מי מחרים את מי?: על פוליטיקה ספורט ואפרטהייד

נשיא התאחדות הכדורגל הפלסטינית ג׳יבריל רג׳וב חזר בו מדרישתו להשעות את ישראל מהתאחדות הכדורגל העולמית פיפ״א.

ג׳יבריל רג׳וב נסוג. (צילום: רויטרס)

ג׳יבריל רג׳וב נסוג. (צילום: רויטרס)

ואולי זה המקום להעלות את הבעייתיות והאירוניה הגדולה שבפנייתו הראשונית ובדבריו בקונגרס פיפ״א.

ספורט ופוליטיקה תמיד היו שזורים זה בזה, וספרי ההסטוריה הם העדים לכך. במשך עשורים נרשמו תקריות פוליטיות על המגרש, ופניות מאישים פוליטיים במדינות שונות בנוגע להחרמת אי אילו קבוצות ספורט בעולם. דוגמה לכך היא קריאתו של הנשיא האמריקני ג׳ימי קרטר להחרמת אולימפיאדת מוסקבה בשנת 1980. זאת מכיוון שהתנגד לכניסתו של צבא האיחוד הסובייטי אל אפגניסטן. כמו כן ב -2013 התרחש מקרה דומה, בהכנות לאולימפיאדת סוצ׳י שעמד להתקיים ב- 2014, קראו מדינות שונות להחרים את המשחקים. זאת בשל חוקים אנטי דמוקרטיים שהעביר אז הממשל ברוסיה ובגלל שסיפק מקלט מדיני עבור הפליט האמריקאי אדוארד סנודן. המניעים לחרמות במקרים הללו היו פוליטיים כמו גם במקרים רבים אחרים. וזה לא מן הנמנע שבספורט לעיתים תתערב הפוליטיקה, אולם רצוי לבדוק את המניע להתערבות ואת אמיתות הדברים.

דבריו של ג׳יבריל רג׳וב ביום שישי האחרון על כך שהוא נמצא בקונגרס פיפ״א בכדי לשחק כדורגל ולא לשם מהלך פוליטי-מדיני מגוחכים למדי.

פנייתו הראשונית של מר רג׳וב להשעות את ישראל היתה בשל השתתפות קבוצות כדורגל הנמצאות מעבר לקו הירוק – כמו יישובי אריאל ואפרת, במשחקי הליגה האיזורית. קבוצות המבוססות באיזורים המוגדרים כ״התנחלויות״. המניע היה ברור: ישראל נוהגת במדיניות ״אפרטהייד״ כלפי הפלסטינים, ומתנחלת באיזורים השייכים לעם הפלסטיני.

כלומר; עוד מהלך של הפלסטינים בזירה הבינלאומית בנסיון להחרים את ישראל. אם זה לא צלח בביה״ד בהאג, אולי זה יצלח ״בבית הדין״ של פיפ״א. כמובן שארגונים מארגונים שונים הקוראים תיגר על מדינת ישראל תדיר – תמכו, והפגינו בכניסה לקונגרס פיפ״א בציריך, במטרה להחרים גם הפעם את ישראל. עשרות מפגינים עם שלטים וסיסמאות שלצערנו כבר מוכרים לנו היטיב.

הפגנה מול קונגרס פיפ״א בציריך. (צילום: EFP)

הפגנה מול קונגרס פיפ״א בציריך. (צילום: EFP)

לתבוסתם ג׳יבריל רג׳וב נסוג. לא שהסתייגותו נבעה מהכרה בטעות דרכו – אלא אך ורק בשל איומים ומהדאגה שייגרם נזק לתדמיתה של הכדורגל הפלסטיני בעולם. רג׳וב בדבריו הזכיר את השעיית דרום אפריקה מפיפ״א בשנת 1963 זאת בשל מדיניות האפרטהייד של הממשל כלפי אוכלוסיות בעלי עור כהה. רג׳וב השווה בין המקרים ואמר שישראל לא רק שמנהלת מדיניות אפרטהייד, אלא שלא כמו בדרום אפריקה שם הפכו את השחורים לעבדים, בישראל לא רוצים בקיומם של הפלסטינים כלל.

אפרטהייד – מונח שביטא את מדיניות ההפרדה והאפליה באפריקה, מנוצל שוב על ידי אותו עם שאינו מוכן להכיר במדינת ישראל, אותו עם שקורא להשמידנו. רק שהפעם עלינו דרגה. אנו לא עוד מדינת אפרטהייד אלא ארגון טרור. משום שבמדינה שלנו ערבים ויהודים חד הם. במדינה שלנו ערבים מתקבלים לעבודה בבתי חולים ובמוסדות ציבור – כמו משרד הפנים. הם עובדים בחברות הייטק, בקניונים, ובתחבורה, לומדים ומלמדים באוניברסיטה, ומגישים תוכניות בטלוויזיה. במדינה שלנו פלסטינים נכנסים ויוצאים יום יום, עובדים ומרוויחים. וגם – נאמר את זה בשקט – יש עשרות אולי מאות פלסטינים ללא אישורי שהייה העובדים בעבודות בנין – כאן במדינת ישראל.

בתוך בליל החרמות הזה, בין השעיה לתביעה, הגיע הזמן להעמיד את הדברים על אמיתתם; עם אינו יכול להיות כובש בארצו. ה״התנחלויות״ שמעבר לקו הירוק הנם חלק בלתי נפרד מגבולות הארץ שהובטחה לנו, ואין ביכולתו של שום עם או אדם לתבוע מאיתנו את אדמתנו.

ולכל הארגונים הקוראים להחרים את ישראל ובראשם ה-BDS; מדיניות האפרטהייד בה אתם כל כך נהנים להאשים את מדינת ישראל  – היא היא המדיניות בה אתם נוקטים. הקריאה להטלת חרם על קבוצת אוכלוסייה מסוימת בשל דתם וגזעם ושמירה על ארצם הינה אפליה אפרטהיידית ראויה לשמצה.

אז מי מחרים את מי?

סכסוך מילים על מדינה מפורזת / נ.הכט

נתניהו ושרת החוץ מוגריני.

נתניהו ושרת החוץ מוגריני.

תמיד תהינו אם אפשר להאמין להצהרות הנאמרות בזמן מערכת בחירות. בזמן כזה אנו בעיקר בוחנים את מערכת האמונות והדעות שלנו, אך רק כשהאורות נכבים והדרמה מסתיימת אנו נוכחים לראות אם אכן עמדנו במבחן. במערכת הבחירות החולפת, המילים עפו לכל עבר, הצהרות ואמירות בכל יום מחדש. הרצים יצאו דחופים והדעות הושמעו בכל התחומים – כלכלית חברתית ומדינית, כאשר כל מתמודד מתחרה עם יריבו על נקודות הזכות שיצבור.

״נתניהו מתנער סופית מנאום בר אילן; ׳אם אבחר לא תקום מדינה פלסטינית. אני חושב שכל מי שהולך להקים היום מדינה פלסטינית ולפנות שטח נותן שטח התקפה לאיסלאם הקיצוני נגד ישראל. השמאל טומן את ראשו בחול פעם אחר פעם ומתעלם מזה, אבל אנחנו ריאליים ומבינים׳". כך צוטט נתניהו בערוצי התקשורת. ללא ספק – הצהרה עוצמתית ומשמעותית מפיו של ראש הממשלה. לאחר אותה אמירה נמסר ממשרדו כי נתניהו לא בדיוק התכוון לכך, אך אנו לתומנו האמנו בכל זאת שכך הם פני הדברים.

מסתבר שהתבדינו. ראש הממשלה באמת חשב אחרת – רק שמילותיו לא תאמו למחשבותיו.

שלושה חודשים מאוחר יותר, וראש הממשלה בנימין נתניהו נפגש עם שרת החוץ של האיחוד הארופי ומצהיר בפניה; ״אנחנו בעד הקמת מדינה פלסטינית מפורזת שתכיר בישראל כמדינה יהודית״. רה״מ הוסיף כי ברצונו לסיים את הסכסוך אחת ולתמיד.

מוגריני צעירה תומכת ביסאר ערפאת.

מוגריני צעירה תומכת ביסאר ערפאת.

 שרת החוץ האירופית פרדריקה מוגריני תמכה ביסאר ערפאת ובמעשי הטרור שהתרחשו בשנת 2002, כך שהיא בהחלט שמחה לשמוע את דבריו של רה״מ. בעיניה ״הקמת מדינה פלסטינית״ הוא במילים אחרות ״סיום הכיבוש של המדינה היהודית״.

נדמה שאין להם סבלנות לראשי המדינה – הם רוצים למהר את הכל – כיון שהלחץ הבינלאומי מקשה עליהם. אז הם משליכים את האידיאולוגיה, זורקים מילים, ולו בכדי להרשים את הלוחצים אותם. רק שלבסוף הם נוכחים לדעת שהם זרקו את התינוק עם מי האמבטיה. הרי זה מגוחך לראות שהדברים שנאמרו שלשום סותרים בבירור את מה שנאמר רק לפני הבחירות.

הקמת מדינה פלסטינית מפורזת איננה פתרון אמיתי – הרי כבר שנים שאנו אזרחי ישראל חיים במדינה שיש בה מעין מדינה פלסטינית. שנים שאנו נתונים לטרור בלתי פוסק, לפיגועי דריסה, ואירועי דקירה. וכל זה נעשה במדינת חוק. 

מדינה פלסטינית רשמית ואין זה משנה כלל אם תהיה ״מפורזת״ – תתן שטח ולגיטימציה לבניית תאי טרור נוספים, ותהווה סכנה ממשית לקיומנו. דוגמא מוחצת לכך היא חבל עזה – קרקע פורייה שהפכה במהרה למרכז טרור תוסס, אדמה דשנה שתחתיה נחפרו מנהרות תופת שהגיעו עמוק אל תוך הישובים היהודיים. כל זה התרחש בחבל ארץ שנמסר והופרד ממדינתנו. אפשר אם כך רק לדמיין מה יהא אם תוקם מדינה פלסטינית.

אחת ולתמיד אנו צריכים להבין – כי אין כאן ״סכסוך״, כי מי שמכה בנו – איננו מעונין בשלום, כל כוונתו היא עשיית טרור, וכל פיסת אדמה שנמסרת לו משמשת כבסיס לטרור זה.

״אין זו מסמכותו של שום יהודי, אין זו מסמכותו של שום גוף יהודי, אין זו אפילו מסמכותו של העם היהודי כולו החי אתנו היום – לוותר על איזה חלק שהוא בארץ״. [דוד בן גוריון]

שוועת האזרחים ביום ירושלים / נ. הכט

חיילים ביום שחרור ירושלים. (צילום: דן פורגס, לע״מ)

חיילים ביום שחרור ירושלים. (צילום: דן פורגס, לע״מ)

בשבוע שעבר ממש לפני השבעת הממשלה, כשעוד היינו תלויים בין קיום הטקס לבין ביטולו, פגשתי אותם – זוג אזרחים וותיקים.

האשה התעניינה, שאלה בציפייה אם היא הושבעה כבר, הממשלה. אמרתי לה שעוד לא, נראה שזה מתעכב – דחו את הטקס לשעה תשע, כי הממשלה עדיין לא הורכבה. ישנם חברי כנסת שלא מרוצים מהצעת ראש הממשלה.

״זה קורע אותי, אני לא מבינה לא אכפת להם מהמדינה שלהם?! זה הורג אותי״.. ענתה לי.

דיברנו על השרה לאזרחים וותיקים המיועדת, וניצת זיק בעיניה: ״ את יודעת השר שהיה – אורי אורבך, את יודעת מה הוא עשה בשבילנו?״ ״יום שלישי בשלייקס – ארוחות מסעדה מסובסדות, סרטי קולנוע במחירים נמוכים – בכל יום שלישי לכל האזרחים הוותיקים״. הנהנתי בהסכמה, אורבך היה שר מיוחד, שר שבאמת דאג.

כשנפרדנו, ברכתי אותם שבפעם הבאה נפגש בירושלים הבנויה – עם המנהיג האמיתי – משיחנו.

(צילום: לע״מ)

(צילום: לע״מ)

***

אז ראינו השבעה וממשלה חדשה, ראינו חגיגיות והתרגשות, שמענו נאומים חוצבי להבות. אך מי שמע את שוועת הציבור? את שוועת האזרחים הוותיקים והצעירים? אותו הציבור שמייחל ומצפה מאנשי הציבור לקחת אחריות – לדאוג בכנות. ציבור תמים כל כך שלא מבין מדוע אין אכפתיות, שבשבילם – השבעת הממשלה החדשה זהו טקס מכובד, משמעותי כל כך – שדחייתו פשוט מייסר אותם.

בשבילם – זה אומר הפשלת שרוולים, תיקון עיוותים ושחיתויות והורדת מחיר החלב בסופר שבסוף הרחוב. להם – הפרטים הקטנים הם המשמעותיים ביותר.

ביום ירושלים – היום המסמל יותר מכל את תקוות עם הנצח בבירתו הנצחית, יום שמזכיר לנו – שגם אחרי אלפיים שנות גלות – אנחנו עם ששואף מצפה ומייחל. עם שטורח בעבור אמונתו, שמוסר את נפשות בניו למען גאולתו. ביום זה עלינו ועל נבחרי ושליחי הציבור להאזין גם לשוועת העם, ולהפנים שלולא שוועתם, לולא שוועתנו, לעולם לא נוושע.

ליברמן יוצא; טוב לקואליציה בעיות באופוזיציה./נ.הכט

שותפים לשעבר, ליברמן ונתניהו בימים טובים יותר. (beytenu.org.il)

שותפים לשעבר, ליברמן ונתניהו בימים טובים יותר. (beytenu.org.il)

כשהשר לשעבר אביגדור ליברמן הודיע שהוא ומפלגתו עוזבים את שורות הקואליציה, מיהרו בכלי תקשורת שונים להעלות כותרות; ״מסתמן: ממשלה צרה של 61 חברי כנסת״ ״ממשלת 61 לא תשרוד, לא תחזיק מעמד״. אצו להודיע לציבור, למי שעדיין היה סבור אחרת – שהממשלה החדשה שתוקם תפורק בקלות הפעם, ובוודאי שלא תגמור את שנות כהונתה.

רק מה ששכחו לספר לציבור, או ליתר דיוק לא טרחו להדגיש – הוא שהבעיות רק מתחילות להתבשל באופוזיציה. חשוב להבין שישראל ביתנו איננה מפלגת שמאל מרכז, או מרכז ימין. ליברמן ואנשיו ימניים מובהקים – או כפי שהוכחו להיות בשנותיהם בקואליציה. ובכיסאות האופוזיציה – כמו באופוזיציה, המפלגות הן מפלגות שמאלניות מובהקות כמו מרצ, או שמאל מרכז כמו המחנה הציוני. כנסת ישראל כמו כל קונגרס בעולם – מורכבת מקואליציה ואופוזיציה, מי אמר שהאופוזיציה יכולה לדשדש? היא מוכרחה להיות לוחמת למען הציבור שבחר בה – ומבלי אחדות דעים קשה להרכיב אופוזיציה ראויה. הוכחה ברורה לכך ניתן היה לראות כבר בשבוע שחלף – בהצבעה על הסתייגותה של מפלגת ״ישראל ביתנו״ לתיקון חוק יסוד הממשלה להגבלת מספר השרים.     מי שהביט בצג תוצאות ההצבעה – לא היה מפספס זאת:  בעד 44,  נגד 61, נמנעים 15. כי כשההסתייגות היא יוזמת מפלגה קואליציונית שורשית הגבות  מתרוממות בצד הימני של המליאה.

כלומר; ישנה בעיה אמיתית כאן. ישנם חילוקי דעות עמוקים והשקפות פוליטיות שונות בתכלית בין מפלגות האופוזיציה הפופולאריות לבין מפלגת ״ישראל ביתנו״.

בינתיים – בנימין נתניהו ואנשיו הרוויחו שטח פעולה חופשי, עוד מפלגה שהיוותה עבורם מוקש ירדה משורותיה. הרי היחסים המפוקפקים וחילוקי הדעות בין ראש הממשלה ליו״ר ישראל ביתנו אינם חדשים לנו.

ישראל ביתנו – תהיה לכבשה השחורה בין מפלגות רבות הנוגדות את דרכה לחלוטין, אז בזמן שבתקשורת טורחים להצר על הממשלה בנגטיביות, כדאי לשים לב לכך – ששישה חברי הכנסת המצטרפים לאופוזיציה לא בהכרח יהוו מכשול לממשלת נתניהו הרביעית. ולכל המנבאים רעה על צרות הממשלה – מוטב שיבדקו קודם כל את מצב האופוזיציה ״הרחבה״.

יש סיכוי לפעילות משותפת? ליברמן והרצוג (צילום: פלאש 90)

יש סיכוי לפעילות משותפת? ליברמן והרצוג (צילום: פלאש 90)

ישראל ביתנו והעומד בראשה מוכרחים לעשות חשבון נפש – על המשך דרכה של המפלגה. אם יישארו נאמנים לציבור בוחריו. אם יידבקו בהשקפתם ודרכם הימנית. הזמן באופוזיציה יעשה את שלו.

והתקשורת – כדאי שתעשה גם היא חשבון פשוט. תנו לממשלה לחיות!

מחאת האתיופים או מחאת הערבים? / נ. הכט

(צילום: פלאש 90)

מחאת האתיופים, כיכר רבין (צילום: פלאש 90)

ראשון בלילה, כיכר רבין בתל אביב. כיכר מלאה, גדושה בבני העדה האתיופית שכיתתו רגליהם מרחוק ומקרוב, כדי למחות על עוול ואפליה מצד חברה שלטענתם מסרבת לקבל.

לרובנו הפגנת ליל ראשון הזכירה את הפגנת האפרו-אמריקאים בבולטימור לפני כשבוע, ולרבים מאיתנו לא נעים להשוות – אך התקריות האלימות שקדמו למחאה דומות בצורה יוצאת דופן, כמו גם  ההשתלחויות בהפגנה עצמה.

אך המעניין ביותר בכל הפרשייה הזאת, הוא לראות את השתדלותם של נציגי הערבים בהעלאת נושא אפליית ערביי ישראל על חשבון אפליית העדה האתיופית. ומעניין הוא שהאדם שדאג לכך הוא לא אחר מאשר חבר הכנסת החדש ממפלגת ״המחנה הציוני״ זוהיר בהלול, שהבהיר והדגיש פעם אחר פעם כי הוא יותר פלסטיני מאשר ציוני, כמו גם שמפלגתו איננה צריכה להיות ציונית. הצהרות אנטי- ישראליות מובהקות יוצאות מפיו של אדם ה״נלחם״ באי-השוויון.

״גם אני אתיופי״ אמר בהלול. אבל הגיע הזמן להחליט בהלול, הגיע הזמן לבחור מהי עדתך, מהי אמונתך. שמא מהיום אתה יהודי? אולי יהודי חרדי? שימוש ציני בכאבו של האחר איננו מעלה את כאב בני עמך על נס.

זאת לא הפעם הראשונה שתופסים פה טרמפ. בכלל יש כאן טרנד שלא היה הולם אף מדינה. נדמה שהחברה שלנו מאפשרת לעצמה

(צילום: גיל יוחנן)

חה״כ זוהיר בהלול (צילום: גיל יוחנן)

להסתכן בכל מחיר ולו בכדי להרוויח קצת מכאן וקצת משם – לקצר את הדרך. החל מחנופת מפלגות חרדיות למפלגות ערביות, וכלה בחנופת העדה הערבית לאתיופית בנושא האפליה. בהחלט משא ומתן בלתי אמין.

אז היתה הפגנה, ועוד נכונות לנו עוד. המטרה היא לקחת את הכעס והתסכול ולנווט אותם למקום של עשייה ופריחה, למקום של קבלת האחר והשונה, גם אם הדבר כרוך בהשקעת תקציב מכובד. על הממשלה לקחת את העניין תחת חסותה, ולדאוג לקליטה הולמת עבור בני העדה האתיופית. והחברה הערבית? שיראו קצת נאמנות קודם כל ומעל לכל לבני עמם, לעדתם שלהם.

אנו, ידנו מושטת לשוויון.

זכות עתיקה – מחשבות בעקבות יום העצמאות ה-67

downloadלפני למעלה משבוע עם ישראל על רוב גווניו חגג את ייסוד מדינתו, ראינו אזרחים לובשים חג וחיילים בלבן. אבל הפנמת הרעיון ברגש, היא שחשובה מכל. 

אמר נשיא המדינה ראובן ריבלין שכשהיה אך בן תשע הביט בפעם הראשונה בהנפת דגל ישראל לחצי התורן. ילד צעיר עם דמעות בעיניו. והיום נשיא, מנהיג מופלא, מתמלאות עיניו אותן דמעות. דמעת חלוץ טהורה, שאיננה באה מהרגשת כוחו ועוצם ידו, כי אם מהרגשת הכניעה והנכונות להיאבק.  

ביום בו עמנו חוגג עצמאות, עלינו לזכור כי כל זמן שהוא נרדף, כל זמן שהוא מגן על ילדיו ואז מתנצל, כל זמן שארצנו היא כטלית ששניים אוחזים בקצותיה, אין אנו יכולים להתרפק על כך שאנו עם עצמאי. אכן, אנו עם ששואף לגאולה, עם שכואב את עברו ומקווה לעתיד של אור, עם שנופל וקם, שלבדו שוכן. 
אלא שאנו לא עם עצמאי, אנו עם חי המאמין בכח עליון יותר. עם הנאבק על שרידי חומות ותקוות, ושלעתים ידיו רפויות. 
כפי שאמר ראש הממשלה מנחם בגין; עם כל הבעיות ועם כל הצרות – עם ישראל חי ויחיה.