״חברים – אויבים״ וזכויותיהם בבית שלנו / נ. הכט

לא בבית שלי! הנשיא אובאמה. (צילום: AP/Evan Vucci)

לא בבית שלי! הנשיא אובאמה. (צילום: AP/Evan Vucci)

בסרטון מאירוע שהתקיים בבית הלבן השבוע – נראה הנשיא אובאמה הודף פעילה שקוטעת את נאומו. ״את נמצאת בבית שלי!…תתביישי לך״ צעק הנשיא בתקיפות בשעה שהוציאו אותה מן האולם.

ייתכן שזה עשה כותרות רק משום שההתרחשות המקרית איננה ״דבר יום ביומו״ בסביבתו של נשיא ארה״ב.

בשבוע שחלף ראש ממשלתנו בנימין נתניהו נאלץ להדוף כמה אויבים מביתו שלו – לא הפרטי אלא הלאומי. האויב במקרה זה לא היה אורח אלא חבר כנסת. ״על הזכויות אנחנו מגנים, את הצביעות אנחנו תוקפים״ אמר רה״מ לחברי הכנסת הערבים – ״חברים״ בבית שלו, בקונגרס שלו, הפועלים בניגוד למדיניותו. ״חברים״ הרואים את מוסריות צבאנו כרצח, ואת רציחתנו כמוסריות. ״חברים״ שהם בעצם ״מרגלים״ מבית.

הדוגמה הזו אולי משליכה על האירוניה בדברי הביקורת התמידיים של נשיא ארה״ב על ישראל. את האבסורד בניתוחו את הרטוריקה הפנים מדינית של ממשלתנו. זה לגיטימי כשלא נח לו שמטרידים אותו בביתו, אך הרבה פחות לגיטימי לדעתו כשזה קורה בבית של בעלת בריתו.

***

עיתונאים ישראליים מרבים לראיין את הנשיא האמריקני בכדי לשמוע את חוות דעתו על מדיניותו של נתניהו – הם שואלים אותו שאלות נוקבות ומרבים גם להביע הסכמה לדבריו הבעייתיים. הם כביכול מבקשים ממנו אישור לפעילות הישראלית.

ובכן, זוהי השעה להפנות שאלות נוקבות לממשל בארה״ב על הרטוריקה שלהם כלפינו – בעלת ברית נאמנה ומוסרית מאין כמותה. האם גם אובאמה נאלץ להתמודד עם אויבים מתחת לכיסאו? האם גם נדרש ממנו ללבוש ״שכפ״ץ״ בקונגרס שלו – בביתו? האם גם הוא חייב להביט ימינה ושמאלה (תרתי משמע) לפני שהוא פוצה את פיו, שמא יחרימו אותו ואת עמו מבית ומחוץ?

על משט טרור. חה״כ באסל גטאס (צילום: ארכיון וואלה)

על משט טרור. חה״כ באסל גטאס (צילום: ארכיון וואלה)

בעידן שבו השיח המתנהל הוא סביב נושא זכויות האדם וחירויות המיעוט, יש צורך להשמיע קול שפוי ומוסרי. הקול הזה בוקע מתוכנו. קול ללא מתק שפתיים – שמגנה את המושג הפרדוקסלי ״טרור הומינטרי״. שמשמיע את מה שאחרים מפחדים להשמיע – שמועצה המדברת על צבא מוסרי וארגון טרור בנשימה אחת איננה ראויה להיקרא ״מועצה לזכויות האדם״. קול שאיננו מתחסד אלא מגנה כל ניסיון פגיעה בזכות שלנו על הארץ הזאת, ששואל כעניין ואינו נבהל להשיב לאי אילו גורמים שלכאורה פועלים ״לטובתנו״.

טוב עשו חברי הכנסת השונים – שלא חזרו בם מדבריהם השבוע נגד הטרור ההולך ומתפתח בקונגרס שלנו. זהו הזמן להוצאת כל ״חבר״ אנטי ישראלי מן החברה הממשלתית בישראל. להוקעתו של כל אדם המשתמש בתעודת הזהות שלו כקרדום לחפור בו, ככלי משחית. להדחת כל מי שרואה באזרחות שלו מתן לגיטימציה לפעילות חופשית נגד מדינת ישראל וחוקיה. זה מה שמרגלים עושים בארץ עוינת, לא בארץ מגוריהם. בוודאי ובוודאי אם הם היושבים בבית המחוקקים.

הבה נרגיע את הרוחות הסובבות אותנו, לא בקבלתן אלא בהדפתן. הבה נלמד לתקוף את האויב שבביתנו ולהוציאו בכוח – אובאמה ידע לעשות זאת בביתו שלו. בעקירת גורמי השנאה נעקור את השלכותיו הרעות הצפות ועולות במדינות העולם החופשי. בכך נצהיר שאין מקום לכל טרור בבית שלנו.

שתיקה כהודאה: על מחאת האמנים ותקות ״העמים״ / נ. הכט 

המילים נעתקו. (צילום: עידו ארז)

המילים נעתקו. (צילום: עידו ארז)

ביום שישי האחרון בכניסה לטקס פרסי התיאטרון בתל אביב עמדו שורה של אמנים כשסרטי הדבקה על פיהם ובידיהם שלטים ריקים, כאשר כוונתם היא למחות על מדיניות סתימת הפיות שלכאורה מתנהלת כלפיהם.

שרת התרבות מירי רגב נלחמה מתמיד למען שוויון הזדמנויות וחופש פעולה, אך כשאלו באים על חשבון עקרונות המדינה אין מנוס מלהשמיע קול. בעידן החרמות בו ישראל נמצאת נדרשת ומתבקשת מעורבותה של הממשלה, בהחלט אם מדובר בדברים שהם ההפך ממדיניותה.

קריאות האמנים נגד שרת התרבות – הנם עוד סוג של חרם הבא כתוצאה מהתלהטות היצרים. מן הראוי שאנשי תרבות ישמשו דוגמא לתרבותיות וינהלו שיח הולם ומתון, במקום ליפול לגל הדה-לגיטימציה המתנהל נגדנו.

רגב אמרה; ״לא יכנו את עמי, עם של בהמות ומלכחי עשב״. רגב הדגישה את שני העמים התיאורטיים שבעמנו – במדינתנו. מבלי משים היא אישרה את טענותיהם הכוזבות של האמנים. אל אף כוונותיה הטובות, נתנה במה לקיטוב והפרדה בחברה הישראלית. ולכן מוטב היה להדגיש שעמה הוא בעצם עמם. כשהם מכנים את ציבור בוחריה ״בהמות״ הם מכנים את עצמם ״שפלים, נבזים״. כשהם קוראים בלעג ״מנשקי מזוזות״ הם קוראים לעצמם ״רומסי היהדות״.

אז לאחר קריאות הבוז הגסות, החליטו האמנים לשתוק כמחאה – אך למעשה – מוטב שישתקו. השתיקה שלאחרי הסערה יכולה להיות רועמת, אך במהותם של דברים היא שקטה. למעשה השתיקה היא כהודאה.

הודאה על כך שאין מקום למסע הסתה כנגד מי שהוא חלק מהם. כנגד מי שמגן על ערכיהם היהודייים ואורח חייהם הישראלי. כנגד מי שבאמת רואה אותם כחלק אינטגרלי מהעם התרבותי היהודי או הישראלי – ואיננו מוכן לתת לו לאבד את מקומו זה.

זוהי הודאה שמשמעותה – אתה עמי ואני עמך, כי כולנו בני עם אחד – החיים בארץ אחת שהיא שלנו. ציבור האמנים חייב לשתף פעולה ולהבין שאין כאן התערבות גרידא, אלא מעורבות בריאה שתביא לתיקון עוולות ושחיתויות בעולם התרבותי. מעורבות שתשנה את התפיסה של ״הקרדום התרבותי״.

אולי זו אשליה, ואולי זו תקווה למציאות שבה אי אחדות הדעים לא תפריע לאחדות הרעים.

הצחוק על מערכת המשפט / נ. הכט

עושה צחוק. (צילום: מוטי קמחי)

עושה צחוק. (צילום: מוטי קמחי)

פרסומת פשוטה עבור חברת רהיטי ״אורבן״, מסתברת כלא כל כך תמימה. שולה זקן שהואשמה בקבלת שוחד, בקבלת דבר במרמה, ובהלבנת הון, מצטיירת כפרוזנטורית נחמדה אך כוונותיה ברורות ומובהקות.

למרות שכבר ריצתה את זמן מאסרה, ההשתתפות בתחום שהוא ציבורי ובעל השפעה, בהחלט דורשת עזות מצח. מלבד הבעייתיות בעובדת השתלבותה בתחום ציבורי, הפרסומת לכשעצמה הנה בעייתית. מתחת לפני הסאטירה ניכרים מניעיה האמיתיים בפרסום זה. כאילו לא היה דבר. כאילו לא היו כספים מלוכלכים, שוחד ומרמה. הייתכן שפרשייה כה חמורה נהפכה להומור זול?

שולה זקן בעיקר מלגלגת על מערכת המשפט בישראל. במעשיה היא פותחת דלתות לעבריינים אחרים ומושיטה יד לפלילים.

הדיון על אישי ציבור שהורשעו וחזרו לכהן הינו דיון ענייני ומהותי, ואל לנו לזלזל בו. שר הכלכלה אריה דרעי שהורשע בעבר, מכהן במשרה ציבורית, כמו גם אנשי ציבור נוספים שחזרו לתפקידים בכירים במדינה. ואולי בשל כך, גברת שולה זקן מרשה לעצמה להתנהג בהתאם. ולמרות ההבדלים ביניהם – זוהי תופעה קלוקלת ועל היושבים בחוק למגר אותה. על הכנסת חלה החובה לחוקק חוקים המגבילים אנשי ציבור שהורשעו מלחזור לפוזיציות ציבוריות. אם הרשויות השופטות מרשות לעצמן להוריד תדיר את אות הקלון מן העבריין – מה יהא על מעמדו של מערכת המשפט בישראל? הרי בכל יום יוכל מאן דהוא להכריז על התמודדותו למשרה ציבורית, ולא יהיה משנה מה הייתה עברו.

השחיתות השלטונית הפך לדבר של מה בכך, כנחילים הזוחלים לכל עבר. ניצול עמדות כח הפך למדיניות חדשה כאן. כדאי שניקח דוגמא מארצות אחרות שהשכילו להגביל את אותם אנשים המשתמשים במשרתם ככלי למשא ומתן מסולף.

אין פריביליגיה לנבחר ציבור, לעובד ברשות הציבור, לכל אדם ציבורי באשר הוא לומר: אחטא ואשוב. וכפי שאומר המשפטן משה נגבי; ״המבחן של מדינה אשר מושתת על שלטון החוק הוא אינו האם יש או אין שחיתות, אלא האם ישנה היכולת להילחם בשחיתות״

העוול הגדול של ארגון ה-BDS / נ. הכט

עוול ליהודי השואה. יהודים בהפגנת BDS (צילום: All-Nite Images/cc/flickr)

עוול ליהודי השואה. יהודים בהפגנת BDS (צילום: All-Nite Images/cc/flickr)

בין עשרות הכתבות שסיקרו את ארגון ה-BDS ביממה האחרונה, שודרה כתבה בערוץ 10 על היהודים העובדים בתוך הארגון. אם לא די בכך שזהו ארגון הקורא להחרים את מדינת ישראל כלכלית מדינית תרבותית ומה לא, בתוך שורותיו מסתובבים יהודים המנהלים לא פחות – את קמפיין הדה-לגיטימציה נגד ישראל – נגד אחיהם בדם.

כפי שרבים וטובים כבר אמרו – לארגון מניעים אנטישמיים מובהקים. הרי טבח אזרחים בסוריה וטרור בלתי פוסק של דעא״ש במדינות ערב לא כל כך מעניין אותם. רק ישראל – מדינה קטנה כל כך עם צבא המקריב את חייליו, מוקפת באויבים מבית ומחוץ, ברקטות ובטילים, במנהרות טרור תחת הבתים, מצליחה להסב את תשומת ליבה.

ארגון ה -BDS פועל במסווה עם מדיניות מתוכננת הטיב לפיו המניע לפעולתו הוא ההתנהגות של מדינת ישראל כלפי הפלסטינים. הבנייה בשטחים -״בהתנחלויות״, שלילת זכויות יסוד, הפרדה ואפליה.

היהודים הנמצאים בשורות הארגון דואגים להדגיש – שאין לארגון מניעים אנטישמיים כלל, בהחלט לא מבחינתם. וכאן בדיוק נעוצה הבעיה.

חברי הארגון היהודים ושאר החברים נלחמים למעשה באותה החזית אך ממניעים שונים מבלי להיות מודעים לכך. זה יהיה נאיבי לומר שהם נאיביים, אך מהו ההסבר לכך שיהודים – שדם יהודי זורם בעורקם שונאים את עמם – בשר מבשרם? אולי כך נראית הנאורות החדשה של המאה ה-21? לא. שנאה עצמית איננה נאורות. התאבדות לא תביא הערצה. וחיבוק האויב, כשהסכין נעוצה עוד בגבך, איננה גבורה אמיתית.

מה שכן, הוא שנעשה כאן עוול גדול. עוול לשישה מיליון יהודים, ולניצולי השואה שעוד חיים איתנו היום. עוול ליהודים שבזמנם – לא יכלו לפצות פה כשהחייל הנאצי תלש את זקנם. לא יכלו למחות כשכל רכושם נלקח מהם תמורת בגדי פסים, לא יכלו לזעוק כשגילו שהעשן המיתמר מן המשרפות הוא בעצם עשן גופות אחיהם.

אם אז הם נשבעו שהשואה לא תחזור על עצמה, הרי שהיום שבועתם הופרה בידי בני עוולה הקוראים לעצמם ״נאורים״. הפעם לא בידי האויבים, אלא בידי מי שהם עצם מעצמותם.

אם אז האנטישמיות היתה פעילות גלויה ומדיניות כתובה, אז שהיום היא פעילות צבועה ומדיניות בהסוואה. אין זה משנה. התשובה לחרם האנטישמי, חייבת להיות נחרצת. והיא – בנייה בשטחים, בנייה בירושלים, בנייה בנייה ועוד בנייה. כי אם לא נבנה – ניכנע.

"העד היהודי מדבר על סבל עמו כאזהרה. הוא משמיע פעמון אזעקה במטרה למנוע הישנות הזוועות. הוא יודע שלמתים שנזנחו על ידי אלוהים ונבגדו על ידי האנושות הניצחון הגיע מאוחר מדי. אבל אין זה מאוחר עבור ילדינו, שלנו ושלכם. למען הילדים מחובתנו לגנות אנטישמיות, גזענות ואיבה." [אלי ויזל]