״לחם שחור״ – דעה אחת בשבוע על: פרובוקציה 

imageמשרד החוץ האמריקאי גינה בחריפות את הבנייה המחודשת בירושלים, וכינה אותה: ״חתירה שיטתית ופרובוקטיבית תחת פתרון שתי המדינות״.

הניסוח החריף הזה איננו חדש, הרי ממשל אובאמה הוציא גינויים בנוסח שכזה משחר כינונו. תוספת העיתוי כאן היא המשמעותית.  

הועידה הדמוקרטית בפילדלפיה זכתה לאחוזי רייטינג גבוהות מזו הרפובליקנית. הסיקור בתקשורת האמריקנית ובעיקר זו הישראלית היה אוהד מאוד. נאומי הסלבריטאים, אנשי הקונגרס הבכירים, ודברי ההשראה של הנשיא אובאמה ואשתו מישל הרימו את הקהל על רגליו. אך באותו הזמן, מחוץ לאולם הענק התגודדו קבוצת שונאים, תומכי הסנטור ברני סנדרס, ושרפו דגל ישראל בקריאות ״אינתיפאדה״. הם רמסו את סמלה ובעטו בערכיה של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון (לא, זה לא דקלום), באותה השעה בה הפליגו הדמוקרטים בשבח ערכי מפלגתם.

את המעשה הזה דובר מחלקת המדינה האמריקאית לא גינה. לא, זו לא פרובוקציה לדעתו. בעיקר כשהלה מתרחשת במדינתו. הרי מה כבר עשתה קבוצת הפרובקטיביים הזו? היא פשוט מחתה על ״חתירתה השיטתית והפרובוקטיבית של ישראל תחת פתרון 2 המדינות״ באמצעות בנייה בבירתה ירושלים – בשכונת גילה היהודית וכפי שהדגיש ראש העיר ניר ברקת – גם בבית חנינא הערבי. זו בעצם מלחמת הדמוקרטים ב״פרובוקטיבים הישראלים״. זו מחאה על ״העוול״ שנגרם לערביי ירושלים, כי הרי בנייה ליהודים ולא לערבים בלבד היא כדקירת סכין בגבם.

אז בואו נאמר את האמת. משרד החוץ האמריקאי מפלה בדבריו בין יהודים לערבים. הוא מאמין כי שוויון מלא לערבים מתקיים רק כאשר גורעים מהיהודים. כמו האדם הקנאי שלא יסתפק בתכולת שקו עד שלחברו תהיה תכולה קטנה משלו.

העיתוי — אין מושלם ממנו. הרי כשאנטישמים תומכי מפלגתך שורפים את דגלה של ישראל בפרובוקטיביות, אין זמן מתאים יותר מעכשיו להסיט את הדיון ולהאשים את ישראל בפרובוקציה. הרי כשאתה זה שחותר בשיטתיות ובפרובוקטיביות תחת הדמוקרטיה הישראלית, במטרה להפיל את השלטון, אין הזדמנות טובה יותר מעכשיו להסיט את הדיון ולחפות על התערבות גסה ומסוכנת, בהאשמת ישראל בפרובוקציה. 

היי, אתם שם בבית הלבן – אם עדיין לא הבנתם; אנחנו בונים בתים. וכשאצלכם שורפים דגלים, אנחנו בונים ונבנה עוד יותר.

אכן, ׳כשהם יורדים נמוך, אנחנו עולים גבוה׳.

״לחם שחור״ – דעה אחת בשבוע על: ״בני האור״ ו״בני החושך״

imageמי אתם, לוחמי החירות והשוויון, אוהבי האדם ומקבלי האחר, מניפי דגלי הקשת? מי אתם ״בני האור״ הנלחמים ב״בני החושך״?

כאשר רב מהציונות הדתית התבטא בבוטות כלפי הקהילה הלהט״בית, טענתם שבגלל סגנון דיבורו אתם תוקפים אותו, אך ימים ספורים לאחר מכן כשראש עיריית ירושלים ניר ברקת הודיע באופן מכבד והגון שלא ישתתף ב״מצעד הגאווה״, תקפתם. תקפתם אדם בשל דעותיו ורגשותיו, והתחשבותו ברגשות חלק בלתי נפרד מתושביו. זלזלתם באדם באשר הוא אדם. האשמתם אותו שהוא בחר בצד של ״בני החושך״, כשבכך בעצם הכפשתם מאות אלפי בני אדם שבסך הכל ביקשו לדבוק בערכיהם. במה הם חטאו שהם נקראים ״בני החושך״, ומה פעלתם שזכיתם להיקרא ״בני האור״? ובכלל, גרמתם לזילות זכרה של שירה בנקי, בשימוש שעשיתם בה כדי להוכיח את צדקת בקרתכם על התנהלותו של ראש העיר. ״כך מצטרפים לבני האור״, הסברתם; ״זוכרים את שירה בנקי בהנחת פרח והשתתפות ב״מצעד הגאווה״. במידה וחרגתם מכללי התקנון הנכם מצטרפים לבני החושך באופן אוטומטי״.

בשם ״הליברליזם״ ובמסגרת ״חופש הביטוי והמחאה״ רמסתם את חירויותיהם של כל מי שרק נקרה בדרככם. לא הסגנון הוא שמפריע לכם אלא הבעת הדעה היא שאינכם סובלים. אתם שתמיד מגנים זגזגנות ומברכים על דבקות בעקרונות, מלגלגים עכשיו לערכי התורה ומכנים אותם ״פוליטיקה״. אתם מתעסקים בלהטיף לאחרים על ״חביב אדם שנברא בצלם״ ושוכחים שזה תקף לשני הצדדים. אתם זועקים על שנאת חינם, אך בפועל, שונאים בליבכם את אחיכם הזועק על חילול דבר ה׳. (ולא, לא בדוקרים וביורקים עסקינן). אתם למעשה מהווים חלק אינטגרלי מתופעת סתימת הפיות כאן. אם אדם לא יכול להביע את דעתו מבלי שתתקפו אותו, אינכם חלק מחברה סובלנית ומכילה.

ונקודה למחשבה; לו רק ניצבתם איתנים כמו שניצבתם היום, כשדובר על זכותנו ההיסטורית על הארץ הזו. לו רק הייתם לוחמניים כמו שהייתם היום, כשהטרור הפלסטיני מכה והעולם דורש שנמסור את שטחינו לידיים עוינות. הלוואי והייתם מוקיעים מתוככם את השנאה כמו שהוקעתם אותה היום, כאשר היא מופנית כלפי מתנחלים ודתיים ויראי ה׳. אם רק הייתם דוחים את הטענה שערבים דוקרים ״בגלל הכיבוש״ כמו שדחינו כולנו כל טענה שבאה להצדיק את דקירתה של שירה בנקי. או אז היינו חברה ערכית יותר, ועם אוהב הרבה יותר.

״חביב אדם שנברא בצלם״, אך חשוב לא פחות — ״חביבין ישראל שנקראו בנים למקום״.

״לחם שחור״ – דעה אחת בשבוע על: פסימיות 

imageהכנסת אישרה השבוע באופן סופי את חוק העמותות – החוק שיחייב עמותות לדווח על מימון מגופים וממדינות זרות. או בקיצור; חוק השקיפות.

תוך זמן קצר צצו כל ״החרדים״ למיניהם והחלו לקנן על העוול הגדול שנעשה לדמוקרטיה הישראלית. הרצוג בכה על ״ניצני פאשיזם״, ליבני הגדילה עם דימוי עדכני של ״סכין שקורעת אותנו מבפנים״, ולכל עיתונאי היתה דעה ״נאורה״ יותר, או השוואה דרמטית יותר ממשנהו. כמו עיתונאי עיתון ׳הארץ׳, חמי שלו, שכתב (בתרגום מאנגלית); ״יהודי אמריקה היקרים: ישראל החלה לצעוד במדרון חלקלק שייגמר עם מבקרי השלטון בכלא. אבל אתם מכירים את הדקלום ״הדמוקרטיה היחידה״ וכו׳.״

האמת? מלחיץ. כל יהודי אמריקאי שלא מתעניין יותר מידי בפוליטיקה ישראלית היה נלחץ. יש בה בהודעה הזו כל מה שדרוש לסרט מתח: מדרון חלקלק, נבואת זעם, סורג ובריח. ובסיומת; אנטי קליימקס קלאסי — הכעס הזה על כך שאנו ׳כאילו׳ הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון; ״תלמדו מסוריה מה זו דמוקרטיה, הביטו על דעא״ש במדינות ערב, שאו עיניכם וראו את כל הטוב אשר באיראן״!

ובנימה רצינית; מה הסיפור עם ״יהודי אמריקה״? חשבת שאפשר לרמות את יהודי אמריקה כי את יהודי ישראל, איך נאמר, לא קל לרמות? הפנייה הזו בכלל מזלזלת באינטליגנציה של כל יהודי אמריקה; כאילו הם אינם מבינים עניין. והיא מזלזלת באינטליגנציה שלך, מר שלו; לא כל יהודי אמריקה נמצאים בצד השמאלי של המפה הפוליטית. ואולי לא הבנתי נכון. אולי אתה בכלל פונה בדבריך לגורמים בשמאל האמריקאי המממנים עמותות שמפעילות לחץ על ישראל בזירה המדינית, ומודיע להם שלא יוכלו להמשיך לחטט בדמוקרטיה הישראלית.

ומדוע בפסימיות שכזו? משפט קצר כל כך המכיל כמות ״פסימיות״ גבוהה כל כך לא נראתה במחוזותינו מאז אותו ליל בחירות אביבי ב-2015; ״גוש הימין ניצח״. הרי אתה, והשמאל כולו מכנים את נתניהו זה שנים ״פסימיסט אובססיבי״. משונה. הרי אתם הייתם אמורים להיות אופטימיים. ׳להוות תחליף׳ אופטימי לנתניהו עם חזון עוד יותר אופטימי לציבור. אז במקום להיות בפוקוס, נפלתם לבור העצבות. במקום להוכיח שאתם ״אופוזיציה לוחמת״, קרסתם אל תוך עצמכם. האמת, עשיתם את זה בסטייל; קודם תפחיד אחר כך תאשים אחר כך תקום ותלך. כמה אירוני שמי שהאשים את ביבי בפסימיות, עכשיו מהלך אימים על הציבור בנבואות זעם על ״ישראל פאשיסטית״.

ואם אתם עדיין מודאגים וחרדים ומשקשקים מפחד, אנא מכם, כתבו פוסט או שניים בפייסבוק על הדיקטטורה שלפתע משתוללת סביבכם ועל הנוסטלגיה לשנות ה-20 באירופה.

כתבו. אולי אפילו תתייגו את רה״מ. מי כמוכם יודעים כמה השימוש בחופש הביטוי עושה לכם טוב.

״לחם שחור״ – דעה אחת בשבוע על: צביעות

imageמי שעקב אחר עיתונאים בשמאל ברשתות החברתיות בשבוע האחרון, היה מבחין בה. בצביעות המדבקת הזו. היא נושמת, חיה, ובועטת. אך כדי להבחין בה, מוכרחים לחזור חודשים אחורה. הרי לכל צביעות יש תאריך ייצור.

אז לפני כשלושה חודשים, אובאמה נסע לביקור היסטורי בקובה, שם נפגש עם הדיקטטור ראול קסטרו. הם קיימו מסיבת עיתונאים בה הכחיש קסטרו את הפרות זכויות האדם בארצו, וכן  את העובדות לפיהן הוא מחזיק באסירים פוליטיים. ארה״ב הסירה את הסנקציות על קובה, והושיטה יד לשלום למשטר שלא תיקן את עולותיו או היטיב עם תושביו. קובה קיבלה הכל, ולא דרשו ממנה מאומה.

השמאל בישראל כמו בארה״ב עשה מה שהוא יודע לעשות הכי טוב — להלל ולשבח את אובאמה על ביקורו ״ההיסטורי״ ועל חידוש היחסים הדיפלומטיים עם… דיקטטור כמובן. שלושה חודשים עברו, וראש ממשלת ישראל עורך ביקור היסטורי באפריקה. על השתתפותו בטקס לזכרו של יוני נתניהו ולציון 40 שנה למבצע אנטבה, הם לעגו. הם קראו לזה ״מגלומניות״ (שיגעון גדלות) כי משום מה, כשהשכול הוא מנת חלקו של נתניהו, הוא לא שכול אמיתי. הדם – הוא קוקה קולה. על הפגישה עם 7 מנהיגים מרחבי מדינות אפריקה הם ממש הזדעזעו, ובכלל – כל ״הבידוד המדיני״ הזה לא מצא חן בעיניהם. כן, העיתונאים בשמאל שתקפו את נתניהו על פגישתו המדינית עם מנהיגים שרואים בשיתוף הפעולה עם ישראל הישג מבורך, (ולהזכירכם, בנו של שליט אוגנדה הדיקטטורי, אידי אמין, ביקש סליחה מישראל על מעשי אביו), עמדו לא מזמן על ראש הצוק והריעו לאובאמה בפגישתו עם דיקטטור עלוב מהזן הישן.

יש עיתונאים ישראליים, שמשום מה תמיד נשמעים כמו עיתונאים זרים. התייחסותם לכל הקשור למדיניותו של אובאמה היא תמיד תומכת ומכילה. אמרת אובאמה, והם מיד נדלקים. זה כמו ילד ששומע ״סוכריה״!, כמו ישראלי ששומע ״מבצע״! לרוב, התוכן הוא לא מה שמשנה, זה יכול להיות משהו מסעיר כמו; ״נתניהו הורה על פינוי תל אביב והעברתה לידי הרשות הפלסטינית״, והם במקום, ישדרו לייב את חיוכו הגדול של אובאמה.

אותם עיתונאים גם מספרים בשבחה של המועמדת הדמוקרטית לנשיאות ארה״ב, הילרי קלינטון, ובכשירותה להיות נשיאה. הם מתעלמים כמעט לחלוטין מחומרת מעשיה בפרשות המיילים ובנגאזי, (הרי אישה נשיאה זו היסטוריה, כמו ביקורו ההיסטורי של אובאמה בקובה. יהי מה, זו היסטוריה!) בשעה שהם צועקים בשם היושרה ונקיון הכפיים שנתניהו חייב להתפטר – לאור פרשיות שאינן מתקרבות בתחומן ובאופיין לאלו של פרשיות קלינטון. אני רק שאלה; האם הייתם מהללים את נתניהו ואת כשירותו כרה״מ, אם הוא היה פועל ברשלנות קיצונית בחומרים מסווגים ומפקיר בכך את ביטחון המדינה?

אם אתם תוקפים את המוסרי בשעה שאתם מהללים את הבלתי מוסרי, איבדתם כל לגיטימיות. ביקורתכם את הדרוש תיקון בבית באותה העת בה אתם מכשירים שחיתות בצד השני של האוקיינוס, היא פסולה מיסודה, ומטילה את אמינותכם בספק. זוהי צביעות בטהרתה.

תהיו גאים, עשיתם היסטוריה.

״לחם שחור״ – דעה אחת בשבוע על: ״טרור בר הצדקה״ 

 

imageהמקום: קרית ארבע

הנרצחת: הלל יפה אריאל, בת 13

המחבל: מוחמד טאיירה, בן 17


ביום חמישי ישראל התעוררה לבוקר קשה של טרור. הפעם חיות האדם פגעו בפרח הצעיר, הלל אריאל.

״טרור כזה אי אפשר להצדיק״.

לא מובן מדוע דיפלומטים מסויימים, שגריר ארה״ב בישראל, דן שפירו בתוכם, מרגישים צורך לציין זאת בגינוי שלהם. וכי עלה בדעתך שפירו, שניתן להצדיק זאת? מה הכוונה לטרור ״כזה״ – כי יש טרור שיש ביכולתך להצדיק? יש חדר מצב בשגרירות האמריקאית שם דנים בסוגיית ׳טרור בר הצדקה׳?, משהו כמו; ׳במקרים מסוימים אפשר להצדיק טרור, הפעם הגענו למסקנה שאת הטרור הזה – לא ניתן להצדיק׳? וואו תודה, אבל לא תודה.

מילא שגריר ארה״ב, אבל כשאלו המנהיגים שלנו, אנשים בקרבנו, זה צורם נורא. אפילו כואב. זה אך טבעי שבעם שידע סבל ורדיפות לאורך הדורות מושרש חוסר ביטחון עמוק. הצורך הנואש להצטדק הוא חלק מהד.נ.א. שלנו. הרצון העז לרצות את העולם הוא יעד נכסף בעיני רבים מאיתנו. אנחנו מזכירים לעולם שהקמנו בית חולים שדה בהאיטי – שיאהבו אותנו, שאנחנו מטפלים בפצועים סורים – שיאהבו עוד. אבל שיכבדו אותנו, כעם היהודי בארצו ההיסטורית? ״חלילה, מי צריך כבוד?, אנו רק מבקשים סליחה שאתם לא אוהבים אותנו מספיק״.

למה, כשהדם נשפך מול עיני העולם אנו חייבים לתקוע את סם ההרגעה הזה (כן, זה אמור להרגיע אותנו) את ההצטדקות הזו (כן, אנו חייבים להראות לעולם שאנחנו תמיד בודקים, ורק אח״כ מסיקים), למה? כי דובר מחלקת המדינה האמריקאית ג׳ון קירבי מסרב לנקוט בזהותו הלאומית של המחבל? ״אנו מגנים בחריפות את פיגוע הטרור בו נדקרה ילדה בת 13 למוות, בביתה בגדה המערבית״. (*כיצד, אדון קירבי, הסכין דוקרת מעצמה? *גינוי ״חריף״ זה כשאתה לא מציין מהי זהות התוקף (טרוריסט פלסטיני), מהי זהות הנתקפת (יהודיה), ומסרב להכיר בריבונותנו בחברון?)

אנחנו מזינים את ההכחשה, ואת ההתעלמות. אנחנו מספקים להם את הסחורה שהם רוצים. מבלי משים אנו בוחרים להתאים את צעדנו לאלו של מנהיגי העולם בדברים שנוגעים לעצם קיומנו. זה מביש, אך בעיקר כואב. די עם ההצטדקות. שום טרור אינו מוצדק, ואיננו צריכים לומר זאת.

עורך ה״וול סטריט ג׳ורנל״, ברט סטפנס, ניסח זאת נכונה בהתייחסו לנאום נתניהו בקונגרס ב-2015; ״מעל הכל, מר נתניהו צריך לנאום כי ישראל איננה יכולה לצפות לתמיכה בלתי מעורערת מארה״ב אם היא מתנהגת כקליינטית ממושמעת לפטרון האמריקאי. ביטחון ישראל לא נמדד לפי האהבה כלפי ישראל אלא לפי הכבוד שרוחשים לה חבריה ואויביה כאחד. בנשיאת נאומו נתניהו דורש כבוד זה.״ המאמר המלא כאן.

ולסיום; שנזכה לימי הלל ותהילה בגאולה הקרובה.