המוסר הכפול של הסנאטור האמריקני / נ. הכט

<> on March 13, 2014 in Washington, DC.

הסנאטור ליהי פטריק מימין עם מזכיר המדינה ג׳ון קרי.

הסנאטור הדמוקרטי פטריק ליהי שלח מכתב למזכיר המדינה ג׳ון קרי בו הוא מבקש לחקור הרג בלתי חוקי של פלסטינים בידי הצבא הישראלי. קריאתו בעיתוי זה מעוררת תהיות לגבי צורת הטיפול בעניין החייל מחברון, והדרך בה בחרו פוליטיקאים ואנשי תקשורת לערוך משפט שדה לחייל עוד לפני שנעשתה כל חקירה עמוקה. המוסריות המדומה הזו משפיעה, אם כי לא בדרך ישירה, על יחסם של פוליטיקאים ומדינאים זרים, ונותנת להם תחושת ליגיטימציה בבביקורתם את ישראל – כדוגמת הסנאטור ליהי. אם לא די בקריאתו המקוממת והבלתי מוצדקת, דבריו מוטים וטענותיו מסתמנים כהתחמקות גלויה מהפרות זכויות האדם של הרשות הפלסטינית, ואת זאת ניתן לראות מתוך ניתוח מכתבו.

במכתב התגובה הקצר לליהי כותב נתניהו על מוסריות צה״ל ורשויות החוק ומפריך מכל וכל את הטענה על הרג בלתי חוקי, ומוסיף: ״היכן הדאגה לזכויות האדם של רבבות ישראלים שנרצחו בידי טרוריסטים אכזריים? המכתב הזה היה צריך להישלח לאלו אשר מסיתים צעירים לבצע מעשי טרור אכזריים.״

ליהי בתגובה מסר: ״ראש ממשלת ישראל יודע שארה״ב אינה מספקת כלי נשק או סיוע אחר לחמאס או כל ארגון טרור אחר, ואין עם שמגנה טרור בצורה חזקה יותר ופועל למגרו בעולם יותר מארה״ב.״

התשובה הזו נועדה כביכול לענות על דברי נתניהו באשר לאנשים המסיתים לרצח ישראלים. זה די ברור שנתניהו מתייחס בתגובתו להסתה מבית הרשות הפלסטינית, מפלגת פת״ח והעומד בראשה אבו מאזן. אך סנאטור ליהי העדיף להתייחס לחמאס – ארגון טרור מובהק אשר שולח את אנשיו לרצוח בערי ישראל, שאותו ארה״ב כבר גינתה בעבר וחוקקה חוקים המכירים בה כארגון טרור. ליהי בחר להתחמק מן הבעיה שהעלה נתניהו בנוגע לפת״ח אשר משתפת פעולה עם החמאס, אשר סמלו ותמונתו של העומד בראשה מופיעים על כרזות המהללות את המחבלים הפלסטינים. אז כן, גם אם ארה״ב אינה מספקת סיוע לחמאס באופן רשמי, היא מספקת לה אותו בעקיפין דרך הסיוע שלה לאבו מאזן. אך ארה״ב גם מעבירה כספים ומספקת סיוע באופן ישיר לארגונים המסיתים לטרור – לרשות הפלסטינית. מה גם שאף אחד באמת אינו יודע לאן הסיוע הזה הולך וכיצד ישתמשו בו, כך שאבו מאזן יכול לעשות בו ככל העולה על רוחו. וכפי שפורסם באתר הניו יורק טיימס ב-2010 (כשאובאמה חתם על הסכם סיוע של 400 מיליון דולר לאבו מאזן עבור שיקום עזה): ״הפרטים בנוגע לדרכי ואופני השימוש בסיוע אינם ברורים, כמו כן לא היה ברור כיצד יוכל אבו מאזן – שיש לו סמכות בגדה המערבית אך לא בעזה, לחלק את הסיוע.״

בהמשך דבריו מוסיף ליהי: ״חוק ליהי, הקיים כמעט 20 שנה, חל בצורה אחידה בעולם – אין מדינה אשר פטורה ממנו – כשמדובר ביחידות צבאיות מסויימות הנהנות מסיוע אמריקני. החוק איפשר את עצירת הסיוע האמריקני לאלו אשר השתמשו בו לרעה וניצלו אותו, במדינות רבות בהן הממשלות נכשלו בהענשת האחראיים לכך, ורק כשהממשלות בעצמן לא פעלו.״

כבר שבוע שלם שהמדינה סוערת בעקבות מקרה החייל מחברון. החייל נלקח באזיקים לאחר שירה במחבל כשהוא כבר שכב על הקרקע. החייל עדיין במעצר, הוא נחקר לעומק, ושר הביטחון ובכירים נוספים הוקיעו את מעשיו, לפני שנעשתה כל חקירה. המוסריות הצבאית היא כה גבוהה עד כי היא כבר איננה מוסרית. אך פטריק ליהי עדיין חושב שממשלת ישראל לא פועלת, לא מענישה, ומטאטאת את המקרים הללו מתחת לשטיח. אתם יודעים במה הממשלה נכשלה ונכשלת? באי הענשת המחבלים, באי החזקתם במאסר עולם. במקום זאת היא משחררת אותם בעסקאות מעסקאות שונות. אולי על זה ישראל צריכה להיחקר. דווקא עם זה לליהי אין בעיה. ליהי מתפאר בכך שהחוק שלו מגן על זכויות האדם ומונע סיוע מגורמים אשר מנצלים אותו, אך מה עם ההסתה הנמשכת של הרשות הפלסטינית, של אבו מאזן, הקוראת לנוער הפלסטיני להרוג ביהודים? ההסתה הזו ממומנת בכספים אמריקאיים. כספים שנועדו לדברים אחרים כמו שיקום כלכלי עכשיו מנוצלים לתעמולה אנטי ישראלית, לעוד כרזה שמהללת מחבל, לחגיגת הסוכריות ברחובותיה של עזה. אבו מאזן לא התבקש ולו פעם אחת לקחת אחריות על ההסתה שלו ותמיכתו בטרור הפלסטיני, וארה״ב לא דרשה ממנו לתת דין וחשבון על השימוש שנעשה בכספי הסיוע שלה. אכן פטריק ליהי, למשלמי המיסים בארה״ב מגיע לדעת מה נעשה בכספם.

דבריו של הסנאטור פטריק ליהי אבסורדיים ומגוכחים, ומעניקים ליגיטימציה נוספת להסתה הפלסטינית על כל טענותיה הכוזבות. בדבריו מסתמנת התגוננות מפתיעה, המצביעה, יותר מכל על הכישלון האמריקני בהכרה בטרור ובהסתה מכל סוג שהיא וכן על אי נכונותה לפעול ולבקר את הגורמים התוקפניים והבלתי חוקיים באמת.

מדוע ארה״ב מפחדת מחוק העמותות? / נ. הכט

תוכנית זדונית, הילרי קלינטון (צילום: AP)

תוכנית זדונית, הילרי קלינטון (צילום: AP)

חוק העמותות שיזמה השרה איילת שקד זכה לביקורת לא מבוטלת בקרב האופוזיציה ובציבור הישראלי הכללי. אך מסתבר, שלא הכל נשאר במשפחה.

דובר מחלקת המדינה בארה״ב, ג׳ון קירבי, התייחס בתדרוך עיתונאים בשבוע שעבר לחששותיה של הממשל האמריקני מחוק העמותות, והדגיש ׳שעל ממשלות לייצר סביבה בה כל הקולות יוכלו להישמע׳ אך הרגיע את השואל באמרו שעל הצעת החוק לעבור שלבים נוספים עד להעברתה הסופית בכנסת. שגריר ארה״ב בישראל דן שפירו נפגש השבוע עם השרה שקד והבהיר לה שארה״ב מודאגת מאוד מחוק העמותות ומהשפעתו על הדמוקרטיה הישראלית. בדבריו אמר כי ׳קיים חשש של פגיעה בחופש הביטוי׳.

כשרה״מ בנימין נתניהו נאם בפני הקונגרס על הסכנות הקיומיות שבהסכם הגרעין עם איראן האשימו אותו בהתערבות בוטה בענייניה הפנימיים של ארה״ב. אז היה מדובר בחוק בינלאומי שהציב את ישראל יותר מכל מדינה אחרת בסכנה קיומית ממשית. למרבה האירוניה, אותם אנשים שקראו אז תיגר על ישראל, מתערבים היום באופן אבסורדי ומתוך לחץ תהומי בענייניה הפנים-חקיקתיים של ישראל.

אז ממה ארה״ב מפחדת?

ההסבר להתערבות הגסה והמופרכת הזו טמון באימיילים האישיים של מקורבותו של הנשיא אובאמה – הילארי קלינטון.

בכתבתו של העיתונאי אדם קרדו שפורסמה בעיתון – Washington Free Beacon נגלות עובדות מטלטלות מתוך התכתבות אישית בין שגריר ארה״ב לשעבר בישראל, תום פיקרינג להילרי קלינטון. במטרה להפעיל לחץ על ישראל ולהחזירה לשולחן המו״מ, פיקרינג מציע לקלינטון תוכנית בה ארה״ב תעודד הפגנות והתקוממות פלסטינית בישראל באמצעות — שמעו טוב — ארגונים לא ממשלתיים, שישמשו לה זרועות לביצוע התוכנית השטנית. כפי שכתב פיקרינג ״אני מאמין שנוכל להיעזר בצד שלישי ובמספר ארגונים לא ממשלתיים״, והוסיף ״מעל הכל, אסור שארה״ב תיתפס כמי שעומדת מאחורי הדברים, וכמי שעודדה והמריצה פעילות כזו״. אם לא די בהתנהלות הבלתי תקינה הזו, האישים הללו גם רצו להסוות את פעילותם בדמות ״ארגון לזכויות אדם״.

יחסי ישראל-ארה״ב נמצאים בשפל המדרגה, הודות ליחס המחפיר שהממשל בארה״ב מגלה פעם אחר פעם לישראל. כבר בעבר ספגנו ביקורת, והתערבות שלא במקומה, אך ערמומיות שכזו כדוגמת עסקים בשוק השחור היא חסרת תקדים. ולכן, הפנייה שלהם בימים אלו לשרה איילת שקד בעניין חוק העמותות איננה כשרה, ולמעשה, נועדה לקידום אג'נדה ברורה. הם אינם חוששים מפגיעה בדמוקרטיה הישראלית, כי בהתערבותם, הם אלו שפוגעים בה. הם כן חוששים שתוכניותיהם ייעצרו כתוצאה מסימון העמותות החותרות נגד ישראל. הם כן חוששים שמרחב הפעולה שלהם יקטן, ומטרותיהם הפסולות לא תושגנה. ארה״ב משתמשת בטיעון של ׳פגיעה בדמוקרטיה׳ כדי להוכיח את ׳התנגדותה הנחרצת׳ לחוק, בה בשעה שאותה דמוקרטיה משמשת לה ככלי ניגוח פוליטי בתוך שטחי ישראל.

בימים שבהם מתפרסמים תיעודים של פעילות אכזרית ובלתי חוקית של ארגוני השמאל כמו ״תעאיוש״ ו״בצלם״, נחשפים פרצופיהם האמיתיים של המממנים הזרים, ותוכניתם הזדונית ל״הצלת״ הדמוקרטיה הישראלית. אין עיתוי טוב מזה, ואין הזדמנות טובה יותר מעכשיו לאישורה של הצעת חוק העמותות בישראל.

בין דומא לתל אביב, המודים והמכחישים / נ. הכט 

מכחיש. חה״כ אוסאמה סעדי (צילום: יונתן זינדל/פלאש 90)

מכחיש. חה״כ אוסאמה סעדי (צילום: יונתן זינדל/פלאש 90)

התקשורת מילאה את רחובות ישראל בבאז אינסופי בשבועות האחרונים. מגינויים ועד עינויים, מדומא ועד תל אביב, היה אפשר לשמוע את רחשי ליבם של האנשים המתהלכים. גם בדרגים הגבוהים יותר, שמענו דיבורים וציטוטים ואמירות. הלה מתחלקים לשני סוגים; המודים והמכחישים.

בראיון עם העיתונאית דנה וייס אמר חה״כ בצלאל סמוטריץ כי הוא אינו מכנה את הפיגוע בדומא בשם ״טרור״, אך הוא מגנה פעילות אלימה זו בכל לשון.

חה״כ אוסאמה סעדי מהרשימה המשותפת אמר בערוץ הכנסת כי ׳הוא מגנה את הפיגוע בתל אביב אך לא את רצח בני הזוג הנקין׳, כיון שלדעתו הטרור ביו״ש הוא התנגדות ליגיטימית ל״כיבוש״.

יומיים לאחר הירי בפאב בתל אביב, אמר חה״כ יעקב פרי כי הפיגוע היה ״מסע קטל שנובע ממצב נפשי מסוים״. פרי, בניסיונו ״להבין״ את הטרוריסט, נתן יד למכחישי הטרור באופן חסר תקדים.

ישנם כאלה שיהנו לקפוץ על ההזדמנות לעשות השוואה בין דברי סעדי לדברי סמוטריץ, במטרה לחדד את ההקבלה בין עמנו לעמם. הם אינם מבינים כי כאן בדיוק טמון ההבדל הגדול בין המודים למכחישים. סמוטריץ׳ גינה את הפיגוע בדומא באופן נחרץ, סעדי לעומתו עשה הבחנה בין פיגוע בתל אביב לפיגוע ביהודה ושומרון. הבחנה שנועדה להצדיק את אי הגינוי. הבחנה שהיא עוד אמצעי הכחשה.

האבסורד הגדול כאן הוא שיש מי שעוזר למכחישי הטרור. חה״כ יעקב פרי אינו הראשון, וגם לא האחרון שינסה למצוא עילה אנושית לטבח נטול אנושיות. בניגוד מוחלט לאירוע בתל אביב, הפיגוע בדומא קיבל סקירה נרחבת בכל הקשור לאופן וצורת הגינוי שהושמע כנגדו. בניגוד לפיגוע בתל אביב, לאחר הפיגוע בדומא לא שמענו דברי חנינה, ולא ראינו את המצח הקמוט שמנסה ״להבין״ את ההגיון של המפגעים. כף הזכות והפריבילגיה לא ניתן לרוצחים מדומא, ״כי זו לא דרכנו״. אך רגע, שמא ״זו דרכנו״ במקרים מסוימים? זו שאלה שמוכרח כל איש ציבור לשאול את עצמו. האם זה מתפקידנו לפענח רצון חייתי ובלתי אנושי, כשהטרור מכה מחוץ וגם מבית?

והתשובה היא כמובן שלא. לא, איננו צריכים לנסות למצוא את הלוגיקה. כי פשוט אין לוגיקה.
ההסברה הישראלית נמצאת בשפל. איננו מבודדים, אך אנו בודדים מדי. בזמן שהעיתונאים צועקים גוואלד על החרמת ספר הנוגד את ערכי מדינת ישראל, ומאשימים כל החלטה שמתקבלת בבידודנו בעולם, יש מי שעדיין מדבר על רציונאל טרוריסטי. המכחישים הם אלו שהורסים את ההסברה שלנו, וגורמים לנו נזק תדמיתי.

איננו צריכים להשוות, ואיננו צריכים למצוא דמיון. וגם בתקופה שבה קומץ מבני עמנו מאבדים צלם אנוש, איננו מצווים להתאבד. כי אנו מן המודים ולא מן המכחישים.

הקאמבק של עבאס; התגובה הישראלית והעוינות האמריקאית / נ.הכט

מגעים שלא מרגיעים. קרי ואבו מאזן. (צילום: AFP)

מגעים שלא מרגיעים. קרי ואבו מאזן. (צילום: AFP)

ישראל עדה בחודשים האחרונים למסע הסתה שקרי וחסר תקדים. בחודש האחרון ראינו את תוצאותיה של הסתה זו, והדם זועק מן האדמה. אם בעבר יו״ר הרשות הפלסטינית נזהר מבוטות אז שהפעם הוא מקפיד להצהיר בגלוי על תמיכתו באלימות ובטרור של בני עמו.

בחודש אוגוסט, אמר אבו מאזן ליו״ר המחנה הציוני שהוא מוטרד מאינתיפאדה שלישית, ומהצעירים שאין לו עליהם שליטה. היה מי שדאג לצטט אותו, כאילו הוא – המצית הראשי דואג לכבות את האש. אכן, עבאס דאג לומר שהוא דואג, ולו בכדי להתנער מנשיאת האחריות על כתפיו. הוא צבע את עצמו בורוד ואת המצב בשחור, וכך, חשב שהוא יתנקה מכל אשם.

עבאס מתנהג כעבריין ומתעקש שהוא הקורבן. המתווכים בינו לבין נתניהו הם כשוטרים המנסים לדבר עם פושע על דרכים למיגור הפשע. ובאשר לתגובה הישראלית – היא פוספסה.

לאחר נאום הסתה שקרי של אבו מאזן, נתניהו הדף את השקרים כמצופה, אך החטיא למטרה רגע לאחר מכן. ״אני מוכן להפגש עם אבו מאזן בכל עת כדי להביא להרגעת הרוחות״ אמר נתניהו במסיבת העיתונאים שאירח משרד החוץ. בתקשורת הישראלית היו מי ששיבחו את ההצהרה ועוד יותר את העיתוי. אך דווקא ההצהרה, ובמיוחד העיתוי, גרמו לאפקט הנגדי. ותגובת אבו מאזן החד צדדית בהצבת אולטימטום היא ההוכחה המוצקה לכך.

ישנן נקודות עיוורון בתגובה ובהסברה הישראלית; והעיתונות מפרשת את פרספקטיבת הממשלה בכותרות נלהבות, במקום לעשות את עבודתה הסקפטית. הממשלה מצידה ממשיכה באותו קו מאופק – מה שבעצם גורם לאפקט בומרנג פעם אחר פעם. גינוי צריך להיות גינוי מלא, והושטת יד משמשת לו כסתירה וכפרדוקס.

התגובה הישראלית המעורערת קמעה יוצרת משולש יחסים לא בריא בין הממשל בישראל, הממשל האמריקני, וההנהגה הפלסטינאית. כאשר האחרונה ניזונה מרפיסות וחולשה בצד הישראלי.

לעומת זאת, האדמיניסטרציה האמריקאית צריכה להיות גורם מרכזי ומכריע בכינון היחסים, וכשהלה מתיימרת לבקר את ישראל ולהטות עצמה לצד הפלסטיני באופן לא מאוזן ובלתי מוצדק, היא הופכת לגורם סובייקטיבי באזור, ונעשית חלק בלתי נפרד מן ההסתה. התגובה הישראלית היא מכרעת בימים הללו, ומוכרחה להיות נחרצת יותר. אך בד בבד נדרשת כנות ורוח גבית מן הממשל האמריקני. ביקורת על שימוש בכח מופרז היא היא שימוש בכח מופרז כנגד ציבור ישראלי הנלחם על קיומו וזכותו יום יום. זוהי התערבות חסרת תקדים בענייני בטחון הפנים הישראליים, באופן הפסול מיסודו.

כך או כך, בין הצהרה פוליטית לבין מציאות עכשווית יש דברים חשובים יותר מכותרות בעיתון, ומ״בלאק פרידיי״; ובזמן שבו עבאס שולף סכינים ומלבה את האזור לעוד יום שישי של זעם, מנהיגינו לא יכולים לאפקו במילים, אלא לצאת ברובים שלופים ובטקטיקה מחושבת.

החוק הנורבגי; המשבר באמון הבוחרים / נ.הכט

צוחקים על הציבור השקוף. (צילום: ראובן קסטרו)

צוחקים על הציבור השקוף. (צילום: ראובן קסטרו)

בואו נאמר את האמת, החוק שעבר בלילה האחרון בכנסת הוא חוק שנוי במחלוקת לדעת כל חלקי הבית, ועובדת חקיקתה כהוראת שעה בלבד מצביעה על כך. התמיכה בחוק ״הנורבגי״ איננה עניין של טיב ויתרון החוק, כלומר; התמיכה בה הייתה אינטרסנטית או בכפייה קואליציונית, ולא בראייה בה כחוק המשפר את המנהל במדינה.

החוק המכונה בשם ״החוק הנורבגי״, יותר מכל פוגע בציבור הבוחרים בישראל. ציבור שבחר במי שהם בשבילו הטובים ביותר. ציבור שנתן את אמונו באלו שביקשו לרכושו. הבחירה שלהם מטילה את הזכות והחובה על הנבחרים לא רק לחוקק, אלא גם לייצג. זה דרוש ונחוץ שתהיה ייצוגיות הולמת, שנוכל לצפות באנשי הציבור מצביעים ומביעים את עמדתם – שהיא גם עמדתנו. החוק הזה מתיר לאותם נבחרי ציבור להישאר מאחורי הקלעים, בשעה שהציבור כולו מממן אותו אך לא רואה אותו. בוודאי שלא בצורה מספקת. החוק הזה מביא רוח של אכזבה ומשבר אמון עמוק בקרב ציבור תומכים נלהב.

הדמוקרטי עדלי סטיבנסון אמר: "אנו מאמינים מעל הכל שאלו המחזיקים בידיהם את הכוח למשול חייבים הם עצמם להיות עצמאיים – וסוג זה של עצמאות משמעה – החכמה, הניסיון, והגבורה לזהות את האינטרסים המיוחדים והלחצים הפועלים בתמידיות, לראות לנגד עיניהם תמיד את אינטרס הציבור, ולהתנגד להשתעבדותו לא משנה מה תהיינה הסכנות הפוליטיות."

דבריו בשעה זו מקבלים משמעות נחרצת במקרה של "החוק הנורבגי". מסתבר בעצם, שבגלל סכנה פוליטית הציבור אינו מקבל את הכבוד והיחס הראויים לו, ולמעשה אינטרס הציבור נרמס לטובת אינטרסים פוליטיים מובהקים, וכתוצאה מהשתעבדות פוליטית.

אם בכל זאת רצתה הממשלה להעביר את החוק, היה זה מן הנכון להחיל אותה במתכונת מצומצמת, בצורה שבה יוכלו שרים או סגני שרים להתפטר על הנייר בלבד, כך שסמכויותיהם וחובותיהם לייצג בכנסת תישארנה על כנן.

מה לא נאמר על החוק הזה. רק בתוך בליל הדיבורים שכחו שהציבור הוא הנושא המשמעותי העיקרי. ואם כבר עסקנו בשיפור מעמדם של ׳השקופים׳ במסע הבחירות האחרון, הרי שהשבוע הדבר קיבל משמעות אחרת, תפנית כואבת לאוכלוסייה הישראלית כולה.

ענישה עצמית: על החוק ועל המכריעים / נ. הכט

נחוש. שרון גל (צילום: גיל נחושתן)

נחוש. שרון גל (צילום: גיל נחושתן)

נסיון העברת הצעת חוק עונש מוות למחבלים ודחייתו השבוע, מעלה סימני שאלה רבים בנוגע לדרכי הענישה במדינת ישראל. במיוחד כשמדובר בטרוריסטים ובמחבלים הבאים להשרות כאוס במחוזותינו.

רבים היו שרי מפלגת השלטון שהזדהו עם הצעת החוק מאשר אלו שנמנעו או התנגדו לה. הבעיה השורשית כאן היא שלא כמו בהרכבי הרוב בבית המשפט, בבית המחוקקים יש שליט ומחליט אחד – ראש הממשלה, ועל פיו ישק דבר.  אז אם הוחלט להקים וועדה – תוקם וועדה. בינתיים יכולים אלפי מחבלים ומחבלות להסתובב בחופשיות ככל אזרח מן השורה, כיון שבמדינתנו זהו ענין של שאלה בלבד – הרצחת?? גם ירשת! בן רגע הופך המחבל האסיר למשוחרר בעל זכויות לוקסוס.

מה שתמוה כאן היא העובדה שעם כל מה שעוברת ארצנו הקטנה, למרות הטרור, הרצח וההרג של אנשים חפים מפשע — עדיין לא נעשה דבר בעניין דינם של הפושעים. אם תרצו לקחת את אמריקה כדוגמא – שם חוק עונש מוות חל במתכונת רחבה, עם הגבלות מצומצמות לעומת החלת החוק במדינתנו. במדינות רבות בארה״ב חבר המושבעים איננו משנה לגופו של ענין – ולא נדרשת הסכמה פה אחד.

נבעת. נתניהו (צילום: פלאש 90)

מדינה אינה אוהבת להתגאות במספר עונשי המוות שהוצאו אל הפועל בשטחיה, אך אין מדינה אחת שתתבייש בחוק שלה ובאכיפתו במקרה הצורך, ללא אי אילו הקלות. זה לא קורה באף מדינה דמוקרטית ומפותחת. רק במדינתנו משום מה, יש פחד ממה יחשוב העולם, ממה יאמרו הגויים. הפחד הזה, ההתקפלות הזאת, הבריחה האין סופית, נובעים מליקויים משמעותיים בענפי הקהילה הממשלתית – הישראלית. זוהי אי-רציונאליות לשמה, כיון שאנו מפחדים מאותם מדינות העושות את מה שאנו מפחדים לעשות.

אכן, ההחלטה להקים וועדה שתדון בחוק המוצע, מונעת דה-פקטו מחרדה לא הגיונית. מטרת הוועדה היא לדחות את ההצעה על הסף, ולא לאפשר לחוק להכנס לספר החוקים של מדינת ישראל.

הרוב הוא הקובע – בהצבעה על החוק ובהכרעת העונש. מאז ומעולם – בזמנים עתיקים כמו גם בזמננו נעשתה ונעשית ההכרעה על פי הרוב. אין סיבה שבעידן הזה, במדינה הזו, הדברים ייעשו אחרת.

לסיכום; טוב לזכור שכשהחוק הוא חוק רפוי – הביטחון הוא רפוי וההרתעה אינה קיימת. ולכן בשעה שטרוריסטים מבלים במלונות ״בתי הכלא״, לומדים באוניברסיטה מקוונת, ומשביעים את רעבונם, יש מפקד חטיבה בצה״ל שנחקר על כך שהוא מגן על חייו ועל חיי חייליו.