא לא ניצח בדרום קרוליינה, היכן יוכל לנצח?

השדה הרפובליקני הולך ומצטמצם, ומנהיגים במפלגה השמרנית מתכוננים להתאחד סביב מועמד אידאלי אחד. כרגע הקלפים כולם הולכים למרקו רוביו, שזכה בתמיכתו של איש הקונגרס טריי גאודי, ושל הסנטור האפרו-אמריקאי היחיד במפלגה – טים סקוט, ובתמיכתה של מושלת דרום קרוליינה ניקי היילי – בת למהגרים אינדיאניים. בכך, רוביו מציג את המפלגה הרפובליקנית הממוסדת באור חדש ומגוון. ובינתיים, התצפיות עבור דונאלד טראמפ אינן כולן אופטימיות. הסקרים מראים על ירידה הדרגתית משמעותית מאז תחילת המירוץ ועד עכשיו. אמנם הוא עדיין מוביל, אך כשהשבועות יחלפו בחודשים ויום הבוחר יקרב, המגמה הזו תלך ותצבור תאוצה — לאט אבל בטוח.

אסטרטגיית הצעדים; על רוביו וטראמפ בפריימריז באיווה / נ. הכט

image

מנצח אמיתי הוא לא חקיין. טראמפ ורוביו (צילום: Robyn Beck/AFP/Getty)

הבחירות המקדימות באיווה הסתיימו בניצחונות מהדהדים לחלק מן המתמודדים אך גם בהפסדים לא קטנים. בזמן שרשתות התקשורת והעיתונות מדברות על מי ניצח ומי הפסיד במרוץ הסמי-ממלכתי לבית הלבן, אסור לשכוח גם את הרובד האסטרטגי, ו׳הדרך הארוכה שהיא קצרה׳ בה בחר מתמודד אחד צעיר.

דונאלד טראמפ נחל תבוסה, ועכשיו זה כבר די נהיר. הוא מנהל קמפיין אגרסיבי ובוטה, ודואג שלא להיות תקין פוליטית. אחרי תוצאות הבחירות המקדימות באיווה מסתבר ש״אי התקינות הפוליטית״ פעלה לרעתו, או שמא קיבלה משמעות אחרת – הודות למקום השני אליו הגיע טראמפ באיווה, המציב אותו במקום בעייתי, פוליטית. המקום השני – מסמל את תחילת מפלתו של טראמפ, כמו אצן שמתחיל ריצה לפני הליכת שתי צעדים אחורה.

בצד השני של המתרס עומד מרקו רוביו, צעיר אך נמרץ ואולי אין לו ׳שערות לבנות׳ כפי שצחק בנאומו לאחר שהתקבלו תוצאות הפריימריז, אך יש לו רקורד לבן, עוצמה פוליטית, וכנות שלא היו מביישים אף מנהיג. בניגוד לטראמפ, רוביו בחר באסטרטגיית ׳צעד אחד אחורה כדי ללכת שני צעדים קדימה׳. הוא בחר שלא לנסוק מוקדם מידי, וכשנשאל על מקומו בסקרים, ואלו תוצאות הוא צופה בבחירות המקדימות – הוא דיבר על מקום שלישי ואמר; ״טד קרוז כמובן יהיה המוביל״.

זוהי אסטרטגיית ה-3,2,1 של רוביו כפי שפורסם ב-National Reveiw, לפיה רוביו יגיע למקום השלישי באוויה, למקום השני בניו המפשיר, ולמקום הראשון בדרום קרוליינה. כדי שהאסטרטגיה הזו תצליח, רוביו פעל ופועל ״מתחת לרדאר״ כפי שצוין בכתבה שהתפרסה באתר ׳פוליטיקו׳ כבר ביולי 2015. רוביו ואנשיו הכחישו את השמועות על האסטרטגיה המדוברת, ולמעשה, זה מה שמצביע על שיטתו זו בדיוק. השיטה הזו במקצתה – מבחינה טכנית, מזכירה את אסטרטגיית נתניהו (רק בלי הערמומיות) בבחירות 2015 לראשות הממשלה  – נתניהו ומנהלי הקמפיין שלו הציגו נתונים לא מלהיבים במיוחד, בשעה שהעובדות אמרו אחרת. נתניהו גם הוא, פעל מתחת לרדאר. על פי דיווחו של העיתונאי עמית סגל, נתניהו הצליח לנגוע בבוחרים עצמם ללא מסך תקשורתי, בשיטת ״המסרונים הסלולריים״.

טראמפ, פעל לפי השיטה הקלאסית שלעיתים גלשה למחוזות לא מהימנים. אחרי כל עימות, כן -גם אחרי העימות האחרון בו לא נכח, הציג טראמפ את עצמו כמנצח הגדול. לעיתים הסקרים הרשמיים אימתו את דבריו, אך לעיתים – כמו לאחר העימות האחרון, המציאות היוותה עדות. תוצאות הבחירות המקדימות באיווה הצביעו על כך ש- 28% מ״מחליטי הרגע האחרון״ בחרו ברוביו, ורק כ-13% בחרו בטראמפ.

בשעה שטראמפ העלה פוסטים ברשת החברתית על אחוזי הצבעה גדולים ועל ניצחון קרוב, רוביו נמדד כמנצח בסקרי האמת הרשמיים. התוצאות במדינת איווה גרמו לטראמפ לרדת מהפודיום הפיגורטיבי שיצר לעצמו ולתומכיו, ובנאומו לאחר התוצאות -שימשו ההשפלה והכניעה בערבוביה. המרוץ הזה לימד את ציבור הבוחרים בארה״ב כמו גם אותנו הישראלים שיעור חשוב – שבוטות היא לא בהכרח כנות, ומנוצלת לעיתים לאמירת שקרים, אך מידת הצניעות והאמת כפי שראינו — היא תנצח.

מדוע ארה״ב מפחדת מחוק העמותות? / נ. הכט

תוכנית זדונית, הילרי קלינטון (צילום: AP)

תוכנית זדונית, הילרי קלינטון (צילום: AP)

חוק העמותות שיזמה השרה איילת שקד זכה לביקורת לא מבוטלת בקרב האופוזיציה ובציבור הישראלי הכללי. אך מסתבר, שלא הכל נשאר במשפחה.

דובר מחלקת המדינה בארה״ב, ג׳ון קירבי, התייחס בתדרוך עיתונאים בשבוע שעבר לחששותיה של הממשל האמריקני מחוק העמותות, והדגיש ׳שעל ממשלות לייצר סביבה בה כל הקולות יוכלו להישמע׳ אך הרגיע את השואל באמרו שעל הצעת החוק לעבור שלבים נוספים עד להעברתה הסופית בכנסת. שגריר ארה״ב בישראל דן שפירו נפגש השבוע עם השרה שקד והבהיר לה שארה״ב מודאגת מאוד מחוק העמותות ומהשפעתו על הדמוקרטיה הישראלית. בדבריו אמר כי ׳קיים חשש של פגיעה בחופש הביטוי׳.

כשרה״מ בנימין נתניהו נאם בפני הקונגרס על הסכנות הקיומיות שבהסכם הגרעין עם איראן האשימו אותו בהתערבות בוטה בענייניה הפנימיים של ארה״ב. אז היה מדובר בחוק בינלאומי שהציב את ישראל יותר מכל מדינה אחרת בסכנה קיומית ממשית. למרבה האירוניה, אותם אנשים שקראו אז תיגר על ישראל, מתערבים היום באופן אבסורדי ומתוך לחץ תהומי בענייניה הפנים-חקיקתיים של ישראל.

אז ממה ארה״ב מפחדת?

ההסבר להתערבות הגסה והמופרכת הזו טמון באימיילים האישיים של מקורבותו של הנשיא אובאמה – הילארי קלינטון.

בכתבתו של העיתונאי אדם קרדו שפורסמה בעיתון – Washington Free Beacon נגלות עובדות מטלטלות מתוך התכתבות אישית בין שגריר ארה״ב לשעבר בישראל, תום פיקרינג להילרי קלינטון. במטרה להפעיל לחץ על ישראל ולהחזירה לשולחן המו״מ, פיקרינג מציע לקלינטון תוכנית בה ארה״ב תעודד הפגנות והתקוממות פלסטינית בישראל באמצעות — שמעו טוב — ארגונים לא ממשלתיים, שישמשו לה זרועות לביצוע התוכנית השטנית. כפי שכתב פיקרינג ״אני מאמין שנוכל להיעזר בצד שלישי ובמספר ארגונים לא ממשלתיים״, והוסיף ״מעל הכל, אסור שארה״ב תיתפס כמי שעומדת מאחורי הדברים, וכמי שעודדה והמריצה פעילות כזו״. אם לא די בהתנהלות הבלתי תקינה הזו, האישים הללו גם רצו להסוות את פעילותם בדמות ״ארגון לזכויות אדם״.

יחסי ישראל-ארה״ב נמצאים בשפל המדרגה, הודות ליחס המחפיר שהממשל בארה״ב מגלה פעם אחר פעם לישראל. כבר בעבר ספגנו ביקורת, והתערבות שלא במקומה, אך ערמומיות שכזו כדוגמת עסקים בשוק השחור היא חסרת תקדים. ולכן, הפנייה שלהם בימים אלו לשרה איילת שקד בעניין חוק העמותות איננה כשרה, ולמעשה, נועדה לקידום אג'נדה ברורה. הם אינם חוששים מפגיעה בדמוקרטיה הישראלית, כי בהתערבותם, הם אלו שפוגעים בה. הם כן חוששים שתוכניותיהם ייעצרו כתוצאה מסימון העמותות החותרות נגד ישראל. הם כן חוששים שמרחב הפעולה שלהם יקטן, ומטרותיהם הפסולות לא תושגנה. ארה״ב משתמשת בטיעון של ׳פגיעה בדמוקרטיה׳ כדי להוכיח את ׳התנגדותה הנחרצת׳ לחוק, בה בשעה שאותה דמוקרטיה משמשת לה ככלי ניגוח פוליטי בתוך שטחי ישראל.

בימים שבהם מתפרסמים תיעודים של פעילות אכזרית ובלתי חוקית של ארגוני השמאל כמו ״תעאיוש״ ו״בצלם״, נחשפים פרצופיהם האמיתיים של המממנים הזרים, ותוכניתם הזדונית ל״הצלת״ הדמוקרטיה הישראלית. אין עיתוי טוב מזה, ואין הזדמנות טובה יותר מעכשיו לאישורה של הצעת חוק העמותות בישראל.

בין דומא לתל אביב, המודים והמכחישים / נ. הכט 

מכחיש. חה״כ אוסאמה סעדי (צילום: יונתן זינדל/פלאש 90)

מכחיש. חה״כ אוסאמה סעדי (צילום: יונתן זינדל/פלאש 90)

התקשורת מילאה את רחובות ישראל בבאז אינסופי בשבועות האחרונים. מגינויים ועד עינויים, מדומא ועד תל אביב, היה אפשר לשמוע את רחשי ליבם של האנשים המתהלכים. גם בדרגים הגבוהים יותר, שמענו דיבורים וציטוטים ואמירות. הלה מתחלקים לשני סוגים; המודים והמכחישים.

בראיון עם העיתונאית דנה וייס אמר חה״כ בצלאל סמוטריץ כי הוא אינו מכנה את הפיגוע בדומא בשם ״טרור״, אך הוא מגנה פעילות אלימה זו בכל לשון.

חה״כ אוסאמה סעדי מהרשימה המשותפת אמר בערוץ הכנסת כי ׳הוא מגנה את הפיגוע בתל אביב אך לא את רצח בני הזוג הנקין׳, כיון שלדעתו הטרור ביו״ש הוא התנגדות ליגיטימית ל״כיבוש״.

יומיים לאחר הירי בפאב בתל אביב, אמר חה״כ יעקב פרי כי הפיגוע היה ״מסע קטל שנובע ממצב נפשי מסוים״. פרי, בניסיונו ״להבין״ את הטרוריסט, נתן יד למכחישי הטרור באופן חסר תקדים.

ישנם כאלה שיהנו לקפוץ על ההזדמנות לעשות השוואה בין דברי סעדי לדברי סמוטריץ, במטרה לחדד את ההקבלה בין עמנו לעמם. הם אינם מבינים כי כאן בדיוק טמון ההבדל הגדול בין המודים למכחישים. סמוטריץ׳ גינה את הפיגוע בדומא באופן נחרץ, סעדי לעומתו עשה הבחנה בין פיגוע בתל אביב לפיגוע ביהודה ושומרון. הבחנה שנועדה להצדיק את אי הגינוי. הבחנה שהיא עוד אמצעי הכחשה.

האבסורד הגדול כאן הוא שיש מי שעוזר למכחישי הטרור. חה״כ יעקב פרי אינו הראשון, וגם לא האחרון שינסה למצוא עילה אנושית לטבח נטול אנושיות. בניגוד מוחלט לאירוע בתל אביב, הפיגוע בדומא קיבל סקירה נרחבת בכל הקשור לאופן וצורת הגינוי שהושמע כנגדו. בניגוד לפיגוע בתל אביב, לאחר הפיגוע בדומא לא שמענו דברי חנינה, ולא ראינו את המצח הקמוט שמנסה ״להבין״ את ההגיון של המפגעים. כף הזכות והפריבילגיה לא ניתן לרוצחים מדומא, ״כי זו לא דרכנו״. אך רגע, שמא ״זו דרכנו״ במקרים מסוימים? זו שאלה שמוכרח כל איש ציבור לשאול את עצמו. האם זה מתפקידנו לפענח רצון חייתי ובלתי אנושי, כשהטרור מכה מחוץ וגם מבית?

והתשובה היא כמובן שלא. לא, איננו צריכים לנסות למצוא את הלוגיקה. כי פשוט אין לוגיקה.
ההסברה הישראלית נמצאת בשפל. איננו מבודדים, אך אנו בודדים מדי. בזמן שהעיתונאים צועקים גוואלד על החרמת ספר הנוגד את ערכי מדינת ישראל, ומאשימים כל החלטה שמתקבלת בבידודנו בעולם, יש מי שעדיין מדבר על רציונאל טרוריסטי. המכחישים הם אלו שהורסים את ההסברה שלנו, וגורמים לנו נזק תדמיתי.

איננו צריכים להשוות, ואיננו צריכים למצוא דמיון. וגם בתקופה שבה קומץ מבני עמנו מאבדים צלם אנוש, איננו מצווים להתאבד. כי אנו מן המודים ולא מן המכחישים.

כשהטמפרטורות עולות; על אקלים, טרור, והמרוץ לנשיאות / נ. הכט

טראמפ מימין, רוביו משמאל במהלך עימות רפובליקני. (צילום: AP/Jeffery Phelps)

טראמפ מימין, רוביו משמאל במהלך עימות רפובליקני. (צילום: AP/Jeffery Phelps)

השבוע האחרון נפתח בסימן וועידת האקלים בפריז. מכל רחבי העולם הגיעו מנהיגים לדבר על איום האקלים הגלובלי. כמה ימים לאחר מכן, התרחשה מתקפת הטרור בסן ברנרדינו שבקליפורניה (ככה זה כשעסוקים במזג האוויר). אובאמה מצידו עדיין בודק את מניעי התוקפים, בשעה שעבור רבים אחרים הרציונל הוא לא החשוב כאן, אלא העובדה הבהירה והחד משמעית שהיה זה מעשה טרור אסלאמי רדיקלי. האף בי איי (לשכת החקירות הפדרלית) כבר יצאה בהצהרה כזו, רק משום מה אובאמה השתהה ופרקליטת המדינה לורטה לינץ׳ הודיעה ש׳הפחד הגדול׳ שלה הוא ׳הרטוריקה האנטי מוסלמית׳. (כן, אובאמה הוא מוסלמי).

בתקופה הזו בארה״ב נשמעים גם קולות אחרים, אלו של המעומדים לנשיאות. הרפובליקנים מטיפים לנשיא המכהן שיוצא לוועידות אקלים אך סותם את פיו כשמדובר באיום הטרור הממשי. לנשיא שמדבר על אלימות הנשק כשמדובר בכלל בדעא״ש. הם מבטיחים לעקור כל עץ מורעל שהושתל בימי אובאמה, באם יינתן להם המנדט. דבריהם חשובים לא פחות מן העמדה הפסיבית של ממשלת הדמוקרטים.

בפורום קואליציית היהודים הרפובליקנים ביום חמישי הרצו עשרות מועמדים בפני קהל יהודי רפובליקני. כולם זכו לתשואות ואהדה רבה מצד הקהל, לדברי התמיכה שהשמיעו בישראל.

המועמד המדובר דונאלד טראמפ הוא המוביל בסקרים זה שבועות. למרות אמירותיו הלא ראויות, ועל אף אופיו השנוי במחלוקת הוא ממשיך לאסוף מעריצים. טראמפ מגיע מעולם העסקים וככזה הוא איננו מבין גדול במדיניות חוץ וביטחון. נאומיו עוסקים יותר בדיבורים על מיליארדים מאשר בתוכניות קונקרטיות וריאליסטיות בתחומי מדיניות חוץ לכשיגיע לשלטון. באווירה הזו נשאל טראמפ על דעתו בעניין הסכסוך הישראלי פלסטיני, וענה שהוא סקפטי לגבי נכונותה של ישראל להתחייב לתהליך שלום אך הוא לא הביע סקפטיות לגבי נכונותו של אבו מאזן להכיר בקיומה של מדינת ישראל. כשנשאל בפורום לגבי ירושלים המאוחדת כבירת ישראל התחמק (שלא באלגנטיות) מלענות, ואמר ״שידבר עם ביבי״. הקהל התאכזב. ההתלהבות סביבו היא בשל הרוח החדשה הבלתי פורמלית שהוא מביא למפלגה הרפובליקנית, אך התחמקות משאלות קריטיות לא עוברת בקלות בימים אלו.

לעומת זאת, נצפו כמה מועמדים חזקים ועניינים מאוד בפורום. ללא ספק המרצה המנצח היה המועמד מרקו רוביו. הצעיר מבין המעומדים והיריב החזק ביותר מול הילרי קלינטון, רוביו לא רק נואם חזק, אלא פועל בשטח בכל הקשור למלחמה בטרור הרדיקלי ובעמידה חזקה לצד ישראל. זאת ניתן לראות בחוק שהעביר בסנאט לביטול המימון לארגון הטרור חיזבאלה הנתמך על ידי איראן, שמהווה איום לישראל כמו גם לארה״ב. רוביו לא מתנשא, מדבר בגובה העיניים, ורהוט במדיניות חוץ. במקום להעמיד פנים, רוביו אמר את מה שאחרים רבים חוששים לומר בארה״ב: ״אין לישראל פרטנר לשלום״.

העיתונות האמריקאית כמו גם הישראלית שטופה בדונאלד טראמפ – מה שמשפיע על דעת הקהל בעוצמה, ומסיח את תשומת ליבה מן המעומדים הרציניים והעניניים שגם כן עולים בסקרים. טראמפ ינחול תבוסה ולא יהיה זה בגלל אמירה שפלה ולא מנומסת אלא מכורח הזמן והמציאות שתכה בציבור הרפובליקני בארה״ב. עד אז, בין הצהרות להבטחות, כדאי לעקוב אחר מרקו רוביו, הוא עוד יהיה מן המובילים במרוץ לנשיאות.

דרכי צרפת אפלות / נ.הכט

לא הכל ורוד. נשיא צרפת פרנסואה הולנד (צילום: רויטרס)

לא הכל ורוד. נשיא צרפת פרנסואה הולנד (צילום: רויטרס)

מתקפת הטרור בפריז תפסה את הציבור הצרפתי כרעם ביום גשום. אין איש שיודע היכן ישן נשיא צרפת פרנסואה הולנד בימים שלפני הטבח, אך דבר אחד ניתן להסיק; מישהו נרדם בשמירה. המחדל האבטחתי החמור גורם לנו לנבור עמוק יותר ביחסי צרפת עם ישראל, ובמדיניות שלה כלפינו.

יש בה בצרפת כמין התנשאות אליטיסטית כלפי ישראל, הגורמת להכחשה מול אזרחיה, ולעיוורון מול אויביה. צרפת הייתה אחת מן המעצמות שחתמה על ההסכם עם איראן, הסכם שהעביר את המושכות לידי מי שביקש להשמיד, לא רק את ישראל אלא את המעצמות כולן. רק בשבוע שעבר החליט האיחוד האירופי – בו חברה צרפת לסמן את מוצרי ההתנחלויות שלנו. עם כל הכאב על הטרור שחווה פריז, עולה וצף בקרב ישראלים רבים גיחוך מה על עצם העובדה שבזמן שאירופה סימנה אותנו, היא פיספסה לסמן את עקבותיהם של המרצחים מדעא״ש.

נשיא צרפת לא ידוע במיוחד כחובב ישראל. הוא מקבל את ראש הרשות הפלסטינית לצעדת השלום בזרועות פתוחות, ומראש ממשלתנו הוא מעדיף לשמור דיסטנס. אותה הקרירות מדרדרת את צרפת למחוזות מסוכנים. אותה שאננות מובילה לטרור המכרסם בבתי אזרחיה. השלדים יצאו מן הארון וחמקו מבלי שאיש ניסה לעצרם.

וממערכת האש, העולם עבר למרחב הגינויים. הקירות נצבעו בצבעי הדגל, ומסע השתיקה התחלף בדקת דומייה. נשיא ארה״ב אובאמה הצהיר כי ״זהו טרור נגד האנושות כולה״. אך לפני כחודש הוא הזהיר משימוש בכח מופרז כלפי אותם גורמים רדיקליים בדיוק. כן, הוא מבדיל בין דם לדם בצורה מובהקת. אילו היו נהרגים יהודים בפיגועים בצרפת, ספק אם ההצהרות שלו היו זורמות וחלקות כל כך. עבודה ניתוחית לא פשוטה בהחלט הייתה מחכה לו. רק בינואר האחרון כינה אובאמה את הפיגוע ב׳היפר כשר׳ בצרפת – ״רנדומלי״. הוא טען שהתקשורת מוציאה את הדברים מפרופורציות. הנימה שלו משתנה בעקביות, לא רק כשמדובר בישראלים — אלא ביהודים בכל מקום שהם.

צרפת כמו גם ארה״ב ומעצמות עולם נוספות בקהילה הבינלאומית מגנים תמידית את ״הפסימיות הישראלית״. הם אינם מבינים שההכחשה איננה אופטימיות, ושגם במשקפיים ורודות לא הכל תמים. גישת ה״שב ואל תעשה״ שלהם היא גישה פסיבית-אגרסיבית שמזינה את הטרור ומניפה אותו אל על.

החברה הישראלית בכתה כפי שלא בכתה מעולם. דגלי צרפת הונפו בספונטניות לאות הזדהות. רק הכחול-לבן מוסתר תמידית, מבוייש, מגונה, מושפל עד עפר. זאת לא השעה לאלטרואיזם מדומה אלא הזמן להצהיר; אני ישראלי בדיוק כפי שאתה צרפתי, הטרור לא מבדיל.

הגיע הרגע שהעולם ידע שאין זה מזכותו של שום מנהיג ואף אדם להשתמש בחופש הגינוי ככלי מפלה בין עמים. כל זמן שהם דוגלים במדיניות הסדנדרט הכפול, אין ולא תהיה כל משקל אמת לדבריהם.

מה בין העליהום על רן ברץ למינויו של ראשד חוסיין? / נ.הכט

תומך טרור נלחם בטרור? ראשד חוסיין. (צילום: מרחבי הרשת)

תומך טרור נלחם בטרור? ראשד חוסיין. (צילום: מרחבי הרשת)

המסע ההפגנתי התקשורתי נגד מינויו של רן ברץ הוא רק בראשיתו. אם ההתנגדות לגל הירש הייתה בשל מעשיו, אז שההתנגדות לברץ היא בשל אמירותיו.

ברץ כתב מילים קשות בהחלט. כמי שיהיה ראש מערך ההסברה אנו רוצים לדעת שהממונה הוא דיפלומט אמיתי, מכובד ומכבד אחרים, ולכן דבריו מצטיירים לנו כבעייתיים בעליל.

אך במקום לדבר על המהות, התקשורת והעיתונות מדברים על דיבורים. מה שמעניין ביותר הוא הביקורת הנוקבת שהשמיעו רבים על דבריו של ברץ כנגד נשיא ארה״ב אובאמה. למסתכל מן הצד זה ייראה כאילו הם עיתונאים אמריקאיים מסורים המבקשים לשמור על שמו הטוב של נשיאם. ״הסולידריות״ הזאת היא אבסורדית פעם אחר פעם. החנפנות התמידית והגוברת למנהיג הזר אינם מתקבלים באהדה בקרב הציבור הישראלי כולו. למעשה, זהו רק ניסיון להצטייר טוב, ומשמש ככלי ניגוח בממשלה ותו לא.

הרצוג מנסה להיות דיפלומט בקהילה בינלאומית נטולת דיפלומטיה ומלאת חוצפה אנטישמית. הוא קורא לבטל את המינוי לא בכדי לשמור ולהגן על ההסברה הישראלית, אלא על זו האמריקאית.

לפני כשנה הנשיא אובאמה מינה את ראשד חוסיין למנהל מרכז התקשורת האסטרטגי ללוחמה בטרור. ב-2004, ראשד – אז סטודנט צעיר השמיע את תמיכתו בסאמי אל-עריאן פרופסור מפלורידה שהואשם כראש תא ג׳יהדיסטי בארה״ב. ראשד טען שהאשמתו של אל-עריאן וגירושו מאמריקה זהו ״רדיפה ממניעים פוליטיים״ הבאה ״לדכא חילוקי דעות״. סאמי אל-עריאן קרא ״מוות לישראל״. שליחו ויועצו הקרוב של אובאמה תמך בו. אמנם בשנת 2004, אך אם זה רלוונטי במקרה של ברץ, זה בהחלט רלוונטי במקרה של ראשד חוסיין.

התקשורת התקוממה על מינויו של ברץ ודבריו הלא מבריקים, במיוחד כשמדובר בתפקיד הסברתי. מי התקומם על מינויו של ראשד חוסיין ודבריו המסוכנים, כשהיה מדובר בתפקיד הקריטי שקיבל? הרי זה אבסורדי שמי שתומך בג׳יהדיסט ממונה למי שיילחם בג׳יהד העולמי.

אובאמה היה צריך להתבייש. אולי אפילו לקבוע פגישת פיוס עם נתניהו. העיתונות האמריקאית הייתה צריכה להגן על ישראל בזמנו, ולקרוא לאובאמה לבטל את המינוי.

לאמיתו של דבר – לאחר כל זה, דבריו של ברץ על אובאמה וקרי הם די שוליים ואף הומוריסטיים.

התקשורת לעומת זאת מוכרחה לרסן את עצמה, כמו גם להתפכח ולהבין שמה שנחוץ להסברה הישראלית הלאומית איננו חנפנות לאחר, אלא תמיכה במנהיגים שלנו. עליה לזכור שבמקום בו רוצחים אופי, עתידים גם לרצוח בני אדם.

הקאמבק של עבאס; התגובה הישראלית והעוינות האמריקאית / נ.הכט

מגעים שלא מרגיעים. קרי ואבו מאזן. (צילום: AFP)

מגעים שלא מרגיעים. קרי ואבו מאזן. (צילום: AFP)

ישראל עדה בחודשים האחרונים למסע הסתה שקרי וחסר תקדים. בחודש האחרון ראינו את תוצאותיה של הסתה זו, והדם זועק מן האדמה. אם בעבר יו״ר הרשות הפלסטינית נזהר מבוטות אז שהפעם הוא מקפיד להצהיר בגלוי על תמיכתו באלימות ובטרור של בני עמו.

בחודש אוגוסט, אמר אבו מאזן ליו״ר המחנה הציוני שהוא מוטרד מאינתיפאדה שלישית, ומהצעירים שאין לו עליהם שליטה. היה מי שדאג לצטט אותו, כאילו הוא – המצית הראשי דואג לכבות את האש. אכן, עבאס דאג לומר שהוא דואג, ולו בכדי להתנער מנשיאת האחריות על כתפיו. הוא צבע את עצמו בורוד ואת המצב בשחור, וכך, חשב שהוא יתנקה מכל אשם.

עבאס מתנהג כעבריין ומתעקש שהוא הקורבן. המתווכים בינו לבין נתניהו הם כשוטרים המנסים לדבר עם פושע על דרכים למיגור הפשע. ובאשר לתגובה הישראלית – היא פוספסה.

לאחר נאום הסתה שקרי של אבו מאזן, נתניהו הדף את השקרים כמצופה, אך החטיא למטרה רגע לאחר מכן. ״אני מוכן להפגש עם אבו מאזן בכל עת כדי להביא להרגעת הרוחות״ אמר נתניהו במסיבת העיתונאים שאירח משרד החוץ. בתקשורת הישראלית היו מי ששיבחו את ההצהרה ועוד יותר את העיתוי. אך דווקא ההצהרה, ובמיוחד העיתוי, גרמו לאפקט הנגדי. ותגובת אבו מאזן החד צדדית בהצבת אולטימטום היא ההוכחה המוצקה לכך.

ישנן נקודות עיוורון בתגובה ובהסברה הישראלית; והעיתונות מפרשת את פרספקטיבת הממשלה בכותרות נלהבות, במקום לעשות את עבודתה הסקפטית. הממשלה מצידה ממשיכה באותו קו מאופק – מה שבעצם גורם לאפקט בומרנג פעם אחר פעם. גינוי צריך להיות גינוי מלא, והושטת יד משמשת לו כסתירה וכפרדוקס.

התגובה הישראלית המעורערת קמעה יוצרת משולש יחסים לא בריא בין הממשל בישראל, הממשל האמריקני, וההנהגה הפלסטינאית. כאשר האחרונה ניזונה מרפיסות וחולשה בצד הישראלי.

לעומת זאת, האדמיניסטרציה האמריקאית צריכה להיות גורם מרכזי ומכריע בכינון היחסים, וכשהלה מתיימרת לבקר את ישראל ולהטות עצמה לצד הפלסטיני באופן לא מאוזן ובלתי מוצדק, היא הופכת לגורם סובייקטיבי באזור, ונעשית חלק בלתי נפרד מן ההסתה. התגובה הישראלית היא מכרעת בימים הללו, ומוכרחה להיות נחרצת יותר. אך בד בבד נדרשת כנות ורוח גבית מן הממשל האמריקני. ביקורת על שימוש בכח מופרז היא היא שימוש בכח מופרז כנגד ציבור ישראלי הנלחם על קיומו וזכותו יום יום. זוהי התערבות חסרת תקדים בענייני בטחון הפנים הישראליים, באופן הפסול מיסודו.

כך או כך, בין הצהרה פוליטית לבין מציאות עכשווית יש דברים חשובים יותר מכותרות בעיתון, ומ״בלאק פרידיי״; ובזמן שבו עבאס שולף סכינים ומלבה את האזור לעוד יום שישי של זעם, מנהיגינו לא יכולים לאפקו במילים, אלא לצאת ברובים שלופים ובטקטיקה מחושבת.