המוסר הכפול של הסנאטור האמריקני / נ. הכט

<> on March 13, 2014 in Washington, DC.

הסנאטור ליהי פטריק מימין עם מזכיר המדינה ג׳ון קרי.

הסנאטור הדמוקרטי פטריק ליהי שלח מכתב למזכיר המדינה ג׳ון קרי בו הוא מבקש לחקור הרג בלתי חוקי של פלסטינים בידי הצבא הישראלי. קריאתו בעיתוי זה מעוררת תהיות לגבי צורת הטיפול בעניין החייל מחברון, והדרך בה בחרו פוליטיקאים ואנשי תקשורת לערוך משפט שדה לחייל עוד לפני שנעשתה כל חקירה עמוקה. המוסריות המדומה הזו משפיעה, אם כי לא בדרך ישירה, על יחסם של פוליטיקאים ומדינאים זרים, ונותנת להם תחושת ליגיטימציה בבביקורתם את ישראל – כדוגמת הסנאטור ליהי. אם לא די בקריאתו המקוממת והבלתי מוצדקת, דבריו מוטים וטענותיו מסתמנים כהתחמקות גלויה מהפרות זכויות האדם של הרשות הפלסטינית, ואת זאת ניתן לראות מתוך ניתוח מכתבו.

במכתב התגובה הקצר לליהי כותב נתניהו על מוסריות צה״ל ורשויות החוק ומפריך מכל וכל את הטענה על הרג בלתי חוקי, ומוסיף: ״היכן הדאגה לזכויות האדם של רבבות ישראלים שנרצחו בידי טרוריסטים אכזריים? המכתב הזה היה צריך להישלח לאלו אשר מסיתים צעירים לבצע מעשי טרור אכזריים.״

ליהי בתגובה מסר: ״ראש ממשלת ישראל יודע שארה״ב אינה מספקת כלי נשק או סיוע אחר לחמאס או כל ארגון טרור אחר, ואין עם שמגנה טרור בצורה חזקה יותר ופועל למגרו בעולם יותר מארה״ב.״

התשובה הזו נועדה כביכול לענות על דברי נתניהו באשר לאנשים המסיתים לרצח ישראלים. זה די ברור שנתניהו מתייחס בתגובתו להסתה מבית הרשות הפלסטינית, מפלגת פת״ח והעומד בראשה אבו מאזן. אך סנאטור ליהי העדיף להתייחס לחמאס – ארגון טרור מובהק אשר שולח את אנשיו לרצוח בערי ישראל, שאותו ארה״ב כבר גינתה בעבר וחוקקה חוקים המכירים בה כארגון טרור. ליהי בחר להתחמק מן הבעיה שהעלה נתניהו בנוגע לפת״ח אשר משתפת פעולה עם החמאס, אשר סמלו ותמונתו של העומד בראשה מופיעים על כרזות המהללות את המחבלים הפלסטינים. אז כן, גם אם ארה״ב אינה מספקת סיוע לחמאס באופן רשמי, היא מספקת לה אותו בעקיפין דרך הסיוע שלה לאבו מאזן. אך ארה״ב גם מעבירה כספים ומספקת סיוע באופן ישיר לארגונים המסיתים לטרור – לרשות הפלסטינית. מה גם שאף אחד באמת אינו יודע לאן הסיוע הזה הולך וכיצד ישתמשו בו, כך שאבו מאזן יכול לעשות בו ככל העולה על רוחו. וכפי שפורסם באתר הניו יורק טיימס ב-2010 (כשאובאמה חתם על הסכם סיוע של 400 מיליון דולר לאבו מאזן עבור שיקום עזה): ״הפרטים בנוגע לדרכי ואופני השימוש בסיוע אינם ברורים, כמו כן לא היה ברור כיצד יוכל אבו מאזן – שיש לו סמכות בגדה המערבית אך לא בעזה, לחלק את הסיוע.״

בהמשך דבריו מוסיף ליהי: ״חוק ליהי, הקיים כמעט 20 שנה, חל בצורה אחידה בעולם – אין מדינה אשר פטורה ממנו – כשמדובר ביחידות צבאיות מסויימות הנהנות מסיוע אמריקני. החוק איפשר את עצירת הסיוע האמריקני לאלו אשר השתמשו בו לרעה וניצלו אותו, במדינות רבות בהן הממשלות נכשלו בהענשת האחראיים לכך, ורק כשהממשלות בעצמן לא פעלו.״

כבר שבוע שלם שהמדינה סוערת בעקבות מקרה החייל מחברון. החייל נלקח באזיקים לאחר שירה במחבל כשהוא כבר שכב על הקרקע. החייל עדיין במעצר, הוא נחקר לעומק, ושר הביטחון ובכירים נוספים הוקיעו את מעשיו, לפני שנעשתה כל חקירה. המוסריות הצבאית היא כה גבוהה עד כי היא כבר איננה מוסרית. אך פטריק ליהי עדיין חושב שממשלת ישראל לא פועלת, לא מענישה, ומטאטאת את המקרים הללו מתחת לשטיח. אתם יודעים במה הממשלה נכשלה ונכשלת? באי הענשת המחבלים, באי החזקתם במאסר עולם. במקום זאת היא משחררת אותם בעסקאות מעסקאות שונות. אולי על זה ישראל צריכה להיחקר. דווקא עם זה לליהי אין בעיה. ליהי מתפאר בכך שהחוק שלו מגן על זכויות האדם ומונע סיוע מגורמים אשר מנצלים אותו, אך מה עם ההסתה הנמשכת של הרשות הפלסטינית, של אבו מאזן, הקוראת לנוער הפלסטיני להרוג ביהודים? ההסתה הזו ממומנת בכספים אמריקאיים. כספים שנועדו לדברים אחרים כמו שיקום כלכלי עכשיו מנוצלים לתעמולה אנטי ישראלית, לעוד כרזה שמהללת מחבל, לחגיגת הסוכריות ברחובותיה של עזה. אבו מאזן לא התבקש ולו פעם אחת לקחת אחריות על ההסתה שלו ותמיכתו בטרור הפלסטיני, וארה״ב לא דרשה ממנו לתת דין וחשבון על השימוש שנעשה בכספי הסיוע שלה. אכן פטריק ליהי, למשלמי המיסים בארה״ב מגיע לדעת מה נעשה בכספם.

דבריו של הסנאטור פטריק ליהי אבסורדיים ומגוכחים, ומעניקים ליגיטימציה נוספת להסתה הפלסטינית על כל טענותיה הכוזבות. בדבריו מסתמנת התגוננות מפתיעה, המצביעה, יותר מכל על הכישלון האמריקני בהכרה בטרור ובהסתה מכל סוג שהיא וכן על אי נכונותה לפעול ולבקר את הגורמים התוקפניים והבלתי חוקיים באמת.

מדוע ארה״ב מפחדת מחוק העמותות? / נ. הכט

תוכנית זדונית, הילרי קלינטון (צילום: AP)

תוכנית זדונית, הילרי קלינטון (צילום: AP)

חוק העמותות שיזמה השרה איילת שקד זכה לביקורת לא מבוטלת בקרב האופוזיציה ובציבור הישראלי הכללי. אך מסתבר, שלא הכל נשאר במשפחה.

דובר מחלקת המדינה בארה״ב, ג׳ון קירבי, התייחס בתדרוך עיתונאים בשבוע שעבר לחששותיה של הממשל האמריקני מחוק העמותות, והדגיש ׳שעל ממשלות לייצר סביבה בה כל הקולות יוכלו להישמע׳ אך הרגיע את השואל באמרו שעל הצעת החוק לעבור שלבים נוספים עד להעברתה הסופית בכנסת. שגריר ארה״ב בישראל דן שפירו נפגש השבוע עם השרה שקד והבהיר לה שארה״ב מודאגת מאוד מחוק העמותות ומהשפעתו על הדמוקרטיה הישראלית. בדבריו אמר כי ׳קיים חשש של פגיעה בחופש הביטוי׳.

כשרה״מ בנימין נתניהו נאם בפני הקונגרס על הסכנות הקיומיות שבהסכם הגרעין עם איראן האשימו אותו בהתערבות בוטה בענייניה הפנימיים של ארה״ב. אז היה מדובר בחוק בינלאומי שהציב את ישראל יותר מכל מדינה אחרת בסכנה קיומית ממשית. למרבה האירוניה, אותם אנשים שקראו אז תיגר על ישראל, מתערבים היום באופן אבסורדי ומתוך לחץ תהומי בענייניה הפנים-חקיקתיים של ישראל.

אז ממה ארה״ב מפחדת?

ההסבר להתערבות הגסה והמופרכת הזו טמון באימיילים האישיים של מקורבותו של הנשיא אובאמה – הילארי קלינטון.

בכתבתו של העיתונאי אדם קרדו שפורסמה בעיתון – Washington Free Beacon נגלות עובדות מטלטלות מתוך התכתבות אישית בין שגריר ארה״ב לשעבר בישראל, תום פיקרינג להילרי קלינטון. במטרה להפעיל לחץ על ישראל ולהחזירה לשולחן המו״מ, פיקרינג מציע לקלינטון תוכנית בה ארה״ב תעודד הפגנות והתקוממות פלסטינית בישראל באמצעות — שמעו טוב — ארגונים לא ממשלתיים, שישמשו לה זרועות לביצוע התוכנית השטנית. כפי שכתב פיקרינג ״אני מאמין שנוכל להיעזר בצד שלישי ובמספר ארגונים לא ממשלתיים״, והוסיף ״מעל הכל, אסור שארה״ב תיתפס כמי שעומדת מאחורי הדברים, וכמי שעודדה והמריצה פעילות כזו״. אם לא די בהתנהלות הבלתי תקינה הזו, האישים הללו גם רצו להסוות את פעילותם בדמות ״ארגון לזכויות אדם״.

יחסי ישראל-ארה״ב נמצאים בשפל המדרגה, הודות ליחס המחפיר שהממשל בארה״ב מגלה פעם אחר פעם לישראל. כבר בעבר ספגנו ביקורת, והתערבות שלא במקומה, אך ערמומיות שכזו כדוגמת עסקים בשוק השחור היא חסרת תקדים. ולכן, הפנייה שלהם בימים אלו לשרה איילת שקד בעניין חוק העמותות איננה כשרה, ולמעשה, נועדה לקידום אג'נדה ברורה. הם אינם חוששים מפגיעה בדמוקרטיה הישראלית, כי בהתערבותם, הם אלו שפוגעים בה. הם כן חוששים שתוכניותיהם ייעצרו כתוצאה מסימון העמותות החותרות נגד ישראל. הם כן חוששים שמרחב הפעולה שלהם יקטן, ומטרותיהם הפסולות לא תושגנה. ארה״ב משתמשת בטיעון של ׳פגיעה בדמוקרטיה׳ כדי להוכיח את ׳התנגדותה הנחרצת׳ לחוק, בה בשעה שאותה דמוקרטיה משמשת לה ככלי ניגוח פוליטי בתוך שטחי ישראל.

בימים שבהם מתפרסמים תיעודים של פעילות אכזרית ובלתי חוקית של ארגוני השמאל כמו ״תעאיוש״ ו״בצלם״, נחשפים פרצופיהם האמיתיים של המממנים הזרים, ותוכניתם הזדונית ל״הצלת״ הדמוקרטיה הישראלית. אין עיתוי טוב מזה, ואין הזדמנות טובה יותר מעכשיו לאישורה של הצעת חוק העמותות בישראל.

קמפיין סיום הקדנציה של ג׳ון קרי / נ.הכט

מבקר סדרתי. ג׳ון קרי (Reuters/Yuri Gripas)

מבקר סדרתי. ג׳ון קרי (Reuters/Yuri Gripas)

מזכיר המדינה ג׳ון קרי חזק רק בדיבורים, כך מסתבר. לאחר רקורד די בעייתי של אמירות ביקורתיות על ישראל, הוא החליט השבוע ש״ישראל אינה יודעת כיצד לפתור את הסכסוך״, וש״בנייה בהתנחלויות והריסת בתי מחבלים אינם פתרונות״.

מלבד האירוניה בביקורתו, האמירה שלו נובעת מאינטרסים פוליטיים אישיים, ומאג׳נדה ברורה. לג׳ון קרי אין מדיניות. לא מדיניות פנים ובטח ובטח שלא מדיניות חוץ. הטרור הדעא״שי בארה״ב רק גבר בשנות השלטון של האדמיניסטרציה בה הוא שותף. האיש בו הוא תומך לא מסוגל לומר ״אסלאם רדיקלי״, אפילו בשעה שבני עמו נטבחים. ממשיכת דרכו של אובאמה הילארי קלינטון צועדת בקמפיינים ומלגלגת שאין צורך לחזור שוב ושוב על שמו של האויב, יש צורך למגר אותו. אבל איך נלחמים באויב שאת שמו איננו יודעים? קרי למעשה אינו מסוגל להתייצב בכנות מול העם האמריקני ומול העולם בכלל, ולכן הוא מעדיף לדבר על ״סכסוכים״ אחרים. בחוצפתו הוא מבקר את ישראל פעם אחר פעם, והכל (לא תאמינו) כדי לחפות על חוסר המדיניות שלו בכל הנוגע לטרור האסלאמי הרדיקלי.

לפני כשבועיים כשקרי נאם בפורום סבן הוא ניבא; ״המצב הנוכחי מוביל למדינה דו לאומית…ישראל לא תוכל להיות יהודית ודמוקרטית״. שר הביטחון יעלון כינה אותו בעבר ״אובססיבי ומשיחי״ וספג על כך ביקורת. אך ללא ספק יש בהם בדבריו אובססיביות ומשיחיות שקרית, כאילו הוא מונה להיות המבקר והקטגור הבינלאומי.

וזה עוד לא הכל. נחזור חמישה חודשים אחורה כשקרי ניהל מגעים שהובילו להסכם הגרעין עם איראן. בשימוע בעניין שהתקיים בקונגרס האמריקני הוא נשאל שאלות נוקבות על ידי רפובליקנים ודמוקרטים כאחד. האיש נע על כסאו באי נוחות בכל זמן הדיון, כאשר תשובותיו אינן מספקות ומשכנעות אפילו את התומכים הכי נלהבים שלו. ישראל לא הייתה שותפה באותם מגעים שעמדו לחרוץ את גורלה. ההסכם שעתיד היה להשפיע על ישראל יותר מכל מדינה אחרת, התקבל בלעדיה וללא הסכמתה. אך קרי ׳הדמוקרט׳ בשלו, באותה טקטיקת הסוואה אמר אז: ״מי שמתנגד להסכם עם איראן לא מכיר את פרטיו״. הוא דיבר על פחדיה וחרדתה של ישראל, ועל כך שהוא איננו מאמין שאיראן רוצה בהשמדתנו. כך חשב לחפות על העוול וחוסר המקצועיות שניבטו מכל עבר.

נחזור יותר משנה אחורה לאפריל 2014 אז הכריז קרי בועידה סגורה ׳שישראל עלולה להיות מדינת אפרטהייד באם שיחות השלום ייכשלו׳. הצהרתו זו נאמרה ימים ספורים לאחר שדונלד סטרלינג מבעלי הלוס אנג׳לס קליפרס והחוואי האמריקני קליוון באנדי נשמעו אומרים הערות גזעניות כלפי ציבור השחורים בארה״ב. מסתבר שקרי לא היה מסוגל להתמודד עם הגזענות הגואה במדינתו, ומתוך רצון לכסות על היעדר הטיפול בנושא, בחר לדבר על ״גזענות״ בישראל.

ועכשיו הוא מדבר שוב. הוא מותח ביקורת על ישראל כדי לכסות את פניו. הוא משמיע טיעונים ומסתובב כאילו היה בקמפיין בחירות, רק שהוא לא רץ. זה לא במקרה שהוא מדבר בזמן האחרון בגלוי כל כך, ובעוצמה מוגברת. החיפזון לדחוף עוד הצהרה לפני שהוא יוצא מן המשרד, מניע אותו. המירוץ לנשיאות בעיצומו, וקרי כמו אובאמה כבר אחוז נוסטלגיה לימי השלטון. בינתיים, בזמן שהוא עסוק ״ביחסי חוץ וביטחון״, הטרור לא מרפה לדפוק על דלתו, שמא הפעם יפנים ויקשיב ללב הפועם של האסלאם הרדיקלי.

כשהטמפרטורות עולות; על אקלים, טרור, והמרוץ לנשיאות / נ. הכט

טראמפ מימין, רוביו משמאל במהלך עימות רפובליקני. (צילום: AP/Jeffery Phelps)

טראמפ מימין, רוביו משמאל במהלך עימות רפובליקני. (צילום: AP/Jeffery Phelps)

השבוע האחרון נפתח בסימן וועידת האקלים בפריז. מכל רחבי העולם הגיעו מנהיגים לדבר על איום האקלים הגלובלי. כמה ימים לאחר מכן, התרחשה מתקפת הטרור בסן ברנרדינו שבקליפורניה (ככה זה כשעסוקים במזג האוויר). אובאמה מצידו עדיין בודק את מניעי התוקפים, בשעה שעבור רבים אחרים הרציונל הוא לא החשוב כאן, אלא העובדה הבהירה והחד משמעית שהיה זה מעשה טרור אסלאמי רדיקלי. האף בי איי (לשכת החקירות הפדרלית) כבר יצאה בהצהרה כזו, רק משום מה אובאמה השתהה ופרקליטת המדינה לורטה לינץ׳ הודיעה ש׳הפחד הגדול׳ שלה הוא ׳הרטוריקה האנטי מוסלמית׳. (כן, אובאמה הוא מוסלמי).

בתקופה הזו בארה״ב נשמעים גם קולות אחרים, אלו של המעומדים לנשיאות. הרפובליקנים מטיפים לנשיא המכהן שיוצא לוועידות אקלים אך סותם את פיו כשמדובר באיום הטרור הממשי. לנשיא שמדבר על אלימות הנשק כשמדובר בכלל בדעא״ש. הם מבטיחים לעקור כל עץ מורעל שהושתל בימי אובאמה, באם יינתן להם המנדט. דבריהם חשובים לא פחות מן העמדה הפסיבית של ממשלת הדמוקרטים.

בפורום קואליציית היהודים הרפובליקנים ביום חמישי הרצו עשרות מועמדים בפני קהל יהודי רפובליקני. כולם זכו לתשואות ואהדה רבה מצד הקהל, לדברי התמיכה שהשמיעו בישראל.

המועמד המדובר דונאלד טראמפ הוא המוביל בסקרים זה שבועות. למרות אמירותיו הלא ראויות, ועל אף אופיו השנוי במחלוקת הוא ממשיך לאסוף מעריצים. טראמפ מגיע מעולם העסקים וככזה הוא איננו מבין גדול במדיניות חוץ וביטחון. נאומיו עוסקים יותר בדיבורים על מיליארדים מאשר בתוכניות קונקרטיות וריאליסטיות בתחומי מדיניות חוץ לכשיגיע לשלטון. באווירה הזו נשאל טראמפ על דעתו בעניין הסכסוך הישראלי פלסטיני, וענה שהוא סקפטי לגבי נכונותה של ישראל להתחייב לתהליך שלום אך הוא לא הביע סקפטיות לגבי נכונותו של אבו מאזן להכיר בקיומה של מדינת ישראל. כשנשאל בפורום לגבי ירושלים המאוחדת כבירת ישראל התחמק (שלא באלגנטיות) מלענות, ואמר ״שידבר עם ביבי״. הקהל התאכזב. ההתלהבות סביבו היא בשל הרוח החדשה הבלתי פורמלית שהוא מביא למפלגה הרפובליקנית, אך התחמקות משאלות קריטיות לא עוברת בקלות בימים אלו.

לעומת זאת, נצפו כמה מועמדים חזקים ועניינים מאוד בפורום. ללא ספק המרצה המנצח היה המועמד מרקו רוביו. הצעיר מבין המעומדים והיריב החזק ביותר מול הילרי קלינטון, רוביו לא רק נואם חזק, אלא פועל בשטח בכל הקשור למלחמה בטרור הרדיקלי ובעמידה חזקה לצד ישראל. זאת ניתן לראות בחוק שהעביר בסנאט לביטול המימון לארגון הטרור חיזבאלה הנתמך על ידי איראן, שמהווה איום לישראל כמו גם לארה״ב. רוביו לא מתנשא, מדבר בגובה העיניים, ורהוט במדיניות חוץ. במקום להעמיד פנים, רוביו אמר את מה שאחרים רבים חוששים לומר בארה״ב: ״אין לישראל פרטנר לשלום״.

העיתונות האמריקאית כמו גם הישראלית שטופה בדונאלד טראמפ – מה שמשפיע על דעת הקהל בעוצמה, ומסיח את תשומת ליבה מן המעומדים הרציניים והעניניים שגם כן עולים בסקרים. טראמפ ינחול תבוסה ולא יהיה זה בגלל אמירה שפלה ולא מנומסת אלא מכורח הזמן והמציאות שתכה בציבור הרפובליקני בארה״ב. עד אז, בין הצהרות להבטחות, כדאי לעקוב אחר מרקו רוביו, הוא עוד יהיה מן המובילים במרוץ לנשיאות.

דרכי צרפת אפלות / נ.הכט

לא הכל ורוד. נשיא צרפת פרנסואה הולנד (צילום: רויטרס)

לא הכל ורוד. נשיא צרפת פרנסואה הולנד (צילום: רויטרס)

מתקפת הטרור בפריז תפסה את הציבור הצרפתי כרעם ביום גשום. אין איש שיודע היכן ישן נשיא צרפת פרנסואה הולנד בימים שלפני הטבח, אך דבר אחד ניתן להסיק; מישהו נרדם בשמירה. המחדל האבטחתי החמור גורם לנו לנבור עמוק יותר ביחסי צרפת עם ישראל, ובמדיניות שלה כלפינו.

יש בה בצרפת כמין התנשאות אליטיסטית כלפי ישראל, הגורמת להכחשה מול אזרחיה, ולעיוורון מול אויביה. צרפת הייתה אחת מן המעצמות שחתמה על ההסכם עם איראן, הסכם שהעביר את המושכות לידי מי שביקש להשמיד, לא רק את ישראל אלא את המעצמות כולן. רק בשבוע שעבר החליט האיחוד האירופי – בו חברה צרפת לסמן את מוצרי ההתנחלויות שלנו. עם כל הכאב על הטרור שחווה פריז, עולה וצף בקרב ישראלים רבים גיחוך מה על עצם העובדה שבזמן שאירופה סימנה אותנו, היא פיספסה לסמן את עקבותיהם של המרצחים מדעא״ש.

נשיא צרפת לא ידוע במיוחד כחובב ישראל. הוא מקבל את ראש הרשות הפלסטינית לצעדת השלום בזרועות פתוחות, ומראש ממשלתנו הוא מעדיף לשמור דיסטנס. אותה הקרירות מדרדרת את צרפת למחוזות מסוכנים. אותה שאננות מובילה לטרור המכרסם בבתי אזרחיה. השלדים יצאו מן הארון וחמקו מבלי שאיש ניסה לעצרם.

וממערכת האש, העולם עבר למרחב הגינויים. הקירות נצבעו בצבעי הדגל, ומסע השתיקה התחלף בדקת דומייה. נשיא ארה״ב אובאמה הצהיר כי ״זהו טרור נגד האנושות כולה״. אך לפני כחודש הוא הזהיר משימוש בכח מופרז כלפי אותם גורמים רדיקליים בדיוק. כן, הוא מבדיל בין דם לדם בצורה מובהקת. אילו היו נהרגים יהודים בפיגועים בצרפת, ספק אם ההצהרות שלו היו זורמות וחלקות כל כך. עבודה ניתוחית לא פשוטה בהחלט הייתה מחכה לו. רק בינואר האחרון כינה אובאמה את הפיגוע ב׳היפר כשר׳ בצרפת – ״רנדומלי״. הוא טען שהתקשורת מוציאה את הדברים מפרופורציות. הנימה שלו משתנה בעקביות, לא רק כשמדובר בישראלים — אלא ביהודים בכל מקום שהם.

צרפת כמו גם ארה״ב ומעצמות עולם נוספות בקהילה הבינלאומית מגנים תמידית את ״הפסימיות הישראלית״. הם אינם מבינים שההכחשה איננה אופטימיות, ושגם במשקפיים ורודות לא הכל תמים. גישת ה״שב ואל תעשה״ שלהם היא גישה פסיבית-אגרסיבית שמזינה את הטרור ומניפה אותו אל על.

החברה הישראלית בכתה כפי שלא בכתה מעולם. דגלי צרפת הונפו בספונטניות לאות הזדהות. רק הכחול-לבן מוסתר תמידית, מבוייש, מגונה, מושפל עד עפר. זאת לא השעה לאלטרואיזם מדומה אלא הזמן להצהיר; אני ישראלי בדיוק כפי שאתה צרפתי, הטרור לא מבדיל.

הגיע הרגע שהעולם ידע שאין זה מזכותו של שום מנהיג ואף אדם להשתמש בחופש הגינוי ככלי מפלה בין עמים. כל זמן שהם דוגלים במדיניות הסדנדרט הכפול, אין ולא תהיה כל משקל אמת לדבריהם.

מה בין העליהום על רן ברץ למינויו של ראשד חוסיין? / נ.הכט

תומך טרור נלחם בטרור? ראשד חוסיין. (צילום: מרחבי הרשת)

תומך טרור נלחם בטרור? ראשד חוסיין. (צילום: מרחבי הרשת)

המסע ההפגנתי התקשורתי נגד מינויו של רן ברץ הוא רק בראשיתו. אם ההתנגדות לגל הירש הייתה בשל מעשיו, אז שההתנגדות לברץ היא בשל אמירותיו.

ברץ כתב מילים קשות בהחלט. כמי שיהיה ראש מערך ההסברה אנו רוצים לדעת שהממונה הוא דיפלומט אמיתי, מכובד ומכבד אחרים, ולכן דבריו מצטיירים לנו כבעייתיים בעליל.

אך במקום לדבר על המהות, התקשורת והעיתונות מדברים על דיבורים. מה שמעניין ביותר הוא הביקורת הנוקבת שהשמיעו רבים על דבריו של ברץ כנגד נשיא ארה״ב אובאמה. למסתכל מן הצד זה ייראה כאילו הם עיתונאים אמריקאיים מסורים המבקשים לשמור על שמו הטוב של נשיאם. ״הסולידריות״ הזאת היא אבסורדית פעם אחר פעם. החנפנות התמידית והגוברת למנהיג הזר אינם מתקבלים באהדה בקרב הציבור הישראלי כולו. למעשה, זהו רק ניסיון להצטייר טוב, ומשמש ככלי ניגוח בממשלה ותו לא.

הרצוג מנסה להיות דיפלומט בקהילה בינלאומית נטולת דיפלומטיה ומלאת חוצפה אנטישמית. הוא קורא לבטל את המינוי לא בכדי לשמור ולהגן על ההסברה הישראלית, אלא על זו האמריקאית.

לפני כשנה הנשיא אובאמה מינה את ראשד חוסיין למנהל מרכז התקשורת האסטרטגי ללוחמה בטרור. ב-2004, ראשד – אז סטודנט צעיר השמיע את תמיכתו בסאמי אל-עריאן פרופסור מפלורידה שהואשם כראש תא ג׳יהדיסטי בארה״ב. ראשד טען שהאשמתו של אל-עריאן וגירושו מאמריקה זהו ״רדיפה ממניעים פוליטיים״ הבאה ״לדכא חילוקי דעות״. סאמי אל-עריאן קרא ״מוות לישראל״. שליחו ויועצו הקרוב של אובאמה תמך בו. אמנם בשנת 2004, אך אם זה רלוונטי במקרה של ברץ, זה בהחלט רלוונטי במקרה של ראשד חוסיין.

התקשורת התקוממה על מינויו של ברץ ודבריו הלא מבריקים, במיוחד כשמדובר בתפקיד הסברתי. מי התקומם על מינויו של ראשד חוסיין ודבריו המסוכנים, כשהיה מדובר בתפקיד הקריטי שקיבל? הרי זה אבסורדי שמי שתומך בג׳יהדיסט ממונה למי שיילחם בג׳יהד העולמי.

אובאמה היה צריך להתבייש. אולי אפילו לקבוע פגישת פיוס עם נתניהו. העיתונות האמריקאית הייתה צריכה להגן על ישראל בזמנו, ולקרוא לאובאמה לבטל את המינוי.

לאמיתו של דבר – לאחר כל זה, דבריו של ברץ על אובאמה וקרי הם די שוליים ואף הומוריסטיים.

התקשורת לעומת זאת מוכרחה לרסן את עצמה, כמו גם להתפכח ולהבין שמה שנחוץ להסברה הישראלית הלאומית איננו חנפנות לאחר, אלא תמיכה במנהיגים שלנו. עליה לזכור שבמקום בו רוצחים אופי, עתידים גם לרצוח בני אדם.

הקאמבק של עבאס; התגובה הישראלית והעוינות האמריקאית / נ.הכט

מגעים שלא מרגיעים. קרי ואבו מאזן. (צילום: AFP)

מגעים שלא מרגיעים. קרי ואבו מאזן. (צילום: AFP)

ישראל עדה בחודשים האחרונים למסע הסתה שקרי וחסר תקדים. בחודש האחרון ראינו את תוצאותיה של הסתה זו, והדם זועק מן האדמה. אם בעבר יו״ר הרשות הפלסטינית נזהר מבוטות אז שהפעם הוא מקפיד להצהיר בגלוי על תמיכתו באלימות ובטרור של בני עמו.

בחודש אוגוסט, אמר אבו מאזן ליו״ר המחנה הציוני שהוא מוטרד מאינתיפאדה שלישית, ומהצעירים שאין לו עליהם שליטה. היה מי שדאג לצטט אותו, כאילו הוא – המצית הראשי דואג לכבות את האש. אכן, עבאס דאג לומר שהוא דואג, ולו בכדי להתנער מנשיאת האחריות על כתפיו. הוא צבע את עצמו בורוד ואת המצב בשחור, וכך, חשב שהוא יתנקה מכל אשם.

עבאס מתנהג כעבריין ומתעקש שהוא הקורבן. המתווכים בינו לבין נתניהו הם כשוטרים המנסים לדבר עם פושע על דרכים למיגור הפשע. ובאשר לתגובה הישראלית – היא פוספסה.

לאחר נאום הסתה שקרי של אבו מאזן, נתניהו הדף את השקרים כמצופה, אך החטיא למטרה רגע לאחר מכן. ״אני מוכן להפגש עם אבו מאזן בכל עת כדי להביא להרגעת הרוחות״ אמר נתניהו במסיבת העיתונאים שאירח משרד החוץ. בתקשורת הישראלית היו מי ששיבחו את ההצהרה ועוד יותר את העיתוי. אך דווקא ההצהרה, ובמיוחד העיתוי, גרמו לאפקט הנגדי. ותגובת אבו מאזן החד צדדית בהצבת אולטימטום היא ההוכחה המוצקה לכך.

ישנן נקודות עיוורון בתגובה ובהסברה הישראלית; והעיתונות מפרשת את פרספקטיבת הממשלה בכותרות נלהבות, במקום לעשות את עבודתה הסקפטית. הממשלה מצידה ממשיכה באותו קו מאופק – מה שבעצם גורם לאפקט בומרנג פעם אחר פעם. גינוי צריך להיות גינוי מלא, והושטת יד משמשת לו כסתירה וכפרדוקס.

התגובה הישראלית המעורערת קמעה יוצרת משולש יחסים לא בריא בין הממשל בישראל, הממשל האמריקני, וההנהגה הפלסטינאית. כאשר האחרונה ניזונה מרפיסות וחולשה בצד הישראלי.

לעומת זאת, האדמיניסטרציה האמריקאית צריכה להיות גורם מרכזי ומכריע בכינון היחסים, וכשהלה מתיימרת לבקר את ישראל ולהטות עצמה לצד הפלסטיני באופן לא מאוזן ובלתי מוצדק, היא הופכת לגורם סובייקטיבי באזור, ונעשית חלק בלתי נפרד מן ההסתה. התגובה הישראלית היא מכרעת בימים הללו, ומוכרחה להיות נחרצת יותר. אך בד בבד נדרשת כנות ורוח גבית מן הממשל האמריקני. ביקורת על שימוש בכח מופרז היא היא שימוש בכח מופרז כנגד ציבור ישראלי הנלחם על קיומו וזכותו יום יום. זוהי התערבות חסרת תקדים בענייני בטחון הפנים הישראליים, באופן הפסול מיסודו.

כך או כך, בין הצהרה פוליטית לבין מציאות עכשווית יש דברים חשובים יותר מכותרות בעיתון, ומ״בלאק פרידיי״; ובזמן שבו עבאס שולף סכינים ומלבה את האזור לעוד יום שישי של זעם, מנהיגינו לא יכולים לאפקו במילים, אלא לצאת ברובים שלופים ובטקטיקה מחושבת.

הסכם הגרעין ו״מזרח תיכון חדש״ / נ. הכט

רוצה להשמיד. רוחאני (צילום: AFP)

רוצה להשמיד. רוחאני (צילום: AFP)

ישראל הובסה. ההסכם שזרע פחד בקרב רבים מאיתנו זכה לתמיכת הרוב בקונגרס האמריקאי. התמיכה בהסכם, גם אם אינה רחבה, משפיעה בעוצמה על הלך הרוח באיראן – מה שישנה את חוקי המשחק בכל מה שקשור לפעילותה של ישראל ולצעדים שתצטרך לנקוט כנגדה.

הדוגמה הקלאסית והדי מוכרת ליחסה של איראן אלינו היא החרם. ואם חשבנו שראינו כבר את הכל בחודשים האחרונים, הרי שלאחר ההסכם בוינה, וכעת עם התמיכה בו, אנו חווים חרמות בעוצמה אדירה הרבה יותר.

אז היה מי שחשב שאיראן היא ידידתנו – שאם ״נשכיל״ לאפק במקצת את רצונותינו לשמור על אדמות הארץ – נביא מזור לבעיית החרם. המנצח דניאל בירנבוים תכנן הופעה באיראן, מכל מדינות ערב הוא בחר דווקא בה. אולי משום שחשב שבכך ירסן את שנאתם ורצונם להשמיד אותנו. או שאולי הוא רואה את שנאתם – מוצדקת ואת קריאתם להשמידנו – לגיטימית, כיון שלפי דעתו ׳היינו ככובשים׳. כך או כך, איראן בסופו של דבר מנעה את כניסתו של בירנבוים לשטחיה, ולא צריך להיות חכם כדי להבין – שאויבינו מזמן אינם מבחינים בין הימין היהודי לבין השמאל היהודי.

סגירת השערים בפני בירנבוים ייתכן והשאירה טעם חמוץ בפיו, ובכל זאת הפעולה הזו יותר מכל משליכה על המציאות המתפתחת – את מה שרבים כבר כינו באופטימיות ״מזרח תיכון חדש״. המציאות לעומת זאת משקפת לעין כל את השלכותיה הרעות והמיידיות של ״הסכם הכניעה״ – החל ברדיפות וחרמות. איראן איננה ככל מדינה, ולמרות חברותה באו״ם היא לעולם לא תקבל את החלטות האו״ם כל עוד מדובר בקיומה של ישראל. ולכן הקהילה הבינלאומית חייבת לבחון מחדש את חברותיה – מדינה לא יכולה להיות לגיטימית בשעה שהיא רומסת את הלגיטימיות של מדינה אחרת ואת זכותה להתקיים.

לא מנצח. בירנבוים (צילום: אתר ניו יורק טיימס)

אכן, העולם משתנה, והמזרח בער וממשיך לבעור ביתר שאת. הגרעין – כבר הושתל. מה שאנחנו רואים היום – זה את  ניצני הפרי המורעל, שעתידים מחר להתפתח ולהתפשט לכל עבר.

מהפך!; על מינוי שגריר ישראל באו״ם / נ. הכט

שגריר - שליח. דני דנון ובנימין נתניהו. (צילום: נועם מושקוביץ)

שגריר – שליח. דני דנון ובנימין נתניהו. (צילום: נועם מושקוביץ)

עם היוודע דבר מינויו של חה״כ דני דנון כשגריר ישראל באו״ם, פשטו התגובות והגינויים ברחבי הרשת החברתית-הפוליטית וגם זו הפרטית. היו שהזכירו את פרשת פיטוריו של דנון במטרה להוכיח את דעתו האישית של נתניהו עליו. ויש מי שיחשוב שמטרת מינויו היא בכדי להתפטר מ״הילד הבעייתי״. קראו לזה פוליטיקה קטנה, התחשבנות.

אך האנשים המגנים הללו הבליגו על רובד פנימי חשוב יותר, אם יורשה לי – הרובד הפסיכולוגי.

הסיבות אותן הזכירו כראייה לכך שהמינוי הוא טעות, הן הן הסיבות בגללן טוב שנבחר דנון לשגריר. סיבת פיטוריו מצביעה על יכולתו של דנון לבקר בלא פחד, ולומר את הדברים כמות שהם כשנדרש, ולפי צו מצפונו היהודי המוסרי. (ולהזכירכם, דברי דובר חמאס בימי צוק איתן: ״פיטורי דני דנון -ניצחון שלנו״)

יותר מזה; כמי שחווה זאת על בשרו, בנימין נתניהו מודע לחשיבות הקריטית של התפקיד. בעידן הזה במיוחד, כשהמחרימים עומדים מנגד, כשארה״ב ניצבת מאחור, וכשבציבור הישראלי נלחמים הימין והשמאל משני צידי המתרס – נדרשת עמדה שאינה משתמעת לשתי פנים. נדרש שיח אחר – כזה שישמור על זכויותיה של ישראל ויחתור קדימה, מבלי להדחף ל״שוליים הבינלאומיים״.

ברובד הפנימי יותר – בנימין נתניהו חש את תחושותיו של דני דנון, הוא מצדד בגישתו. רק שמשום מעמדו ותדמיתו הוא איננו מסוגל להשמיע את אותו הקול. אגב, הוא איננו הדוגמה היחידה לכך. כשראשי ממשלות בעולם בכלל ובישראל בפרט מגיעים לעמדות כח, הם מתרככים לפתע, מתקפלים ומפחדים מעוצמת דבריהם שאך נאמרו לפני בחירתם.

נתניהו יודע מה נדרש לשיפור תדמיתה של ישראל בעולם, ולשמירה על עקרונותיה ועל האינטרסים החיוניים שלה. למעשה, דנון הוא שליחו האישי של נתניהו. זוהי שליחות בלתי כתובה. המינוי הזה הוא הדבר הטוב ביותר שנעשה מאז השבעת הממשלה. הבחירה בדני דנון תוביל למהפך, והפעם; בקהילייה הבינלאומית.

 הכל בשם ההומניות / נ. הכט

ממהרים להאשים. הרצוג בעצרת ׳שלום עכשיו׳ (צילום: דרור עינב)

ממהרים להאשים. הרצוג בעצרת ׳שלום עכשיו׳ (צילום: דרור עינב)

פיגוע הטרור בבית משפחת דוואבשה הפלסטינית שהתרחש בשעות המוקדמות של יום שישי זעזע את החברה הישראלית. מדובר בפשע שנאה, בנקמת דם ברברית. מימין ומשמאל גינו את מה שכונה ״הטרור היהודי״. אלפים נהרו לעצרת ענק של ארגון ״שלום עכשיו״, כשבראשם יו״ר האופוזיציה הרצוג, חברת הכנסת גלאון, ועוד חברי כנסת ממפלגות המחנ״צ ומר״צ. על הרשתות החברתיות הועלו פוסטים חריפים כנגד המעשה הנפשע. ״דעא״ש יהודי״ קראו לזה.

אפשר להכביר במילים על חומרת המעשה, ועל חוסר האנושיות של המרצחים, אך דבר אחד יותר מכל צורם לאוזן ודורש התייחסות. הגינוי מתבקש, אך ניצול השעה בניסיון להצטייר כנאורים אינו במקומו. הכוונה היא לאנשי השמאל בישראל הקופצים על ההזדמנות לחרך ולגדף ציבור שלם. הם ממהרים לגנות כשמדובר בעוולת בני עמם, אך ממלאים פיהם מים כשהם נרצחים. כמה אירוני שהם אלו שרצים לקיים עצרות ענק, שהם אלו שלפתע מתחרטים על דחיית חוק עונש מוות למחבלים. אפשר לומר שעל השמאל לעשות חשבון נפש על ההסתה שלו כנגד ציבור המתנחלים. הסתה שגרמה נזק בלתי הפיך עד לכדי טרור ורצח.

אך השאלה היסודית כאן היא אחת; היכן הייתה החברה הפלסטינית ברצח הברברי של בני משפחת פוגל – האם גם היא קיימה עצרות מחאה והזדהות עם החברה הישראלית? מי היה שם לגנות את מליוני פשעי השנאה והטרור של פלסטינים כנגד יהודים? כשישראל כולה התאבלה על קרבנות של טרור רצחני נתעב, התגודדו בעזה כדי לשיר שירי נקמה והלל, שרפו את דגלינו בכוונתם לשבור את רוחנו עוד.

תושבי יהודה ושומרון כמו גם תושבי ירושלים ותל אביב סבלו בשנה האחרונה מפיגועי דריסה, דקירה, ותופת. כמובן שהיו גינויים מימין ומשמאל, אך מזה ועד עצרות ענק התהום הייתה פעורה.

שאלת קיומנו וזכותנו על הארץ כמו תמיד קיימת, ומתעצמת אף בזירה הבינלאומית. תדמיתה של ישראל בעיני העולם דורשת מאיתנו עוד. עוד עשייה למען שוויון והוגנות. עוד שיתוף פעולה אזורי-חברתי. נדרש מאיתנו מה שלא נדרש מאף מדינה עצמאית כיום. אך עם זאת מוטלת עלינו ועל הציבורים בתוכנו החובה לפעול מתוך כנות ומוסריות אמתית. כמו שמחובתנו לגנות, מחובתנו גם לקדש את עמנו ולזעוק את זעקתם ובד בבד לדרוש משכנינו לזעוק איתנו יחד.