מהפך!; על מינוי שגריר ישראל באו״ם / נ. הכט

שגריר - שליח. דני דנון ובנימין נתניהו. (צילום: נועם מושקוביץ)

שגריר – שליח. דני דנון ובנימין נתניהו. (צילום: נועם מושקוביץ)

עם היוודע דבר מינויו של חה״כ דני דנון כשגריר ישראל באו״ם, פשטו התגובות והגינויים ברחבי הרשת החברתית-הפוליטית וגם זו הפרטית. היו שהזכירו את פרשת פיטוריו של דנון במטרה להוכיח את דעתו האישית של נתניהו עליו. ויש מי שיחשוב שמטרת מינויו היא בכדי להתפטר מ״הילד הבעייתי״. קראו לזה פוליטיקה קטנה, התחשבנות.

אך האנשים המגנים הללו הבליגו על רובד פנימי חשוב יותר, אם יורשה לי – הרובד הפסיכולוגי.

הסיבות אותן הזכירו כראייה לכך שהמינוי הוא טעות, הן הן הסיבות בגללן טוב שנבחר דנון לשגריר. סיבת פיטוריו מצביעה על יכולתו של דנון לבקר בלא פחד, ולומר את הדברים כמות שהם כשנדרש, ולפי צו מצפונו היהודי המוסרי. (ולהזכירכם, דברי דובר חמאס בימי צוק איתן: ״פיטורי דני דנון -ניצחון שלנו״)

יותר מזה; כמי שחווה זאת על בשרו, בנימין נתניהו מודע לחשיבות הקריטית של התפקיד. בעידן הזה במיוחד, כשהמחרימים עומדים מנגד, כשארה״ב ניצבת מאחור, וכשבציבור הישראלי נלחמים הימין והשמאל משני צידי המתרס – נדרשת עמדה שאינה משתמעת לשתי פנים. נדרש שיח אחר – כזה שישמור על זכויותיה של ישראל ויחתור קדימה, מבלי להדחף ל״שוליים הבינלאומיים״.

ברובד הפנימי יותר – בנימין נתניהו חש את תחושותיו של דני דנון, הוא מצדד בגישתו. רק שמשום מעמדו ותדמיתו הוא איננו מסוגל להשמיע את אותו הקול. אגב, הוא איננו הדוגמה היחידה לכך. כשראשי ממשלות בעולם בכלל ובישראל בפרט מגיעים לעמדות כח, הם מתרככים לפתע, מתקפלים ומפחדים מעוצמת דבריהם שאך נאמרו לפני בחירתם.

נתניהו יודע מה נדרש לשיפור תדמיתה של ישראל בעולם, ולשמירה על עקרונותיה ועל האינטרסים החיוניים שלה. למעשה, דנון הוא שליחו האישי של נתניהו. זוהי שליחות בלתי כתובה. המינוי הזה הוא הדבר הטוב ביותר שנעשה מאז השבעת הממשלה. הבחירה בדני דנון תוביל למהפך, והפעם; בקהילייה הבינלאומית.

 הכל בשם ההומניות / נ. הכט

ממהרים להאשים. הרצוג בעצרת ׳שלום עכשיו׳ (צילום: דרור עינב)

ממהרים להאשים. הרצוג בעצרת ׳שלום עכשיו׳ (צילום: דרור עינב)

פיגוע הטרור בבית משפחת דוואבשה הפלסטינית שהתרחש בשעות המוקדמות של יום שישי זעזע את החברה הישראלית. מדובר בפשע שנאה, בנקמת דם ברברית. מימין ומשמאל גינו את מה שכונה ״הטרור היהודי״. אלפים נהרו לעצרת ענק של ארגון ״שלום עכשיו״, כשבראשם יו״ר האופוזיציה הרצוג, חברת הכנסת גלאון, ועוד חברי כנסת ממפלגות המחנ״צ ומר״צ. על הרשתות החברתיות הועלו פוסטים חריפים כנגד המעשה הנפשע. ״דעא״ש יהודי״ קראו לזה.

אפשר להכביר במילים על חומרת המעשה, ועל חוסר האנושיות של המרצחים, אך דבר אחד יותר מכל צורם לאוזן ודורש התייחסות. הגינוי מתבקש, אך ניצול השעה בניסיון להצטייר כנאורים אינו במקומו. הכוונה היא לאנשי השמאל בישראל הקופצים על ההזדמנות לחרך ולגדף ציבור שלם. הם ממהרים לגנות כשמדובר בעוולת בני עמם, אך ממלאים פיהם מים כשהם נרצחים. כמה אירוני שהם אלו שרצים לקיים עצרות ענק, שהם אלו שלפתע מתחרטים על דחיית חוק עונש מוות למחבלים. אפשר לומר שעל השמאל לעשות חשבון נפש על ההסתה שלו כנגד ציבור המתנחלים. הסתה שגרמה נזק בלתי הפיך עד לכדי טרור ורצח.

אך השאלה היסודית כאן היא אחת; היכן הייתה החברה הפלסטינית ברצח הברברי של בני משפחת פוגל – האם גם היא קיימה עצרות מחאה והזדהות עם החברה הישראלית? מי היה שם לגנות את מליוני פשעי השנאה והטרור של פלסטינים כנגד יהודים? כשישראל כולה התאבלה על קרבנות של טרור רצחני נתעב, התגודדו בעזה כדי לשיר שירי נקמה והלל, שרפו את דגלינו בכוונתם לשבור את רוחנו עוד.

תושבי יהודה ושומרון כמו גם תושבי ירושלים ותל אביב סבלו בשנה האחרונה מפיגועי דריסה, דקירה, ותופת. כמובן שהיו גינויים מימין ומשמאל, אך מזה ועד עצרות ענק התהום הייתה פעורה.

שאלת קיומנו וזכותנו על הארץ כמו תמיד קיימת, ומתעצמת אף בזירה הבינלאומית. תדמיתה של ישראל בעיני העולם דורשת מאיתנו עוד. עוד עשייה למען שוויון והוגנות. עוד שיתוף פעולה אזורי-חברתי. נדרש מאיתנו מה שלא נדרש מאף מדינה עצמאית כיום. אך עם זאת מוטלת עלינו ועל הציבורים בתוכנו החובה לפעול מתוך כנות ומוסריות אמתית. כמו שמחובתנו לגנות, מחובתנו גם לקדש את עמנו ולזעוק את זעקתם ובד בבד לדרוש משכנינו לזעוק איתנו יחד.