כשהטמפרטורות עולות; על אקלים, טרור, והמרוץ לנשיאות / נ. הכט

טראמפ מימין, רוביו משמאל במהלך עימות רפובליקני. (צילום: AP/Jeffery Phelps)

טראמפ מימין, רוביו משמאל במהלך עימות רפובליקני. (צילום: AP/Jeffery Phelps)

השבוע האחרון נפתח בסימן וועידת האקלים בפריז. מכל רחבי העולם הגיעו מנהיגים לדבר על איום האקלים הגלובלי. כמה ימים לאחר מכן, התרחשה מתקפת הטרור בסן ברנרדינו שבקליפורניה (ככה זה כשעסוקים במזג האוויר). אובאמה מצידו עדיין בודק את מניעי התוקפים, בשעה שעבור רבים אחרים הרציונל הוא לא החשוב כאן, אלא העובדה הבהירה והחד משמעית שהיה זה מעשה טרור אסלאמי רדיקלי. האף בי איי (לשכת החקירות הפדרלית) כבר יצאה בהצהרה כזו, רק משום מה אובאמה השתהה ופרקליטת המדינה לורטה לינץ׳ הודיעה ש׳הפחד הגדול׳ שלה הוא ׳הרטוריקה האנטי מוסלמית׳. (כן, אובאמה הוא מוסלמי).

בתקופה הזו בארה״ב נשמעים גם קולות אחרים, אלו של המעומדים לנשיאות. הרפובליקנים מטיפים לנשיא המכהן שיוצא לוועידות אקלים אך סותם את פיו כשמדובר באיום הטרור הממשי. לנשיא שמדבר על אלימות הנשק כשמדובר בכלל בדעא״ש. הם מבטיחים לעקור כל עץ מורעל שהושתל בימי אובאמה, באם יינתן להם המנדט. דבריהם חשובים לא פחות מן העמדה הפסיבית של ממשלת הדמוקרטים.

בפורום קואליציית היהודים הרפובליקנים ביום חמישי הרצו עשרות מועמדים בפני קהל יהודי רפובליקני. כולם זכו לתשואות ואהדה רבה מצד הקהל, לדברי התמיכה שהשמיעו בישראל.

המועמד המדובר דונאלד טראמפ הוא המוביל בסקרים זה שבועות. למרות אמירותיו הלא ראויות, ועל אף אופיו השנוי במחלוקת הוא ממשיך לאסוף מעריצים. טראמפ מגיע מעולם העסקים וככזה הוא איננו מבין גדול במדיניות חוץ וביטחון. נאומיו עוסקים יותר בדיבורים על מיליארדים מאשר בתוכניות קונקרטיות וריאליסטיות בתחומי מדיניות חוץ לכשיגיע לשלטון. באווירה הזו נשאל טראמפ על דעתו בעניין הסכסוך הישראלי פלסטיני, וענה שהוא סקפטי לגבי נכונותה של ישראל להתחייב לתהליך שלום אך הוא לא הביע סקפטיות לגבי נכונותו של אבו מאזן להכיר בקיומה של מדינת ישראל. כשנשאל בפורום לגבי ירושלים המאוחדת כבירת ישראל התחמק (שלא באלגנטיות) מלענות, ואמר ״שידבר עם ביבי״. הקהל התאכזב. ההתלהבות סביבו היא בשל הרוח החדשה הבלתי פורמלית שהוא מביא למפלגה הרפובליקנית, אך התחמקות משאלות קריטיות לא עוברת בקלות בימים אלו.

לעומת זאת, נצפו כמה מועמדים חזקים ועניינים מאוד בפורום. ללא ספק המרצה המנצח היה המועמד מרקו רוביו. הצעיר מבין המעומדים והיריב החזק ביותר מול הילרי קלינטון, רוביו לא רק נואם חזק, אלא פועל בשטח בכל הקשור למלחמה בטרור הרדיקלי ובעמידה חזקה לצד ישראל. זאת ניתן לראות בחוק שהעביר בסנאט לביטול המימון לארגון הטרור חיזבאלה הנתמך על ידי איראן, שמהווה איום לישראל כמו גם לארה״ב. רוביו לא מתנשא, מדבר בגובה העיניים, ורהוט במדיניות חוץ. במקום להעמיד פנים, רוביו אמר את מה שאחרים רבים חוששים לומר בארה״ב: ״אין לישראל פרטנר לשלום״.

העיתונות האמריקאית כמו גם הישראלית שטופה בדונאלד טראמפ – מה שמשפיע על דעת הקהל בעוצמה, ומסיח את תשומת ליבה מן המעומדים הרציניים והעניניים שגם כן עולים בסקרים. טראמפ ינחול תבוסה ולא יהיה זה בגלל אמירה שפלה ולא מנומסת אלא מכורח הזמן והמציאות שתכה בציבור הרפובליקני בארה״ב. עד אז, בין הצהרות להבטחות, כדאי לעקוב אחר מרקו רוביו, הוא עוד יהיה מן המובילים במרוץ לנשיאות.

מה בין העליהום על רן ברץ למינויו של ראשד חוסיין? / נ.הכט

תומך טרור נלחם בטרור? ראשד חוסיין. (צילום: מרחבי הרשת)

תומך טרור נלחם בטרור? ראשד חוסיין. (צילום: מרחבי הרשת)

המסע ההפגנתי התקשורתי נגד מינויו של רן ברץ הוא רק בראשיתו. אם ההתנגדות לגל הירש הייתה בשל מעשיו, אז שההתנגדות לברץ היא בשל אמירותיו.

ברץ כתב מילים קשות בהחלט. כמי שיהיה ראש מערך ההסברה אנו רוצים לדעת שהממונה הוא דיפלומט אמיתי, מכובד ומכבד אחרים, ולכן דבריו מצטיירים לנו כבעייתיים בעליל.

אך במקום לדבר על המהות, התקשורת והעיתונות מדברים על דיבורים. מה שמעניין ביותר הוא הביקורת הנוקבת שהשמיעו רבים על דבריו של ברץ כנגד נשיא ארה״ב אובאמה. למסתכל מן הצד זה ייראה כאילו הם עיתונאים אמריקאיים מסורים המבקשים לשמור על שמו הטוב של נשיאם. ״הסולידריות״ הזאת היא אבסורדית פעם אחר פעם. החנפנות התמידית והגוברת למנהיג הזר אינם מתקבלים באהדה בקרב הציבור הישראלי כולו. למעשה, זהו רק ניסיון להצטייר טוב, ומשמש ככלי ניגוח בממשלה ותו לא.

הרצוג מנסה להיות דיפלומט בקהילה בינלאומית נטולת דיפלומטיה ומלאת חוצפה אנטישמית. הוא קורא לבטל את המינוי לא בכדי לשמור ולהגן על ההסברה הישראלית, אלא על זו האמריקאית.

לפני כשנה הנשיא אובאמה מינה את ראשד חוסיין למנהל מרכז התקשורת האסטרטגי ללוחמה בטרור. ב-2004, ראשד – אז סטודנט צעיר השמיע את תמיכתו בסאמי אל-עריאן פרופסור מפלורידה שהואשם כראש תא ג׳יהדיסטי בארה״ב. ראשד טען שהאשמתו של אל-עריאן וגירושו מאמריקה זהו ״רדיפה ממניעים פוליטיים״ הבאה ״לדכא חילוקי דעות״. סאמי אל-עריאן קרא ״מוות לישראל״. שליחו ויועצו הקרוב של אובאמה תמך בו. אמנם בשנת 2004, אך אם זה רלוונטי במקרה של ברץ, זה בהחלט רלוונטי במקרה של ראשד חוסיין.

התקשורת התקוממה על מינויו של ברץ ודבריו הלא מבריקים, במיוחד כשמדובר בתפקיד הסברתי. מי התקומם על מינויו של ראשד חוסיין ודבריו המסוכנים, כשהיה מדובר בתפקיד הקריטי שקיבל? הרי זה אבסורדי שמי שתומך בג׳יהדיסט ממונה למי שיילחם בג׳יהד העולמי.

אובאמה היה צריך להתבייש. אולי אפילו לקבוע פגישת פיוס עם נתניהו. העיתונות האמריקאית הייתה צריכה להגן על ישראל בזמנו, ולקרוא לאובאמה לבטל את המינוי.

לאמיתו של דבר – לאחר כל זה, דבריו של ברץ על אובאמה וקרי הם די שוליים ואף הומוריסטיים.

התקשורת לעומת זאת מוכרחה לרסן את עצמה, כמו גם להתפכח ולהבין שמה שנחוץ להסברה הישראלית הלאומית איננו חנפנות לאחר, אלא תמיכה במנהיגים שלנו. עליה לזכור שבמקום בו רוצחים אופי, עתידים גם לרצוח בני אדם.

 הכל בשם ההומניות / נ. הכט

ממהרים להאשים. הרצוג בעצרת ׳שלום עכשיו׳ (צילום: דרור עינב)

ממהרים להאשים. הרצוג בעצרת ׳שלום עכשיו׳ (צילום: דרור עינב)

פיגוע הטרור בבית משפחת דוואבשה הפלסטינית שהתרחש בשעות המוקדמות של יום שישי זעזע את החברה הישראלית. מדובר בפשע שנאה, בנקמת דם ברברית. מימין ומשמאל גינו את מה שכונה ״הטרור היהודי״. אלפים נהרו לעצרת ענק של ארגון ״שלום עכשיו״, כשבראשם יו״ר האופוזיציה הרצוג, חברת הכנסת גלאון, ועוד חברי כנסת ממפלגות המחנ״צ ומר״צ. על הרשתות החברתיות הועלו פוסטים חריפים כנגד המעשה הנפשע. ״דעא״ש יהודי״ קראו לזה.

אפשר להכביר במילים על חומרת המעשה, ועל חוסר האנושיות של המרצחים, אך דבר אחד יותר מכל צורם לאוזן ודורש התייחסות. הגינוי מתבקש, אך ניצול השעה בניסיון להצטייר כנאורים אינו במקומו. הכוונה היא לאנשי השמאל בישראל הקופצים על ההזדמנות לחרך ולגדף ציבור שלם. הם ממהרים לגנות כשמדובר בעוולת בני עמם, אך ממלאים פיהם מים כשהם נרצחים. כמה אירוני שהם אלו שרצים לקיים עצרות ענק, שהם אלו שלפתע מתחרטים על דחיית חוק עונש מוות למחבלים. אפשר לומר שעל השמאל לעשות חשבון נפש על ההסתה שלו כנגד ציבור המתנחלים. הסתה שגרמה נזק בלתי הפיך עד לכדי טרור ורצח.

אך השאלה היסודית כאן היא אחת; היכן הייתה החברה הפלסטינית ברצח הברברי של בני משפחת פוגל – האם גם היא קיימה עצרות מחאה והזדהות עם החברה הישראלית? מי היה שם לגנות את מליוני פשעי השנאה והטרור של פלסטינים כנגד יהודים? כשישראל כולה התאבלה על קרבנות של טרור רצחני נתעב, התגודדו בעזה כדי לשיר שירי נקמה והלל, שרפו את דגלינו בכוונתם לשבור את רוחנו עוד.

תושבי יהודה ושומרון כמו גם תושבי ירושלים ותל אביב סבלו בשנה האחרונה מפיגועי דריסה, דקירה, ותופת. כמובן שהיו גינויים מימין ומשמאל, אך מזה ועד עצרות ענק התהום הייתה פעורה.

שאלת קיומנו וזכותנו על הארץ כמו תמיד קיימת, ומתעצמת אף בזירה הבינלאומית. תדמיתה של ישראל בעיני העולם דורשת מאיתנו עוד. עוד עשייה למען שוויון והוגנות. עוד שיתוף פעולה אזורי-חברתי. נדרש מאיתנו מה שלא נדרש מאף מדינה עצמאית כיום. אך עם זאת מוטלת עלינו ועל הציבורים בתוכנו החובה לפעול מתוך כנות ומוסריות אמתית. כמו שמחובתנו לגנות, מחובתנו גם לקדש את עמנו ולזעוק את זעקתם ובד בבד לדרוש משכנינו לזעוק איתנו יחד.

הכִּזְאֵבִים הם שָׂרֶיהָ בְקִרְבָּהּ? / נ. הכט


Photo credits: bocharim.org.il

bocharim.org.il

כולם כבר מבינים – מסע הבחירות הפך למסע ההשמצות, מסע של דה-לגיטימציה, מונע בטענות כזב ובאמרות היפוקריטיות.

הייתכן שהגענו למצב שהגויים הם אור לישראל? האם נחשפנו למסע בחירות כה ירוד כשברק אובמה ומיט רומני נלחמו על הבית האמריקאי?
וכאן צריך לומר את האמת על כנה;
מי שצועק על פגיעה באינטרס הישראלי, הוא זה שמראה אינטרס דו פרצופי לעולם. מי שקורה לא לקטר, הוא זה שמדרבן צעירים ישראלים להשמיץ.
מי שקורה לא להסיח את דעת הקהל, הוא זה שמסיח ומסית את הציבור מהעניינים הרציניים, ומתחמק משאלות מטרתיות. ״רק לא״, ומה כן?
הבעת דעה הינה לגיטימית ואף רצויה, אך לא כשזו באה כמטרה של ניגוח ושיסוי.
אל תבינו לא נכון, הפנייה היא לשני הצדדים לאזור אומץ ולשלב זרועות חזק מול אויבינו. זה נחוץ ונדרש שהאינטרס הישראלי יושמע חד וברור. זה הכרחי לבניית תדמית ישראלית חזקה ובטוחה יותר בעולם המערבי. לעיתים אני תוהה האם זה אפשרי בכלל, או שמא אדם לאדם זאב? ביחוד בתקופה הזאת.
עם ישראל צריך עורף חזק ומלוכד בתחום המדיני-ביטחוני, ואין זה הזמן להתעסק בזוטות.

דבריו של נלסון מנדלה (ומבלי קשר ליחסיו המורכבים עם ישראל) מבטאים כוונתי זו:
״מנהיג טוב מסוגל להשתתף בעימות בגילוי לב וביסודיות, ביודעו שלבסוף הוא והצד השני מוכרחים להיות קרובים יותר ובכך לצאת חזקים יותר. רעיון זה לא ימומש כאשר אתה יהיר, שטחי, וחסר ידע.״
השאלה היא לא על העימות – השאלה היא על הגישה איתה אתה בא לעימות, ואם חסר הרעיון – אם חסרה מטרה ותכלית, אין משמעות לדיבורים. אך אם יש רצון כן למעשים, אזי העימות יביא להסכמה.
במערכת בחירות זו, נראה שבאמת חסר הרעיון, חסרה הגישה הממלכתית, התכליתית, כל עוד שההתעסקות היא בהאשמות, אין מקום לדיון הולם.
הציבור רוצה דרך ברורה ומסלול ישר, וכל עוד שלא מתגבש אינטרס מדיני-ביטחוני מאוחד, ישראל מושמצת, במקום להיות נשמעת בשיח הבינלאומי – שיח הלוחמה בטרור ובאיראן גרעינית. היא פעם מקלה ופעם מחמירה, פעם נחושה ופעם ממלמלת, פעם שולטת ופעם נשלטת. ״שני יהודים – שלוש דעות״ במלוא מובן המילה, וצריך לבוא סוף סוף לידי קונצנזוס. אנחנו מתפארים בחברה הפלורליסטית שלנו, אך לעיתים היא לנו לרועץ.
הפוליטיקה לרוב מכסה על המציאות האמיתית, כמין מסך ערפל. הנסיון להיות ׳פוליטיקלי קורקט׳ כבר מזמן הפך לנואש, לפרדוקס מצער. אך זה לא מוכרח להיות כך, אפשר וצריך אחרת.

בואו נהיה עממיים, בואו נהיה אמיתיים יותר, הארץ שייכת לנו ואנו בעליו הבלעדיים. לא ארה״ב ולא מדינות המערב ימסרו את נפשם למען מדינתנו. הגיע הזמן לשבור את מעגל הפיוסים, ולהתייצב בכנות. הגיע הזמן לסיים את המשחק, ולזעוק את האמת האמיתית – גם אם הוא לא פופולארי.
כפי שאומר הסופר היהודי אלי ויזל: ״הטרגדיה של העם היהודי היא שתמיד העדיף לשמוע להבטחות של ידידיו במקום להאזין לאיומי אויביו.״
כעת, אסור להתמך בכסא, מוכרחים להתייצב ולייצג. אחרי הכל, הכסא והסטטוס אינם אלה שמשנים, אלא אהבתנו העזה לארץ עתיקה ורצוננו הכן לשמור על אדמתה.

כל הזכויות שמורות © נ. הכט