תקשורת ישראלית יקרה, הגבילו את הנזק

image

״חלק מקבוצת התלמידים״. האישה הבלונדינית הממושקפת

בין בליל החקירות, עדי המדינה, והפשפשים, היה נושא חשוב אחד שנעלם מהרדאר בשבוע האחרון. כן, יש עניינים רועשים וסוערים יותר, אבל הרשו לי ׳להדליף׳ לכם מידע על נושא שהתקשורת לא תספר לכם עליו.
כולכם כבר מכירים את המושג ״פייק ניוז״. חלקכם בוודאי נתקלתם לפחות פעם אחת באייטם דיסאינפורמטיבי כזה או אחר או פיסת מידע כוזבת – בין ברשתות החברתיות, בין בערוצי תקשורת רשמיים. בדרך כלל אתם או לוחם הצדק התורן תעמידו דברים על דיוקם, תוכיחו את ערוץ התקשורת או את העיתונאי, והאמת תצא לאור. אך הבעיה האמיתית נוצרת כשמגבלת השפה מצטרפת למשוואה; מה קורה כשעיתונאי/מוביל דעה ישראלי מפרסם מידע מערוץ תקשורת אמריקאי? מה אם המידע שפירסם הערוץ הזה הוא בעצם ״פייק ניוז״?
השבוע האחרון היה שבוע סוער בארה״ב – שעדיין מתאוששת מארוע הירי ההמוני בתיכון סטונמן דאגלאס בפארקלנד, פלורידה, בו נרצחו 17 איש – תלמידים ואנשי צוות. הדמוקרטים כמובן תקפו את איגוד הרובאים הלאומי ויצאו בקמפיין להגבלת הנשק, הרפובליקנים חטפו לא מעט (לרבות האשמת מחוקקים רפובליקנים ב; ״דם הילדים על הידיים שלכם״). אך בין הפרשנויות למורכבויות בפרטי החוקים המוצעים להגבלת הנשק  – יש גם לא מעט ״פייק ניוז״.
עיתונאי CNN, כריס קואומו, שיתף בחשבון הטוויטר שלו ציוץ עם הציטוט: ״הצלחתי לקנות רובה AR-15 ב-5 דקות. אני בן 20 והתעודה המזהה שלי אינה בתוקף״. אך כשלוחצים על הלינק וקוראים את הסיפור המלא, מתברר בכלל שהצעיר הזה לא קנה את הרובה בסופו של דבר – ״לאחר שהמוכר הראה לי את כל המסמכים (שיהיה עליי למלא) אמרתי לו ששיניתי את דעתי וארצה לחשוב מחדש על קניית ה-AR-15״. כלומר; לו הצעיר היה ממלא את המסמכים היה אכן נדרש לעבור בדיקת רקע ולהציג תעודה מזהה, לפי החוק הפדרלי. לא בדיוק עניין של ״5 דקות״.
עכשיו, יום לאחר מכן התקיים בבית הלבן ״ישיבת הקשבה״ עם הנשיא טראמפ וסגנו פנס, בנוכחות תלמידים ובני משפחות הקורבנות. אחד מן התלמידים שניצל מהטבח דיבר על הקלות בה ניתן להשיג נשק בארה״ב, והזכיר בין השאר את הסיפור שראה באינטרנט על הצעיר ״שקנה AR-15 ב-5 דקות ובלי תעודה מזהה״ – סיפור שכאמור מעולם לא קרה. העיתונאי נדב אייל צייץ מחדש את הסרטון בו נראה התלמיד מדבר, ונתן כותרת: ‏״תיכוניסטים אומרים שהם לא מבינים איך יש יותר הגבלות על רכישת בירה מקניית נשק חצי אוטומטי. טראמפ בתגובה: אם למורים היה נשק הם היו יכולים לעצור את הרוצח, פלוס אולי נציב מארינס משוחררים בבתי ספר.״
אם אייל היה עושה בדיקה קצרה, דבר המצופה מכל עיתונאי הגון – היה רואה מיד כי המידע עליו הסתמך איננו אמין.
אך נדב אייל איננו היחיד שנופל בפח הפייק ניוז.

עוד ידיעה מעניינת שעשתה את דרכה לטוויטר הישראלי הייתה בדבר ה״סרבנות״ של מושל פלורידה הרפובליקני, ריק סקוט, להיפגש עם תלמידים מהתיכון בפלורידה. מקור הידיעה: העיתונאית קטי תור, מערוץ MSNBC האמריקאי. הלה דיווחה ממשרד המושל – שם נקבצו עשרות תלמידים בדרישה לפגוש את המושל ומיד. בשלב מסוים יצאה אישה, שלפי תור – הייתה מ״צוות המושל״, והודיעה כי המושל ״מסרב לפגוש אותם כי הוא עסוק מדי״, כמה רגעים לאחר מכן תור מבהירה כי האישה הבלונדינית הממשוקפת היא בעצם ״חלק מקבוצת התלמידים״, וביקשה את סליחת הצופים. 6 דקות מאוחר יותר התקשרו ממשרדו של סקוט למשרדי ה-MSNBC וביקשו להודיע כי המושל ייפגש עם התלמידים בחמש בצהריים. בדיקה קצרה גם גילתה כי מוקדם יותר באותו יום פורסם הלו״ז של סקוט באתרו הרשמי, שם נרשם בבירור: ״5-7: פגישה עם תלמידי תיכון סטונמן דאגלאס״. מה שמדהים עוד יותר הוא שיום לפני כן, התלמידה המארגנת, ג׳אקלין קורין, צייצה בחשבון הטוויטר שלה: ״הצלחתי להשיג פגישה למחר עם המושל ריק סקוט״. מדוע לא ראו לנכון לפרסם זאת בתקשורת האמריקאית? זו כבר שאלה ל-MSNBC, אך מצופה ממובילי דעה/פרשנים/עובדי ציבור בטוויטר הישראלי, קודם לבדוק ורק אחר כך לצייץ, לרטווט, ולחלק לייקים.

עיתונאים, פרשנים, ומובילי דעה ישראלים בתפקיד ׳המתווך׳, מעבירים לנו מידע מערוצי תקשורת זרים ואמריקאיים בשלל נושאים מגוונים, על בסיס יומיומי – בידיעה שהקורא הישראלי לא בהכרח יטרח לבדוק את אמינות המידע. הנשק שלהם אוטומטי: מגבלת השפה והידע של הישראלי הממוצע בתחומי מדיניות של מדינה זרה. הפייק ניוז יוצר כדור שלג מתגלגל, לא רק פנים-ארצי אלא, כפי שנוכחתם לראות, גם בין-יבשתי.

תקשורת ישראלית יקרה, דאגו קודם כל להגביל את הנזק.

חופש המניפולציה: על התנגדות השמאל לקוד האתי של פרופסור אסא כשר

image

(צילום: Yonatan Sindel/Flash90)

למבקר ממדינה זרה, הביקורת על הקוד האתי של פרופסור אסא כשר השבוע היתה נשמעת מוצדקת ונחוצה. הרי מי לא היה נחרד לשמע הידיעה על ממשל האוסר קיום דיאלוג בין אזרחים. לו רק היה יודע שזה עיוות מניפולטיבי של המציאות, שזו בעצם טקטיקת ההפחדה של השמאל לכל נושא שאותו מקדם שר החינוך נפתלי בנט וחברי מפלגתו, שהכיפה מפריעה לעיניהם של אבירי חופש הביטוי עד שניהול דיון ענייני אינו מתאפשר וכנות הופכת למילה גסה, סביר להניח שהיה משנה את דעתו בעניין צדקת המחאה.

הטענות של השמאל כנגד הקוד האתי של פרופסור אסא כשר המבקש להוציא את הפוליטיקה המזיקה מהאוניברסיטאות, מגוונות. כשהשר נפתלי בנט ציטט את הסעיף השני בקוד האתי האמריקאי של ה-AAUP (האגודה האמריקאית של פרופסורים באוניברסיטאות) המדגיש כי על מרצים להיזהר לא לערב נושאים שנויים במחלוקת בשיעוריהם, עטו עליו המבקרים והאשימו אותו במניפולציה. אחד מהם, צייצן בשם ״מר בחור״ שזכה לתגובות נלהבות בטוויטר מפרשנים ומובילי דעה, טען כי בנט הסתיר את סוף הסעיף בהצהרה האמריקאית – וכך פירש אותו צייצן את הכתוב שם: ״מוסד או מרצה הבוחר בכל זאת לכלול תכנים שנויים במחלוקת (והרי זוהי זכותו) מטעמים דתיים או אחרים, ראוי רק שיציין זאת בסילבוס. זה הכל״. משום מה, העיתונאים והאישים שתמכו בציוץ המניפולטיבי הזה לא טרחו לבדוק את אמינות הדברים. ובכן, זהו התרגום המדויק של סוף הסעיף המדובר: ״הגבלות על החופש האקדמי בגלל מטרות דתיות או אחרות של המוסד צריכות להיות מוצהרות בבירור בכתב בעת מינוי המרצה״, כלומר; סעיף זה מתיר למוסד להחיל מגבלות על החופש האקדמי ובתנאי שהן תוצהרנה בבירור בכתב בעת מינוי המרצה. הפוך לגמרי ממה שנטען בציוץ האמור.

הטענה לפיה הקוד האתי של פרופסור כשר אוסר על מרצים להציג סוגיות פוליטיות שנויות במחלוקת במסגרת השיעור פשוט שגויה, וסביר להניח שמי שטוען זאת אפילו לא טרח לקרוא אותו, שכן במסמך נכתב במפורש: ״דיון אקדמי במסגרת קורס בהתאם לסילבוס של הקורס, במסגרת דיסציפלינה מסוימת, בסוגיה שיש לה נגיעה לנושאים שיש בהם פעילות פוליטית, תוך הצגה מקצועית ומכובדת של הטיעונים לכאן ולכאן, אינה בגדר פגיעה בסטודנטים, הטעונה הגנה של המוסד״.

אולי מה שמפריע לפרופסורים שמתנגדים לקוד היא העובדה שאומרים להם ׳לא, זה לא ראוי׳. אולי עד היום הדיון במסגרת הקורס היה פוליטי במקום להיות אקדמי. אולי עד היום ׳הטיעונים לכאן ולכאן׳ לא הוצגו בצורה מקצועית ומכובדת, אם הוצגו בכלל טיעונים לכאן ולכאן. עכשיו ״פוגעים״ להם ביקר מכל – בחופש לקדם אג'נדה פוליטית במסווה של אקדמיה. בחופש להכפיש את ישראל ולהחרים אותה. בחופש לסלף ולעוות מציאות.

עוד טענה שהושמעה היא שהקוד האתי של פרופסור כשר מהווה מסמך מטעם השלטון לעומת הצהרת ה-AAUP המשמש כגוף עצמאי. מעבר לעובדה שכשר מבהיר בהקדמתו כי ״קוד אתי הראוי לשמו הוא במהותו מסמך חינוכי ואינו בעל מעמד משפטי או משמעתי״ הרי שטענה זו בכללותה אינה מחזיקה מים. על אף שאין קוד אתי מטעם הממשל הפדרלי בארה״ב, הרי שחוקי אתיקה נחקקים מטעם הממשל המדיני המקומי, כדוגמת מדינת אילינוי. האוניברסיטאות באילינוי למשל פועלות על פי ׳חוק האתיקה לעובדים ופקידי ממשל׳ הקובע מהי פעילות פוליטית אסורה. ההגדרה לפעילות פוליטית אסורה באוניברסיטאות שם זהה לזו שבקוד האתי של פרופסור כשר.

אך מה שאולי הכי אירוני בכל הסיפור הזה היא העובדה שמרצים מאוניברסיטת בן גוריון מחאו כנגד הקוד האתי, החרימו את אסא כשר והזדעקו על האיסור להביע דעה פוליטית בשעה שהקוד האתי באוניברסיטה בה הם מלמדים אוסרת עליהם לעשות זאת ממילא; ״הבעת דעה מפלגתית או דתית במסגרת שיעור אקדמי היא מעשה פסול, שכן עלולה להיות בו השפעה לא-הוגנת, ואף איום סמוי, על תלמידים המשתתפים באותו שיעור״. (פרק ג, סעיף 4 בקוד האתי של אוניברסיטת בן גוריון)

ובכן, כפי שאמר אברהם לינקולן: ״אפשר לרמות את כל האנשים חלק מהזמן, אפשר לרמות חלק מהאנשים כל הזמן, אך אי אפשר לרמות את כל האנשים כל הזמן״. המניפולציה של השמאל בשבוע האחרון רק מוכיחה עד כמה נחוץ כאן קוד אתי.

המוסר הכפול של הסנאטור האמריקני / נ. הכט

<> on March 13, 2014 in Washington, DC.

הסנאטור ליהי פטריק מימין עם מזכיר המדינה ג׳ון קרי.

הסנאטור הדמוקרטי פטריק ליהי שלח מכתב למזכיר המדינה ג׳ון קרי בו הוא מבקש לחקור הרג בלתי חוקי של פלסטינים בידי הצבא הישראלי. קריאתו בעיתוי זה מעוררת תהיות לגבי צורת הטיפול בעניין החייל מחברון, והדרך בה בחרו פוליטיקאים ואנשי תקשורת לערוך משפט שדה לחייל עוד לפני שנעשתה כל חקירה עמוקה. המוסריות המדומה הזו משפיעה, אם כי לא בדרך ישירה, על יחסם של פוליטיקאים ומדינאים זרים, ונותנת להם תחושת ליגיטימציה בבביקורתם את ישראל – כדוגמת הסנאטור ליהי. אם לא די בקריאתו המקוממת והבלתי מוצדקת, דבריו מוטים וטענותיו מסתמנים כהתחמקות גלויה מהפרות זכויות האדם של הרשות הפלסטינית, ואת זאת ניתן לראות מתוך ניתוח מכתבו.

במכתב התגובה הקצר לליהי כותב נתניהו על מוסריות צה״ל ורשויות החוק ומפריך מכל וכל את הטענה על הרג בלתי חוקי, ומוסיף: ״היכן הדאגה לזכויות האדם של רבבות ישראלים שנרצחו בידי טרוריסטים אכזריים? המכתב הזה היה צריך להישלח לאלו אשר מסיתים צעירים לבצע מעשי טרור אכזריים.״

ליהי בתגובה מסר: ״ראש ממשלת ישראל יודע שארה״ב אינה מספקת כלי נשק או סיוע אחר לחמאס או כל ארגון טרור אחר, ואין עם שמגנה טרור בצורה חזקה יותר ופועל למגרו בעולם יותר מארה״ב.״

התשובה הזו נועדה כביכול לענות על דברי נתניהו באשר לאנשים המסיתים לרצח ישראלים. זה די ברור שנתניהו מתייחס בתגובתו להסתה מבית הרשות הפלסטינית, מפלגת פת״ח והעומד בראשה אבו מאזן. אך סנאטור ליהי העדיף להתייחס לחמאס – ארגון טרור מובהק אשר שולח את אנשיו לרצוח בערי ישראל, שאותו ארה״ב כבר גינתה בעבר וחוקקה חוקים המכירים בה כארגון טרור. ליהי בחר להתחמק מן הבעיה שהעלה נתניהו בנוגע לפת״ח אשר משתפת פעולה עם החמאס, אשר סמלו ותמונתו של העומד בראשה מופיעים על כרזות המהללות את המחבלים הפלסטינים. אז כן, גם אם ארה״ב אינה מספקת סיוע לחמאס באופן רשמי, היא מספקת לה אותו בעקיפין דרך הסיוע שלה לאבו מאזן. אך ארה״ב גם מעבירה כספים ומספקת סיוע באופן ישיר לארגונים המסיתים לטרור – לרשות הפלסטינית. מה גם שאף אחד באמת אינו יודע לאן הסיוע הזה הולך וכיצד ישתמשו בו, כך שאבו מאזן יכול לעשות בו ככל העולה על רוחו. וכפי שפורסם באתר הניו יורק טיימס ב-2010 (כשאובאמה חתם על הסכם סיוע של 400 מיליון דולר לאבו מאזן עבור שיקום עזה): ״הפרטים בנוגע לדרכי ואופני השימוש בסיוע אינם ברורים, כמו כן לא היה ברור כיצד יוכל אבו מאזן – שיש לו סמכות בגדה המערבית אך לא בעזה, לחלק את הסיוע.״

בהמשך דבריו מוסיף ליהי: ״חוק ליהי, הקיים כמעט 20 שנה, חל בצורה אחידה בעולם – אין מדינה אשר פטורה ממנו – כשמדובר ביחידות צבאיות מסויימות הנהנות מסיוע אמריקני. החוק איפשר את עצירת הסיוע האמריקני לאלו אשר השתמשו בו לרעה וניצלו אותו, במדינות רבות בהן הממשלות נכשלו בהענשת האחראיים לכך, ורק כשהממשלות בעצמן לא פעלו.״

כבר שבוע שלם שהמדינה סוערת בעקבות מקרה החייל מחברון. החייל נלקח באזיקים לאחר שירה במחבל כשהוא כבר שכב על הקרקע. החייל עדיין במעצר, הוא נחקר לעומק, ושר הביטחון ובכירים נוספים הוקיעו את מעשיו, לפני שנעשתה כל חקירה. המוסריות הצבאית היא כה גבוהה עד כי היא כבר איננה מוסרית. אך פטריק ליהי עדיין חושב שממשלת ישראל לא פועלת, לא מענישה, ומטאטאת את המקרים הללו מתחת לשטיח. אתם יודעים במה הממשלה נכשלה ונכשלת? באי הענשת המחבלים, באי החזקתם במאסר עולם. במקום זאת היא משחררת אותם בעסקאות מעסקאות שונות. אולי על זה ישראל צריכה להיחקר. דווקא עם זה לליהי אין בעיה. ליהי מתפאר בכך שהחוק שלו מגן על זכויות האדם ומונע סיוע מגורמים אשר מנצלים אותו, אך מה עם ההסתה הנמשכת של הרשות הפלסטינית, של אבו מאזן, הקוראת לנוער הפלסטיני להרוג ביהודים? ההסתה הזו ממומנת בכספים אמריקאיים. כספים שנועדו לדברים אחרים כמו שיקום כלכלי עכשיו מנוצלים לתעמולה אנטי ישראלית, לעוד כרזה שמהללת מחבל, לחגיגת הסוכריות ברחובותיה של עזה. אבו מאזן לא התבקש ולו פעם אחת לקחת אחריות על ההסתה שלו ותמיכתו בטרור הפלסטיני, וארה״ב לא דרשה ממנו לתת דין וחשבון על השימוש שנעשה בכספי הסיוע שלה. אכן פטריק ליהי, למשלמי המיסים בארה״ב מגיע לדעת מה נעשה בכספם.

דבריו של הסנאטור פטריק ליהי אבסורדיים ומגוכחים, ומעניקים ליגיטימציה נוספת להסתה הפלסטינית על כל טענותיה הכוזבות. בדבריו מסתמנת התגוננות מפתיעה, המצביעה, יותר מכל על הכישלון האמריקני בהכרה בטרור ובהסתה מכל סוג שהיא וכן על אי נכונותה לפעול ולבקר את הגורמים התוקפניים והבלתי חוקיים באמת.

שלושה מתמודדים, וניצחון אחד נשכח; על הפריימריז בדרום קרוליינה / נ. הכט

image

שלושה במלחמה. מימין קרוז, טראמפ, ורוביו. (צילום: Chuck Burton AP)

דונאלד טראמפ שוב ניצח. תוצאות הפריימריז הראשוניות בדרום קרוליינה שהחלו לזרום לערוצי התקשורת שלשום הצביעו כבר על ניצחון מוחץ לטראמפ, בשעה שמרקו רוביו וטד קרוז נלחמו על המקום השני. מי שבילה ברשת החברתית היה מתפלא לראות ידיעה מוקדמת על ניצחונו של טראמפ מסוכנות הידיעות AP, שגררה אחריה את שאר הרשתות להודיע אף הם על המועמד המנצח, בזמן שרק 3% מן הקולות נספרו. וכפי שעיתונאית אחת תיארה; ׳אנשים במטה הבחירות של  קרוז מסתובבים כאן ולא מבינים איך זה יכול להיות׳.

הניצחון של טראמפ מבטא את אי תלותו בממסד, משום היותו מהסקטור הפרטי וללא שום עבר פוליטי. אם מישהו חשב שטראמפ ניצח בגלל כישורים או ניסיון, אז שלא, כי הנתונים מצביעים על כך ש-60% מהאנשים המחפשים מועמד חיצוני (אאוטסיידר) דווקא, בחרו בו. הנתון הזה הוא אינטגרלי ומצביע בעיקר על הלך הרוח בארה״ב; ׳הכל, רק לא ממסד׳. הציבור הקונסרבטיבי בארה״ב מרגיש כי הממסד הרפובליקני מעל בהם, ולא מילא את הבטחותיו. הם רוצים משהו חדש ומרענן, עד כי הם מוכנים להקריב את ערכיהם בעבור אדם ללא ערכים. אך יש מי שאומר שזהו קריאת השכמה, כמין מחאה של הציבור האמריקני שנועדה רק לעורר ולנער את המפלגה הרפובליקנית השורשית, ולכשיגיע יום הבוחר הוא יתפכח ויבחר במועמד המסורתי.

רבים מקווים להתפכחות הזו בקרב הציבור האמריקני, לחשיבה ערכית שתחליף את הסנסציה הקולנית. התקווה הזו היא לא פיקטיבית, אלא מתבססת על נתונים אמיתיים המצביעים על כך ש-36% מהאנשים המחפשים מועמד עם ניסיון בוחרים במרקו רוביו כמוביל. טראמפ לעומת זאת, לא נמצא על הגרף בתחום הזה. הנתון הזה עוד יותר מעניין לאור העובדה שחלק מן המתמודדים ובראשם המושל כריס כריסטי שפרש מן המירוץ לא בוחלים באמצעים לצייר את רוביו כמועמד חסר כל ניסיון, דמוי אובאמה ב-2008. השבוע, בראיון ל-NBC נשאל טראמפ על התבטאויותיו ב-2002 בנוגע למלחמה בעיראק בה תמך בזמנו ולה הוא מתנגד היום, וענה: ״אני באמת לא יודע למה אני מתכוון…מי יודע מה היה אז בראש שלי״. בימים האחרונים רוביו לחץ על נקודת החולשה הזו של טראמפ ותקף אותו על חוסר ניסיון במדיניות חוץ, מה שהוא כנראה ימשיך לעשות בשבוע הקרוב. רוביו זכה במקום השני בדרום קרוליינה, ועכשיו עם פרישתו של ג׳ב בוש מן המרוץ, הוא צפוי לזכות בקולות נוספים, מה שיעזור לו לצבור תאוצה לקראת הבחירות הקרובות בנבדה.

הסנטור טד קרוז, אמנם הגיע למקום השלישי בדרום קרוליינה בצמידות לרוביו, אך למעשה, הפסיד במדינה בה תלו בו כולם את תקוותם. דרום קרוליינה היא בירת האוונגליסטים, וקרוז – שמצטייר כמועמד הנוצרי המובהק נחל בה תבוסה. מחצית מהבוחרים האוונגליסטים הפוטנציאליים של קרוז העדיפו לבחור בטראמפ. עכשיו השאלה היא; אם הוא לא ניצח בדרום קרוליינה, היכן יוכל לנצח?

השדה הרפובליקני הולך ומצטמצם, ומנהיגים במפלגה השמרנית מתכוננים להתאחד סביב מועמד אידאלי אחד. כרגע הקלפים כולם הולכים למרקו רוביו, שזכה בתמיכתו של איש הקונגרס טריי גאודי, ושל הסנטור האפרו-אמריקאי היחיד במפלגה – טים סקוט, ובתמיכתה של מושלת דרום קרוליינה ניקי היילי – בת למהגרים אינדיאניים. בכך, רוביו מציג את המפלגה הרפובליקנית הממוסדת באור חדש ומגוון. ובינתיים, התצפיות עבור דונאלד טראמפ אינן כולן אופטימיות. הסקרים מראים על ירידה הדרגתית משמעותית מאז תחילת המירוץ ועד עכשיו. אמנם הוא עדיין מוביל, אך כשהשבועות יחלפו בחודשים ויום הבוחר יקרב, המגמה הזו תלך ותצבור תאוצה — לאט אבל בטוח.

אסטרטגיית הצעדים; על רוביו וטראמפ בפריימריז באיווה / נ. הכט

image

מנצח אמיתי הוא לא חקיין. טראמפ ורוביו (צילום: Robyn Beck/AFP/Getty)

הבחירות המקדימות באיווה הסתיימו בניצחונות מהדהדים לחלק מן המתמודדים אך גם בהפסדים לא קטנים. בזמן שרשתות התקשורת והעיתונות מדברות על מי ניצח ומי הפסיד במרוץ הסמי-ממלכתי לבית הלבן, אסור לשכוח גם את הרובד האסטרטגי, ו׳הדרך הארוכה שהיא קצרה׳ בה בחר מתמודד אחד צעיר.

דונאלד טראמפ נחל תבוסה, ועכשיו זה כבר די נהיר. הוא מנהל קמפיין אגרסיבי ובוטה, ודואג שלא להיות תקין פוליטית. אחרי תוצאות הבחירות המקדימות באיווה מסתבר ש״אי התקינות הפוליטית״ פעלה לרעתו, או שמא קיבלה משמעות אחרת – הודות למקום השני אליו הגיע טראמפ באיווה, המציב אותו במקום בעייתי, פוליטית. המקום השני – מסמל את תחילת מפלתו של טראמפ, כמו אצן שמתחיל ריצה לפני הליכת שתי צעדים אחורה.

בצד השני של המתרס עומד מרקו רוביו, צעיר אך נמרץ ואולי אין לו ׳שערות לבנות׳ כפי שצחק בנאומו לאחר שהתקבלו תוצאות הפריימריז, אך יש לו רקורד לבן, עוצמה פוליטית, וכנות שלא היו מביישים אף מנהיג. בניגוד לטראמפ, רוביו בחר באסטרטגיית ׳צעד אחד אחורה כדי ללכת שני צעדים קדימה׳. הוא בחר שלא לנסוק מוקדם מידי, וכשנשאל על מקומו בסקרים, ואלו תוצאות הוא צופה בבחירות המקדימות – הוא דיבר על מקום שלישי ואמר; ״טד קרוז כמובן יהיה המוביל״.

זוהי אסטרטגיית ה-3,2,1 של רוביו כפי שפורסם ב-National Reveiw, לפיה רוביו יגיע למקום השלישי באוויה, למקום השני בניו המפשיר, ולמקום הראשון בדרום קרוליינה. כדי שהאסטרטגיה הזו תצליח, רוביו פעל ופועל ״מתחת לרדאר״ כפי שצוין בכתבה שהתפרסה באתר ׳פוליטיקו׳ כבר ביולי 2015. רוביו ואנשיו הכחישו את השמועות על האסטרטגיה המדוברת, ולמעשה, זה מה שמצביע על שיטתו זו בדיוק. השיטה הזו במקצתה – מבחינה טכנית, מזכירה את אסטרטגיית נתניהו (רק בלי הערמומיות) בבחירות 2015 לראשות הממשלה  – נתניהו ומנהלי הקמפיין שלו הציגו נתונים לא מלהיבים במיוחד, בשעה שהעובדות אמרו אחרת. נתניהו גם הוא, פעל מתחת לרדאר. על פי דיווחו של העיתונאי עמית סגל, נתניהו הצליח לנגוע בבוחרים עצמם ללא מסך תקשורתי, בשיטת ״המסרונים הסלולריים״.

טראמפ, פעל לפי השיטה הקלאסית שלעיתים גלשה למחוזות לא מהימנים. אחרי כל עימות, כן -גם אחרי העימות האחרון בו לא נכח, הציג טראמפ את עצמו כמנצח הגדול. לעיתים הסקרים הרשמיים אימתו את דבריו, אך לעיתים – כמו לאחר העימות האחרון, המציאות היוותה עדות. תוצאות הבחירות המקדימות באיווה הצביעו על כך ש- 28% מ״מחליטי הרגע האחרון״ בחרו ברוביו, ורק כ-13% בחרו בטראמפ.

בשעה שטראמפ העלה פוסטים ברשת החברתית על אחוזי הצבעה גדולים ועל ניצחון קרוב, רוביו נמדד כמנצח בסקרי האמת הרשמיים. התוצאות במדינת איווה גרמו לטראמפ לרדת מהפודיום הפיגורטיבי שיצר לעצמו ולתומכיו, ובנאומו לאחר התוצאות -שימשו ההשפלה והכניעה בערבוביה. המרוץ הזה לימד את ציבור הבוחרים בארה״ב כמו גם אותנו הישראלים שיעור חשוב – שבוטות היא לא בהכרח כנות, ומנוצלת לעיתים לאמירת שקרים, אך מידת הצניעות והאמת כפי שראינו — היא תנצח.

מדוע ארה״ב מפחדת מחוק העמותות? / נ. הכט

תוכנית זדונית, הילרי קלינטון (צילום: AP)

תוכנית זדונית, הילרי קלינטון (צילום: AP)

חוק העמותות שיזמה השרה איילת שקד זכה לביקורת לא מבוטלת בקרב האופוזיציה ובציבור הישראלי הכללי. אך מסתבר, שלא הכל נשאר במשפחה.

דובר מחלקת המדינה בארה״ב, ג׳ון קירבי, התייחס בתדרוך עיתונאים בשבוע שעבר לחששותיה של הממשל האמריקני מחוק העמותות, והדגיש ׳שעל ממשלות לייצר סביבה בה כל הקולות יוכלו להישמע׳ אך הרגיע את השואל באמרו שעל הצעת החוק לעבור שלבים נוספים עד להעברתה הסופית בכנסת. שגריר ארה״ב בישראל דן שפירו נפגש השבוע עם השרה שקד והבהיר לה שארה״ב מודאגת מאוד מחוק העמותות ומהשפעתו על הדמוקרטיה הישראלית. בדבריו אמר כי ׳קיים חשש של פגיעה בחופש הביטוי׳.

כשרה״מ בנימין נתניהו נאם בפני הקונגרס על הסכנות הקיומיות שבהסכם הגרעין עם איראן האשימו אותו בהתערבות בוטה בענייניה הפנימיים של ארה״ב. אז היה מדובר בחוק בינלאומי שהציב את ישראל יותר מכל מדינה אחרת בסכנה קיומית ממשית. למרבה האירוניה, אותם אנשים שקראו אז תיגר על ישראל, מתערבים היום באופן אבסורדי ומתוך לחץ תהומי בענייניה הפנים-חקיקתיים של ישראל.

אז ממה ארה״ב מפחדת?

ההסבר להתערבות הגסה והמופרכת הזו טמון באימיילים האישיים של מקורבותו של הנשיא אובאמה – הילארי קלינטון.

בכתבתו של העיתונאי אדם קרדו שפורסמה בעיתון – Washington Free Beacon נגלות עובדות מטלטלות מתוך התכתבות אישית בין שגריר ארה״ב לשעבר בישראל, תום פיקרינג להילרי קלינטון. במטרה להפעיל לחץ על ישראל ולהחזירה לשולחן המו״מ, פיקרינג מציע לקלינטון תוכנית בה ארה״ב תעודד הפגנות והתקוממות פלסטינית בישראל באמצעות — שמעו טוב — ארגונים לא ממשלתיים, שישמשו לה זרועות לביצוע התוכנית השטנית. כפי שכתב פיקרינג ״אני מאמין שנוכל להיעזר בצד שלישי ובמספר ארגונים לא ממשלתיים״, והוסיף ״מעל הכל, אסור שארה״ב תיתפס כמי שעומדת מאחורי הדברים, וכמי שעודדה והמריצה פעילות כזו״. אם לא די בהתנהלות הבלתי תקינה הזו, האישים הללו גם רצו להסוות את פעילותם בדמות ״ארגון לזכויות אדם״.

יחסי ישראל-ארה״ב נמצאים בשפל המדרגה, הודות ליחס המחפיר שהממשל בארה״ב מגלה פעם אחר פעם לישראל. כבר בעבר ספגנו ביקורת, והתערבות שלא במקומה, אך ערמומיות שכזו כדוגמת עסקים בשוק השחור היא חסרת תקדים. ולכן, הפנייה שלהם בימים אלו לשרה איילת שקד בעניין חוק העמותות איננה כשרה, ולמעשה, נועדה לקידום אג'נדה ברורה. הם אינם חוששים מפגיעה בדמוקרטיה הישראלית, כי בהתערבותם, הם אלו שפוגעים בה. הם כן חוששים שתוכניותיהם ייעצרו כתוצאה מסימון העמותות החותרות נגד ישראל. הם כן חוששים שמרחב הפעולה שלהם יקטן, ומטרותיהם הפסולות לא תושגנה. ארה״ב משתמשת בטיעון של ׳פגיעה בדמוקרטיה׳ כדי להוכיח את ׳התנגדותה הנחרצת׳ לחוק, בה בשעה שאותה דמוקרטיה משמשת לה ככלי ניגוח פוליטי בתוך שטחי ישראל.

בימים שבהם מתפרסמים תיעודים של פעילות אכזרית ובלתי חוקית של ארגוני השמאל כמו ״תעאיוש״ ו״בצלם״, נחשפים פרצופיהם האמיתיים של המממנים הזרים, ותוכניתם הזדונית ל״הצלת״ הדמוקרטיה הישראלית. אין עיתוי טוב מזה, ואין הזדמנות טובה יותר מעכשיו לאישורה של הצעת חוק העמותות בישראל.

בין דומא לתל אביב, המודים והמכחישים / נ. הכט 

מכחיש. חה״כ אוסאמה סעדי (צילום: יונתן זינדל/פלאש 90)

מכחיש. חה״כ אוסאמה סעדי (צילום: יונתן זינדל/פלאש 90)

התקשורת מילאה את רחובות ישראל בבאז אינסופי בשבועות האחרונים. מגינויים ועד עינויים, מדומא ועד תל אביב, היה אפשר לשמוע את רחשי ליבם של האנשים המתהלכים. גם בדרגים הגבוהים יותר, שמענו דיבורים וציטוטים ואמירות. הלה מתחלקים לשני סוגים; המודים והמכחישים.

בראיון עם העיתונאית דנה וייס אמר חה״כ בצלאל סמוטריץ כי הוא אינו מכנה את הפיגוע בדומא בשם ״טרור״, אך הוא מגנה פעילות אלימה זו בכל לשון.

חה״כ אוסאמה סעדי מהרשימה המשותפת אמר בערוץ הכנסת כי ׳הוא מגנה את הפיגוע בתל אביב אך לא את רצח בני הזוג הנקין׳, כיון שלדעתו הטרור ביו״ש הוא התנגדות ליגיטימית ל״כיבוש״.

יומיים לאחר הירי בפאב בתל אביב, אמר חה״כ יעקב פרי כי הפיגוע היה ״מסע קטל שנובע ממצב נפשי מסוים״. פרי, בניסיונו ״להבין״ את הטרוריסט, נתן יד למכחישי הטרור באופן חסר תקדים.

ישנם כאלה שיהנו לקפוץ על ההזדמנות לעשות השוואה בין דברי סעדי לדברי סמוטריץ, במטרה לחדד את ההקבלה בין עמנו לעמם. הם אינם מבינים כי כאן בדיוק טמון ההבדל הגדול בין המודים למכחישים. סמוטריץ׳ גינה את הפיגוע בדומא באופן נחרץ, סעדי לעומתו עשה הבחנה בין פיגוע בתל אביב לפיגוע ביהודה ושומרון. הבחנה שנועדה להצדיק את אי הגינוי. הבחנה שהיא עוד אמצעי הכחשה.

האבסורד הגדול כאן הוא שיש מי שעוזר למכחישי הטרור. חה״כ יעקב פרי אינו הראשון, וגם לא האחרון שינסה למצוא עילה אנושית לטבח נטול אנושיות. בניגוד מוחלט לאירוע בתל אביב, הפיגוע בדומא קיבל סקירה נרחבת בכל הקשור לאופן וצורת הגינוי שהושמע כנגדו. בניגוד לפיגוע בתל אביב, לאחר הפיגוע בדומא לא שמענו דברי חנינה, ולא ראינו את המצח הקמוט שמנסה ״להבין״ את ההגיון של המפגעים. כף הזכות והפריבילגיה לא ניתן לרוצחים מדומא, ״כי זו לא דרכנו״. אך רגע, שמא ״זו דרכנו״ במקרים מסוימים? זו שאלה שמוכרח כל איש ציבור לשאול את עצמו. האם זה מתפקידנו לפענח רצון חייתי ובלתי אנושי, כשהטרור מכה מחוץ וגם מבית?

והתשובה היא כמובן שלא. לא, איננו צריכים לנסות למצוא את הלוגיקה. כי פשוט אין לוגיקה.
ההסברה הישראלית נמצאת בשפל. איננו מבודדים, אך אנו בודדים מדי. בזמן שהעיתונאים צועקים גוואלד על החרמת ספר הנוגד את ערכי מדינת ישראל, ומאשימים כל החלטה שמתקבלת בבידודנו בעולם, יש מי שעדיין מדבר על רציונאל טרוריסטי. המכחישים הם אלו שהורסים את ההסברה שלנו, וגורמים לנו נזק תדמיתי.

איננו צריכים להשוות, ואיננו צריכים למצוא דמיון. וגם בתקופה שבה קומץ מבני עמנו מאבדים צלם אנוש, איננו מצווים להתאבד. כי אנו מן המודים ולא מן המכחישים.

2015 במבט לאחור

העוזרים הנאמנים של סטטיסטיקות WordPress.com הכינו דוח שנתי לשנת 2015 עבור בלוג זה.

הנה תקציר:

קרון חשמלית בסן פרנסיסקו יכול להכיל 60 איש. בבלוג הזה ביקרו בערך 580 פעמים בשנת 2015. אם הבלוג היה קרון חשמלית, הוא היה צריך לבצע 10 נסיעות כדי להוביל את כמות המבקרים הזו.

אל הדוח המלא.

קמפיין סיום הקדנציה של ג׳ון קרי / נ.הכט

מבקר סדרתי. ג׳ון קרי (Reuters/Yuri Gripas)

מבקר סדרתי. ג׳ון קרי (Reuters/Yuri Gripas)

מזכיר המדינה ג׳ון קרי חזק רק בדיבורים, כך מסתבר. לאחר רקורד די בעייתי של אמירות ביקורתיות על ישראל, הוא החליט השבוע ש״ישראל אינה יודעת כיצד לפתור את הסכסוך״, וש״בנייה בהתנחלויות והריסת בתי מחבלים אינם פתרונות״.

מלבד האירוניה בביקורתו, האמירה שלו נובעת מאינטרסים פוליטיים אישיים, ומאג׳נדה ברורה. לג׳ון קרי אין מדיניות. לא מדיניות פנים ובטח ובטח שלא מדיניות חוץ. הטרור הדעא״שי בארה״ב רק גבר בשנות השלטון של האדמיניסטרציה בה הוא שותף. האיש בו הוא תומך לא מסוגל לומר ״אסלאם רדיקלי״, אפילו בשעה שבני עמו נטבחים. ממשיכת דרכו של אובאמה הילארי קלינטון צועדת בקמפיינים ומלגלגת שאין צורך לחזור שוב ושוב על שמו של האויב, יש צורך למגר אותו. אבל איך נלחמים באויב שאת שמו איננו יודעים? קרי למעשה אינו מסוגל להתייצב בכנות מול העם האמריקני ומול העולם בכלל, ולכן הוא מעדיף לדבר על ״סכסוכים״ אחרים. בחוצפתו הוא מבקר את ישראל פעם אחר פעם, והכל (לא תאמינו) כדי לחפות על חוסר המדיניות שלו בכל הנוגע לטרור האסלאמי הרדיקלי.

לפני כשבועיים כשקרי נאם בפורום סבן הוא ניבא; ״המצב הנוכחי מוביל למדינה דו לאומית…ישראל לא תוכל להיות יהודית ודמוקרטית״. שר הביטחון יעלון כינה אותו בעבר ״אובססיבי ומשיחי״ וספג על כך ביקורת. אך ללא ספק יש בהם בדבריו אובססיביות ומשיחיות שקרית, כאילו הוא מונה להיות המבקר והקטגור הבינלאומי.

וזה עוד לא הכל. נחזור חמישה חודשים אחורה כשקרי ניהל מגעים שהובילו להסכם הגרעין עם איראן. בשימוע בעניין שהתקיים בקונגרס האמריקני הוא נשאל שאלות נוקבות על ידי רפובליקנים ודמוקרטים כאחד. האיש נע על כסאו באי נוחות בכל זמן הדיון, כאשר תשובותיו אינן מספקות ומשכנעות אפילו את התומכים הכי נלהבים שלו. ישראל לא הייתה שותפה באותם מגעים שעמדו לחרוץ את גורלה. ההסכם שעתיד היה להשפיע על ישראל יותר מכל מדינה אחרת, התקבל בלעדיה וללא הסכמתה. אך קרי ׳הדמוקרט׳ בשלו, באותה טקטיקת הסוואה אמר אז: ״מי שמתנגד להסכם עם איראן לא מכיר את פרטיו״. הוא דיבר על פחדיה וחרדתה של ישראל, ועל כך שהוא איננו מאמין שאיראן רוצה בהשמדתנו. כך חשב לחפות על העוול וחוסר המקצועיות שניבטו מכל עבר.

נחזור יותר משנה אחורה לאפריל 2014 אז הכריז קרי בועידה סגורה ׳שישראל עלולה להיות מדינת אפרטהייד באם שיחות השלום ייכשלו׳. הצהרתו זו נאמרה ימים ספורים לאחר שדונלד סטרלינג מבעלי הלוס אנג׳לס קליפרס והחוואי האמריקני קליוון באנדי נשמעו אומרים הערות גזעניות כלפי ציבור השחורים בארה״ב. מסתבר שקרי לא היה מסוגל להתמודד עם הגזענות הגואה במדינתו, ומתוך רצון לכסות על היעדר הטיפול בנושא, בחר לדבר על ״גזענות״ בישראל.

ועכשיו הוא מדבר שוב. הוא מותח ביקורת על ישראל כדי לכסות את פניו. הוא משמיע טיעונים ומסתובב כאילו היה בקמפיין בחירות, רק שהוא לא רץ. זה לא במקרה שהוא מדבר בזמן האחרון בגלוי כל כך, ובעוצמה מוגברת. החיפזון לדחוף עוד הצהרה לפני שהוא יוצא מן המשרד, מניע אותו. המירוץ לנשיאות בעיצומו, וקרי כמו אובאמה כבר אחוז נוסטלגיה לימי השלטון. בינתיים, בזמן שהוא עסוק ״ביחסי חוץ וביטחון״, הטרור לא מרפה לדפוק על דלתו, שמא הפעם יפנים ויקשיב ללב הפועם של האסלאם הרדיקלי.

כשהטמפרטורות עולות; על אקלים, טרור, והמרוץ לנשיאות / נ. הכט

טראמפ מימין, רוביו משמאל במהלך עימות רפובליקני. (צילום: AP/Jeffery Phelps)

טראמפ מימין, רוביו משמאל במהלך עימות רפובליקני. (צילום: AP/Jeffery Phelps)

השבוע האחרון נפתח בסימן וועידת האקלים בפריז. מכל רחבי העולם הגיעו מנהיגים לדבר על איום האקלים הגלובלי. כמה ימים לאחר מכן, התרחשה מתקפת הטרור בסן ברנרדינו שבקליפורניה (ככה זה כשעסוקים במזג האוויר). אובאמה מצידו עדיין בודק את מניעי התוקפים, בשעה שעבור רבים אחרים הרציונל הוא לא החשוב כאן, אלא העובדה הבהירה והחד משמעית שהיה זה מעשה טרור אסלאמי רדיקלי. האף בי איי (לשכת החקירות הפדרלית) כבר יצאה בהצהרה כזו, רק משום מה אובאמה השתהה ופרקליטת המדינה לורטה לינץ׳ הודיעה ש׳הפחד הגדול׳ שלה הוא ׳הרטוריקה האנטי מוסלמית׳. (כן, אובאמה הוא מוסלמי).

בתקופה הזו בארה״ב נשמעים גם קולות אחרים, אלו של המעומדים לנשיאות. הרפובליקנים מטיפים לנשיא המכהן שיוצא לוועידות אקלים אך סותם את פיו כשמדובר באיום הטרור הממשי. לנשיא שמדבר על אלימות הנשק כשמדובר בכלל בדעא״ש. הם מבטיחים לעקור כל עץ מורעל שהושתל בימי אובאמה, באם יינתן להם המנדט. דבריהם חשובים לא פחות מן העמדה הפסיבית של ממשלת הדמוקרטים.

בפורום קואליציית היהודים הרפובליקנים ביום חמישי הרצו עשרות מועמדים בפני קהל יהודי רפובליקני. כולם זכו לתשואות ואהדה רבה מצד הקהל, לדברי התמיכה שהשמיעו בישראל.

המועמד המדובר דונאלד טראמפ הוא המוביל בסקרים זה שבועות. למרות אמירותיו הלא ראויות, ועל אף אופיו השנוי במחלוקת הוא ממשיך לאסוף מעריצים. טראמפ מגיע מעולם העסקים וככזה הוא איננו מבין גדול במדיניות חוץ וביטחון. נאומיו עוסקים יותר בדיבורים על מיליארדים מאשר בתוכניות קונקרטיות וריאליסטיות בתחומי מדיניות חוץ לכשיגיע לשלטון. באווירה הזו נשאל טראמפ על דעתו בעניין הסכסוך הישראלי פלסטיני, וענה שהוא סקפטי לגבי נכונותה של ישראל להתחייב לתהליך שלום אך הוא לא הביע סקפטיות לגבי נכונותו של אבו מאזן להכיר בקיומה של מדינת ישראל. כשנשאל בפורום לגבי ירושלים המאוחדת כבירת ישראל התחמק (שלא באלגנטיות) מלענות, ואמר ״שידבר עם ביבי״. הקהל התאכזב. ההתלהבות סביבו היא בשל הרוח החדשה הבלתי פורמלית שהוא מביא למפלגה הרפובליקנית, אך התחמקות משאלות קריטיות לא עוברת בקלות בימים אלו.

לעומת זאת, נצפו כמה מועמדים חזקים ועניינים מאוד בפורום. ללא ספק המרצה המנצח היה המועמד מרקו רוביו. הצעיר מבין המעומדים והיריב החזק ביותר מול הילרי קלינטון, רוביו לא רק נואם חזק, אלא פועל בשטח בכל הקשור למלחמה בטרור הרדיקלי ובעמידה חזקה לצד ישראל. זאת ניתן לראות בחוק שהעביר בסנאט לביטול המימון לארגון הטרור חיזבאלה הנתמך על ידי איראן, שמהווה איום לישראל כמו גם לארה״ב. רוביו לא מתנשא, מדבר בגובה העיניים, ורהוט במדיניות חוץ. במקום להעמיד פנים, רוביו אמר את מה שאחרים רבים חוששים לומר בארה״ב: ״אין לישראל פרטנר לשלום״.

העיתונות האמריקאית כמו גם הישראלית שטופה בדונאלד טראמפ – מה שמשפיע על דעת הקהל בעוצמה, ומסיח את תשומת ליבה מן המעומדים הרציניים והעניניים שגם כן עולים בסקרים. טראמפ ינחול תבוסה ולא יהיה זה בגלל אמירה שפלה ולא מנומסת אלא מכורח הזמן והמציאות שתכה בציבור הרפובליקני בארה״ב. עד אז, בין הצהרות להבטחות, כדאי לעקוב אחר מרקו רוביו, הוא עוד יהיה מן המובילים במרוץ לנשיאות.