"לחם שחור״ – דעה אחת בשבוע על: זָרוּת ועוינות

imageביום שני ארדואן גינה בחריפות את התקיפה הישראלית בעזה. שר החוץ הטורקי מסר כי ״ההתקפה, שגרמה לנפגעים רבים חפים מפשע, איננה מקובלת, נרמול היחסים עם ישראל לא אומר שנשב בשקט כאשר העם הפלסטיני מותקף. המעשים הללו מנוגדים לחוק ולמצפון האנושי״. ביום רביעי כשטורקיה תקפה את דאע״ש בגבול טורקיה-סוריה, ארדואן הודיע; ״הצבא שלנו יצא למבצע נגד ארגוני טרור כמו דאע״ש, שאיימו על המדינה שלנו ועל שירותי הביטחון שלנו״. אז תכירו את המוסריות הטורקית; ׳נרמול היחסים עם ישראל אומר שנשב בשקט כאשר העם הישראלי מותקף. ירי טילים, שנוחתים בין שני בתים ומפספסים את ראשו של הילד ההולך ברחוב – הוא חוקי ובהתאם למצפון האנושי׳. כשדאע״ש תוקף את טורקיה זה ״איום על המדינה שלנו״, אך כשהחמאס תוקף את ישראל זה ״העם הפלסטיני מותקף״.

שר החוץ הוסיף כי ״טורקיה תמשיך לשמר את הסולידריות עם העם הפלסטיני, למרות נרמול היחסים עם ישראל״. ארדואן מכנה את החמאס – ״העם הפלסטיני״ כשבפועל, חמאס משתמש ב״עם הפלסטיני״ כמגן אנושי, ומזניח את ״העם הפלסטיני״ בעזה בשימוש בכספי הסיוע ההומניטרי מהאו״ם לבניית מנהרות טרור. החמאס הוא לא התקווה לחיים בעזה. הגינוי של ארדואן הוא מהגינויים האבסורדיים שנשמעו בעת האחרונה, ומשקף את רוחם של ארגוני החרם. שלא כמו ארגוני טרור שיורים מאזור מאוכלס לעבר אזור מאוכלס במטרה להרוג אזרחים, ישראל מחוייבת לביטחון אזרחיה ונזהרת לתקוף את האויב עצמו המערער ביטחון זה, בזהירות מוגזמת שלעיתים עולה לנו בחיי אדם.

דו-הפרצופיות של ארדואן מוכרת היטב, אך יש מי שעדיין תומך בהתבטאויותיו כל עוד הן נוגעות ל״עם הפלסטיני״ ותוקפות את זכותנו להגן על עצמנו כעם ריבון. כזה הוא העיתונאי ארד ניר. כשהתראיין השבוע לערוץ טורקי, הציע להם ״לא להתרגש״ משר הביטחון אביגדור ליברמן. כלומר; מהתגובה הישראלית החריפה בעזה בעקבות ירי הרקטה לשטחנו. אלף עיתונאים זרים לא יצליחו להשיג את העיתונאים הישראלים הללו שמשתחווים לדיקטטור ארדואן, מתחנפים לאובאמה שעושה שלום עם דיקטטורים, או מעדכנים את הבית הלבן על בנייה בהתנחלויות. הגיע הזמן לשנות את עיתון ׳הארץ׳ לעיתון ׳הגולה׳, ולפתוח סניף של חדשות 2 בטורקיה.

מדינת ישראל תמשיך לשמר את הסולידריות עם העם הישראלי, למרות נרמול היחסים עם טורקיה, ואם יש כמה יפי נפש שהחלו לעקם את האף, שיהיה להם אף עקום.

״לחם שחור״ – דעה אחת בשבוע על: אמינות 

imageכשמדובר בבחירות לנשיאות ארה״ב, ציבור הבוחרים והצופים מתחלק למספר סוגים. יש את ה״לעולם לא טראמפ״, שיבחרו בקלינטון רק כי הם לא רוצים את טראמפ בשלטון, ויש את ה״לעולם לא קלינטון, לעולם לא טראמפ״, שלא עומדים להצביע לאף מועמד. יש את ה״לעולם לא קלינטון״ שיבחרו בטראמפ רק כי הם לא רוצים שקלינטון תדרוך בחדר הסגלגל, ויש גם כאלו שתלויים בין שמיים לארץ והחליטו כי אין בחירה טובה יותר מהגירה לקנדה.

בתוך בליל הקולות שמסביב, ישנו ציבור שלם של בוחרי קלינטון בארה״ב וגם מעריצי ״אני איתה״ כאן בישראל. ציבור שימליך את קלינטון בכל מחיר, שמנפנף בקלף המגדרי בכל הזדמנות, כי הוא לא יסלח לעצמו אם היא תפסיד גם הפעם את תואר הנשיאה הראשונה בהיסטוריית ארה״ב.

הציבור הזה, בעיני, הוא הכי פחות אמין.

הוא מזדעזע מכל ביטוי בומבסטי ושנוי במחלקות של טראמפ, אך שומר על אדישות כשבתקשורת מדברים על התנהלות ביטחונית רשלנית של הילרי. הוא מרבה לדבר על השחיתות העסקית של טראמפ, אך מבטל בהינף יד את שחיתותם של הקלינטונים בצמרת הפוליטית, ואת שקריה של הילרי בפרשת בנגאזי והמיילים. הציבור הזה צבוע עד כדי כך שהוא יתכחש למערכת היחסים רבת השנים בין טראמפ לבני הזוג קלינטון.

במרחבי התקשורת השמאלנית בישראל אין ולו עיתונאי אחד שהעלה את עניין אמינותה של קלינטון בתדירות בה הוא מדבר על אמינותו של טראמפ. ולא, זה לא שטראמפ נקי משחיתות, ומהתנהלות בעייתית כאיש עסקים. זה לא שאין לו ולאנשיו קשרים חמים עם ולדימיר פוטין. ממש לא. טראמפ הוא לא התקווה לאמריקה טובה יותר, בטח שלא לעולם טוב יותר. לא קשה להראות זעזוע מטראמפ ומביטוייו המטורללים. זה גם לא אלטרואיסטי לגנות את דבריו. זה אך טבעי ובריא שחברה תדע להבחין בין טוב לרע. האבסורד כאן הוא ההתעלמות וההתכחשות המוחלטת מן העוולות של קלינטון. זה העיוורון האיוולי והעיקש מול פני השקר שלא מפסיק להדהים. הרצון לשבור את תקרת הזכוכית בכל מחיר הפך חזק יותר מהצורך בכנות ללא פשרות.

השבוע נשאלה מושלת ניו המפשיר הדמוקרטית, מגי האסן, שלוש פעמים, אם היא מאמינה באמינותה של קלינטון. בעל פעם היא הסיטה את הדיון במקום לענות ישירות. מאוחר יותר היא תיקנה את עצמה ואמרה שהיא מאמינה שהילרי אמינה ״כפי שמומחי צבא וביטחון לאומי מאמינים לה״. ההישענות בתשובתה על מומחי צבא וביטחון רק מוכיחה עד כמה היא לא מאמינה למה שהיא בעצמה אומרת. הצורך להישען על מישהו אחר כדי להוכיח את  אמונתך היא אבסורדית מיסודה. מגי האסן היא עוד תומכת נלהבת שמצטרפת לאשת הקונגרס הדמוקרטית, אן קירקפטריק – שגם היא התקשתה לענות על שאלת האמינות. הלה מצטרפות לעוד דמוקרטים, זוטרים ובכירים, שיודעים כי קלינטון איננה אמינה בעליל, אך אינם כנים מספיק כדי להגיד זאת.

אז בפעם הבאה שתמהרו להזדעזע מטראמפ, זכרו בד בבד להזדעזע מקלינטון. כך לפחות, תהיו אמינים עם עצמכם.

״לחם שחור״ – דעה אחת בשבוע על: התנצלות 

imageמשרד הביטחון הוציא הודעה בסוף השבוע שעבר בו השווה בין הסכם הגרעין עם איראן להסכם מינכן. הדברים באו בתגובה לדבריו של אובאמה לפיהם ישראל מאמינה ביעילות ההסכם עם איראן ובאי יכולתה לפתח נשק גרעיני. (החלק הראשון – לא נכון, והחלק השני – לא היה).

הקריאות על ׳הריסת היחסים עם ארה״ב׳ לא איחרו לבוא, כמו גם הדרישות להתנצלות מיידית. למי להתנצל, אתם שואלים? גם אני. כי אם נשכח מן העובדות לפיהן – איראן הפרה את החלטות מועצת הביטחון של האו״ם, ולא בדיוק טמנה את תוכניות הגרעין שלה בספר ההיסטוריה. אם נתעלם מכך שאובאמה העביר תשלום כופר של 400 מיליון דולר לטהרן, ושאיראן ביצעה ניסויים בטילים בליסטיים עליהם נחרט הכיתוב ״מוות לישראל״. אם רק נאמין בעיוורון, שההסכם לא מזיק, הוא רק לא מבריק. אז נישאר עם ארה״ב שהיא בריטניה שעשתה הסכם עם גרמניה שהיא איראן, ועכשיו צ׳כוסלובקיה שהיא ישראל (שאגב, לא נכחה בועידת מינכן שהיא ועידת ז׳נבה לוזאן ווינה) נמצאת בסכנה, כי לגרמניה הנאצית שהיא איראן ממש לא אכפת מהסכמי שלום. אז למי נתנצל? לאובאמה שהוא בסך הכל צ׳מברליין מלא תקווה, שפשוט רצה לעשות ״היסטוריה״? ומה עם שאר המעצמות שהיו צריכות להיעלב – צרפת וגרמניה?

דווקא רוחאני הוא ההיטלר בכל הסיפור הזה. אז אולי משרד הביטחון בכלל צריך להתנצל לאיראן, שמהווה חלק אינטגרלי מ״ההסכם עם איראן״ שהוכפש קשות עד כדי השוואה להסכם מינכן. העיתונאי אטילה שומפלבי מסכם את האבסורד במשפט אחד: ״‏עדיין לא הבנתי למה השוואת מדינה שקוראת בגלוי להשמדת ישראל ורוצה פצצת אטום לשם כך לגרמניה הנאצית היא חילול הקודש. מי בדיוק נעלב מזה?״

אז במשרד הביטחון התקפלו, ולאחר לחצים מרובים הם הודיעו שהם ממש לא התכוונו להשוות בין איראן לגרמניה הנאצית, והם באמת, אבל באמת מצטערים אם ארה״ב חשבה שהיא איראן. כי ארה״ב היא לא איראן, לא, היא לא איראן!

דקות לאחר מכן, כשהרוחות נרגעו, והשמאל היה מבסוט. כשהתברר כי נזק משמעותי לא נגרם ליחסינו וחמת אובאמה שככה, ציפי לבני מיהרה לסכם את דקות המתח והחרדה מבידוד מדיני בינלאומי, כך: 1. ״ההתנצלות של ליברמן צריכה להיות לא רק לארה״ב אלא לציבור בישראל שאותו הוא ונתניהו מאכילים בפחד שואתי כבר הרבה זמן״ 2. ״ההתנצלות מבהירה שההשוואה לשואה ולהיטלר אינה תפיסת מציאות ביטחונית, אלא התלהמות פוליטית בשביל גריפת קולות בקלפי ויש לזה מחיר ביטחוני״. הנה כמה תיקונים שנפלו בעריכה: 1. ההתנצלות של ליברמן צריכה להיות לא רק לארה״ב אלא לציבור באיראן שאותו הוא ונתניהו מאכילים בפחד נאציסטי כבר הרבה זמן ובכך מבודדים בגטו את העם היושב בציון. 2. ההתנצלות מבהירה שההשוואה בין הסכם הגרעין עם איראן להסכם מינכן היא בעצם השוואה בין ארה״ב לשואה ולהיטלר, במטרה לבודדנו עוד ולנעול סופית את שערי הגטו.

לגופו של עניין; ההתנצלות של שר הביטחון אביגדור ליברמן משקפת בדיוק מערכת יחסים של תלות שיתופית. זו ההתמסרות הכפייתית שגורמת לנו פעם אחר פעם להתנצל באופן מביך ואבסורדי על דברים לגיטימיים או על כאלו שלא נאמרו מעולם, כדי לספק את הצד השני ולהצדיק עבורנו את ההתקפלות והרפיסות בדברים חשובים באמת. העיוורון של השמאל מול המגמה המתמשכת הזו, היא שמזיקה ופוגעת בסיכויי הריפוי שלנו כעם ריבון בארצו.