דרכי צרפת אפלות / נ.הכט

לא הכל ורוד. נשיא צרפת פרנסואה הולנד (צילום: רויטרס)

לא הכל ורוד. נשיא צרפת פרנסואה הולנד (צילום: רויטרס)

מתקפת הטרור בפריז תפסה את הציבור הצרפתי כרעם ביום גשום. אין איש שיודע היכן ישן נשיא צרפת פרנסואה הולנד בימים שלפני הטבח, אך דבר אחד ניתן להסיק; מישהו נרדם בשמירה. המחדל האבטחתי החמור גורם לנו לנבור עמוק יותר ביחסי צרפת עם ישראל, ובמדיניות שלה כלפינו.

יש בה בצרפת כמין התנשאות אליטיסטית כלפי ישראל, הגורמת להכחשה מול אזרחיה, ולעיוורון מול אויביה. צרפת הייתה אחת מן המעצמות שחתמה על ההסכם עם איראן, הסכם שהעביר את המושכות לידי מי שביקש להשמיד, לא רק את ישראל אלא את המעצמות כולן. רק בשבוע שעבר החליט האיחוד האירופי – בו חברה צרפת לסמן את מוצרי ההתנחלויות שלנו. עם כל הכאב על הטרור שחווה פריז, עולה וצף בקרב ישראלים רבים גיחוך מה על עצם העובדה שבזמן שאירופה סימנה אותנו, היא פיספסה לסמן את עקבותיהם של המרצחים מדעא״ש.

נשיא צרפת לא ידוע במיוחד כחובב ישראל. הוא מקבל את ראש הרשות הפלסטינית לצעדת השלום בזרועות פתוחות, ומראש ממשלתנו הוא מעדיף לשמור דיסטנס. אותה הקרירות מדרדרת את צרפת למחוזות מסוכנים. אותה שאננות מובילה לטרור המכרסם בבתי אזרחיה. השלדים יצאו מן הארון וחמקו מבלי שאיש ניסה לעצרם.

וממערכת האש, העולם עבר למרחב הגינויים. הקירות נצבעו בצבעי הדגל, ומסע השתיקה התחלף בדקת דומייה. נשיא ארה״ב אובאמה הצהיר כי ״זהו טרור נגד האנושות כולה״. אך לפני כחודש הוא הזהיר משימוש בכח מופרז כלפי אותם גורמים רדיקליים בדיוק. כן, הוא מבדיל בין דם לדם בצורה מובהקת. אילו היו נהרגים יהודים בפיגועים בצרפת, ספק אם ההצהרות שלו היו זורמות וחלקות כל כך. עבודה ניתוחית לא פשוטה בהחלט הייתה מחכה לו. רק בינואר האחרון כינה אובאמה את הפיגוע ב׳היפר כשר׳ בצרפת – ״רנדומלי״. הוא טען שהתקשורת מוציאה את הדברים מפרופורציות. הנימה שלו משתנה בעקביות, לא רק כשמדובר בישראלים — אלא ביהודים בכל מקום שהם.

צרפת כמו גם ארה״ב ומעצמות עולם נוספות בקהילה הבינלאומית מגנים תמידית את ״הפסימיות הישראלית״. הם אינם מבינים שההכחשה איננה אופטימיות, ושגם במשקפיים ורודות לא הכל תמים. גישת ה״שב ואל תעשה״ שלהם היא גישה פסיבית-אגרסיבית שמזינה את הטרור ומניפה אותו אל על.

החברה הישראלית בכתה כפי שלא בכתה מעולם. דגלי צרפת הונפו בספונטניות לאות הזדהות. רק הכחול-לבן מוסתר תמידית, מבוייש, מגונה, מושפל עד עפר. זאת לא השעה לאלטרואיזם מדומה אלא הזמן להצהיר; אני ישראלי בדיוק כפי שאתה צרפתי, הטרור לא מבדיל.

הגיע הרגע שהעולם ידע שאין זה מזכותו של שום מנהיג ואף אדם להשתמש בחופש הגינוי ככלי מפלה בין עמים. כל זמן שהם דוגלים במדיניות הסדנדרט הכפול, אין ולא תהיה כל משקל אמת לדבריהם.

הסכם הגרעין ו״מזרח תיכון חדש״ / נ. הכט

רוצה להשמיד. רוחאני (צילום: AFP)

רוצה להשמיד. רוחאני (צילום: AFP)

ישראל הובסה. ההסכם שזרע פחד בקרב רבים מאיתנו זכה לתמיכת הרוב בקונגרס האמריקאי. התמיכה בהסכם, גם אם אינה רחבה, משפיעה בעוצמה על הלך הרוח באיראן – מה שישנה את חוקי המשחק בכל מה שקשור לפעילותה של ישראל ולצעדים שתצטרך לנקוט כנגדה.

הדוגמה הקלאסית והדי מוכרת ליחסה של איראן אלינו היא החרם. ואם חשבנו שראינו כבר את הכל בחודשים האחרונים, הרי שלאחר ההסכם בוינה, וכעת עם התמיכה בו, אנו חווים חרמות בעוצמה אדירה הרבה יותר.

אז היה מי שחשב שאיראן היא ידידתנו – שאם ״נשכיל״ לאפק במקצת את רצונותינו לשמור על אדמות הארץ – נביא מזור לבעיית החרם. המנצח דניאל בירנבוים תכנן הופעה באיראן, מכל מדינות ערב הוא בחר דווקא בה. אולי משום שחשב שבכך ירסן את שנאתם ורצונם להשמיד אותנו. או שאולי הוא רואה את שנאתם – מוצדקת ואת קריאתם להשמידנו – לגיטימית, כיון שלפי דעתו ׳היינו ככובשים׳. כך או כך, איראן בסופו של דבר מנעה את כניסתו של בירנבוים לשטחיה, ולא צריך להיות חכם כדי להבין – שאויבינו מזמן אינם מבחינים בין הימין היהודי לבין השמאל היהודי.

סגירת השערים בפני בירנבוים ייתכן והשאירה טעם חמוץ בפיו, ובכל זאת הפעולה הזו יותר מכל משליכה על המציאות המתפתחת – את מה שרבים כבר כינו באופטימיות ״מזרח תיכון חדש״. המציאות לעומת זאת משקפת לעין כל את השלכותיה הרעות והמיידיות של ״הסכם הכניעה״ – החל ברדיפות וחרמות. איראן איננה ככל מדינה, ולמרות חברותה באו״ם היא לעולם לא תקבל את החלטות האו״ם כל עוד מדובר בקיומה של ישראל. ולכן הקהילה הבינלאומית חייבת לבחון מחדש את חברותיה – מדינה לא יכולה להיות לגיטימית בשעה שהיא רומסת את הלגיטימיות של מדינה אחרת ואת זכותה להתקיים.

לא מנצח. בירנבוים (צילום: אתר ניו יורק טיימס)

אכן, העולם משתנה, והמזרח בער וממשיך לבעור ביתר שאת. הגרעין – כבר הושתל. מה שאנחנו רואים היום – זה את  ניצני הפרי המורעל, שעתידים מחר להתפתח ולהתפשט לכל עבר.

מהפך!; על מינוי שגריר ישראל באו״ם / נ. הכט

שגריר - שליח. דני דנון ובנימין נתניהו. (צילום: נועם מושקוביץ)

שגריר – שליח. דני דנון ובנימין נתניהו. (צילום: נועם מושקוביץ)

עם היוודע דבר מינויו של חה״כ דני דנון כשגריר ישראל באו״ם, פשטו התגובות והגינויים ברחבי הרשת החברתית-הפוליטית וגם זו הפרטית. היו שהזכירו את פרשת פיטוריו של דנון במטרה להוכיח את דעתו האישית של נתניהו עליו. ויש מי שיחשוב שמטרת מינויו היא בכדי להתפטר מ״הילד הבעייתי״. קראו לזה פוליטיקה קטנה, התחשבנות.

אך האנשים המגנים הללו הבליגו על רובד פנימי חשוב יותר, אם יורשה לי – הרובד הפסיכולוגי.

הסיבות אותן הזכירו כראייה לכך שהמינוי הוא טעות, הן הן הסיבות בגללן טוב שנבחר דנון לשגריר. סיבת פיטוריו מצביעה על יכולתו של דנון לבקר בלא פחד, ולומר את הדברים כמות שהם כשנדרש, ולפי צו מצפונו היהודי המוסרי. (ולהזכירכם, דברי דובר חמאס בימי צוק איתן: ״פיטורי דני דנון -ניצחון שלנו״)

יותר מזה; כמי שחווה זאת על בשרו, בנימין נתניהו מודע לחשיבות הקריטית של התפקיד. בעידן הזה במיוחד, כשהמחרימים עומדים מנגד, כשארה״ב ניצבת מאחור, וכשבציבור הישראלי נלחמים הימין והשמאל משני צידי המתרס – נדרשת עמדה שאינה משתמעת לשתי פנים. נדרש שיח אחר – כזה שישמור על זכויותיה של ישראל ויחתור קדימה, מבלי להדחף ל״שוליים הבינלאומיים״.

ברובד הפנימי יותר – בנימין נתניהו חש את תחושותיו של דני דנון, הוא מצדד בגישתו. רק שמשום מעמדו ותדמיתו הוא איננו מסוגל להשמיע את אותו הקול. אגב, הוא איננו הדוגמה היחידה לכך. כשראשי ממשלות בעולם בכלל ובישראל בפרט מגיעים לעמדות כח, הם מתרככים לפתע, מתקפלים ומפחדים מעוצמת דבריהם שאך נאמרו לפני בחירתם.

נתניהו יודע מה נדרש לשיפור תדמיתה של ישראל בעולם, ולשמירה על עקרונותיה ועל האינטרסים החיוניים שלה. למעשה, דנון הוא שליחו האישי של נתניהו. זוהי שליחות בלתי כתובה. המינוי הזה הוא הדבר הטוב ביותר שנעשה מאז השבעת הממשלה. הבחירה בדני דנון תוביל למהפך, והפעם; בקהילייה הבינלאומית.